“סיפורה של דמות מופת המסופר על-ידי מספר מחונן.
הרצל התגלה לעיני מצד אחד בקנה-מידה אנושי - רומנטיקן, פנטזיונר במידה לא קטנה, עם דעות קדומות שמעמידות אותו לעתים באור מגוחך, אך מצד שני, כאדם גדול בכל קנה מידה - שהעז לפעול להגשמת מה שבני עמו בתקופה בה פעל לא העזו לבקש, בחוצפה ובתעוזה שאין כדוגמתה. אילון מצליח להאיר גם את המניעים הפנימיים של הרצל - החזון הלאומי שהרצל גיבש ופעל להגשמתו היה באותה עת גם חלום של אדם פרטי, אשר נכשל רבות בחייו הפרטיים כמחזאי וסופר, ומצא בהגשמת חלום זה אפיק לתעל אליו את המרץ וכח החיות שלו. באופן מפתיע, מתברר שיכולותיו כבמאי ומחזאי היו שימושיים בפרויקט השאפתני שלו ("המנהיג חייב פשוט לחבוש את הכובע וללכת בראש, ואז ילכו אחריו... האם מעריצים את שכלו? לא! מעריצים את הכובע ואת העוז הנדרש כדי לחבוש אותו"). רק כך הוא יכול היה לפעול כמנהיג לפני שהיו ברשותו הכח והכסף שאחרים דימו שנמצאים מאחוריו. ההלם בעקבות מותו של הרצל ברחבי העולם היהודי דאז המחיש את גודל ההשפעה שלו. אף שלא הוא זה שהחל את התנועה הציונית - קדמו לו הרי חובבי ציון - הרצל הוא זה שהפך אותם לתנועה של המונים.
ספר מרתק, שכדרכו של עמוס אילון, מצליח להאיר באמצעות סיפורו של אדם אחד גם תקופה מרתקת, המאה ה-19 הצועדת לקראת סופה ובה זרעי האלימות של המאה שאחריה.”

“ביוגרפיה מרתקת הכתובה כסיפור מתח. איילון מצליח ליצור תיאור מרתק של חייו ודמותו של הרצל תוך פתיחת מבט אל נפשו מתוך כתביו האישיים.
סיפורו של הרצל לא הטריד את מנוחתי, ניגשתי לספר בעקבות המלצות על יכולותיו של איילון. ואכן שוב שוב מסתבר כי כתיבה משובחת יכולה להפיח חיים בכל סיפור.
הרצל מתגלה כשחקן תיאטרון במחזה שהוא מתעקש לכתוב ולערוך. הוא מתיימר לייצג כוח כלכלי יהודי במימדים 'אגדתיים' – בדיוק אותם האנשים שלא מוכנים לשמוע עליו או לפגוש בו. אבל האגדה מאפשרת לו לפגוש ולדון עם גדולי העולם – מנהיגי גרמניה והאימפריה העותמנית, ראשי ממשלה באירופה ושרים באנגליה – מה שרק מזין עוד יותר את האגדה של "מלך היהודים". בפועל, לעומת זאת, ההישגים קטנים מאד.
לצד המהלכים בשדה הפוליטי, הוא נאלץ להתמודד עם הניגד הקיצוני הטמון במפגש עם עולמו האישי – התא המשפחתי הלא מתפקד, מחלת לב, בעיות כלכליות, המשך העבודה כעיתונאי וכו'. אין ספק, רק אדם לא נורמלי יבחר לחיות כך. וצריך להיות כזה בשביל להיכלל ברשימה של הגדולים.
כדאי, ולא רק לחובבי היסטוריה.”

“אני אוהבת לקרוא ביוגרפיות אודות אנשים ולא חשוב במה היה תחום עיסוקיהם. אם הביוגרפיה כתובה היטב יש בה כדי לשרטט בפני תקופה ההיסטורית,חברתית ,אישית ומשפחתית שבה חי נשוא הביוגרפיה ויותר מכל את הדמות עצמה על תכונותיה החיוביות והשליליות. איני אוהבת למצוא בביוגרפיה מצב שבו כותב הביוגרפיה "התאהב" במהלך כתיבתו בדמות שעליה הוא כותב,מרגע זה מסתיימת הכתיבה האובייקטיבית ומציגה את הדמות ההיסטורית באופן מעוות.

לא כזאת קרה בביוגרפיה הזאת. אחת מהביוגרפיות המרשימות,המחכימות,ואף ישמע לכם קצת מוזר -שלקרוא בה בספר,הייתה מעין קריאה בספר מתח. לא הנחתי את הספר מידי ולא הפסקתי לחשוב עליו בכל זמן שהוא.

מי שכתב את הביוגרפיה הזאת הוא העיתונאי עמוס איילון {1925 - 2009) שהיה עד שנות ה-70 אחד מהעיתונאים המשפיעים על דמותה ועיצובה של המדינה לטוב ולרע. איילון אחרי 67 הבין כי הכיבוש ביו"ש ובעזה זאת רעה חולה ומסכנת את עתידה של החברה הישראלית,באותם ימים הוא היה מהבודדים שחשבו כך וכתבו באופן הזה,משלא מצא שפה משותפת עם חבריו בעיתון ובכלל בקרב הציבור -החליט שהנו עוזב את המדינה והתגורר עד יום מותו באיטליה,שם כתב לעיתונים מחו"ל.איילון היה בעל רקע משפחתי של יקיים ואפשר היה להבחין זאת בכתיבתו אודות "הבנת" דמותו של הרצל שאף הוא בא מאותו רקע גאוגרפי וחברתי.

התלבטתי ימים רבים כיצד אני כותבת את הביקורת הזאת אשר תביע את התפעלותי מעומקו דמותו של הרצל. מצד אחד איני רוצה להתעכב על כל מיני אפיזודות ורגעים חשובים מאוד בהתפתחותו של הרצל כאדם פרטי שלכתחילה אין לו קשר כלל עם היהדות ועד התגבשותו כמנהיג העם היהודי באירופה ובכלל בסוף המאה ה-19 ומצד שני לכתוב פה על דברים שיסקרנו את הקורא ללכת ולקרוא את הספר ,{הרי זאת מטרת הביקורת}.

התהליך הזה שעליו נסוב כל הספר הוא מרתק. אין זו הדמות השטוחה שלמדנו להכיר בבית הספר,אלא דמות מורכבת,בעלת יצרים,בעלת פחדים, ויותר מהכל מסוג
"המשהו הזה" שמנהיגים נוצרו ממנה לשאוף להשיג את מטרתם. מטרתו של הרצל התפתחה עם השנים מאז התוודעותו למצב היהודים בצרפת בעקבות משפט דרייפוס שם הכל התחיל. הרצל מלכתחילה החליט שהוא יפעל רק בהסכמת המעצמות באותה תקופה: האימפריה התעות'מאנית,הקיסרות הגרמנית, צרפת ,אנגליה,ואחרי תקופה ארוכה לכשהתוודע למצוקת היהודים במזרח אירופה ,פעל גם מול הקיסרות הרוסית. הקו המחשבתי שדבק בו מהרגע הראשון ועד ליום מותו -שהוא פועל במסגרת הסכמתם של אחת מהאימפריות הללו או יותר כדי להוציא את היהודים מאירופה באופן מסודר ממקום מושבם אל כברת הארץ שאותה יאשרו אותם מנהיגי האימפריות. הוא שלל מכל וכל את סגנון ההתיישבות של חובבי ציון וראה בתנועה הזאת התיישבות של מסתננים. את הרצל לא עניין הזיקה שבין ארץ ישראל להתיישבות מחודשת,מבחינתו כל שטח אדמה היה כשיר רק אם יקבל את הסכמת המעצמה שעמה ערך משא ומתן באותה תקופה. אם זאת מול האימפריה העות'מאנית -כשדיברו על חלקים מסוריה,וא"י,אם מול האימפריה האנגלית -אודות התיישבות בחצי האי סיני ואח"כ באוגנדה,אם מול הקיסרות הגרמנית והרוסית שכל רצונם היה שהיהודים יעופו משטחיהן כי הם פגע רע. במשך כל הספר הרצל מנהל משא ומותן מול האימפריות הללו מבלי "להתאבד"על "רק" א"י. מבחינתו היה חשוב לו כי יוכל להוציא את מאות ואלפי היהודים באשר הם אשר סבלו מאנטישמיות ומפוגרומים{קיישנייב שבעקבותיה היה מוכן להתיישבות באוגנדה}כדי למצוא נחלת מדינה. מול הפעילויות מול האימפריות הוא ערך משא ומתן עם כל עשירי אירופה היהודיים {רוטשילד, הברון הירש ועוד}כדי שיהוו גיבוי כספי כתנאי להסכמת המעצמות ליציאת היהודים מארצותיהם. הרצל נתקל בסירוב עקשני מצד אילי ההון היהודים הללו ,ואף הם עשו כל מה שיש בידם כדי לסקל את תכניותיו. רק עם השנים חלק מהם התרכך ונטה לעזור אם לא באופן קטגורי. מרתק ומצחיק במיוחד התיאורים של הרצל במו"מ שלו מול הסולטאן התורכי וכל החבורה שהסתופפה מצידו. האימפריה התעות'מאנית באותה תקופה הייתה חייבה כספים רבים למדינות שונות ואפשר בהגיון להבין כי הסולטאן רצה בכספיו של הרצל כדי לשלם את חובות האימפריה ,מסתבר שהכל אבד בקרקעית הבקשישים והשוחד מהסולטאן עד אחרון הוזירים,המו"מ הזה שנפרס לאורך כל הספר הנו מהמרתקים ביותר בקריאה בתחום ממשל ופוליטיקה שאי פעם התוודעתי אלי.

איילון לא חוסך מלצייר את דמותו של הרצל גם בתכונות השליליות שבו כגון: ריכוזיות יתר,גבהות לב,אי מוכנות לקבלת ביקורת,דמות של "אני ואפסי עוד" לפחות בשנים הראשונות של פעילותו. מצד שני את נחישותו ועקשנותו להמשיך ולהצליח מול האימפריות השונות למרות כל כישלונותיו מולם. במבחן המציאות -הרצל כ-8 שנים מאז שהחל לעסוק בבעיה היהודית ועד יום מותו-נכשל כישלון חרוץ בהשגת המטרות.

יכולתי להמשיך ולכתוב על יחסיו עם משפחתו ,אשתו וילדיו והוריו,יכולתי להתעכב על אכזבותיו מעצמו ככותב הצגות שמעולם לא הועלו על בימות התיאטרון,{הדבר הזה היה כנהר גועש בעצמותיו}, יכולתי לכתוב עוד ועוד על תחושותיו של הרצל לאחר כל כישלון וכישלון, על בדידותו,ועייפותו מעצמו ומהסובבים אותו,על הפירוט הנהדר כיצד הוא ראה את החברה היהודית הנבנית בא"י בספרו "אלטנוילנד" שבעיקרון זאת הייתה העתקה אופיה והתנהלותה של החברה הגרמנית הייקית שבאירופה לתוך חברת היהודים, יכולתי לכתוב על מחשבותיו וגישתו לגבי התושבים הילידים הערבים בארץ באותם שנים ,החל מהתעלמות קיומם ועד הכרת תודה שהערבים יפיקו מתוצאות ההתיישבות היהודית בא"י-רק על הנושא הזה אפשר לכתוב ביקורת שלמה, אבל אז הביקורת הייתה מתארכת יותר ממה שאני רצוי לקרוא פה כדי לסקרן את הקוראים לחפש את הספר ולקרוא בו.

איילון הצליח בכתיבת הביוגרפיה הזאת בסיוע לא מבוטל וחריש עמוק ויסודי של כל היומנים שבהם העלה הרצל את לבטיו הכמוסים ביותר,ומכאן שלל ניתוחיו הפסיכולוגיים שמתוכן עולה דמותו מורכבת מאוד.,מרתקת ומיוחדת במינה.

קסמה של הקריאה בביוגרפיה הזאת היא ,שככל שמדובר בתקופה רחוקה -שלהי המאה ה-19 אולם היא עצם מעצמנו כעם בעת החדשה, מתואר כאן איש מופלא אחד על רקע הפנורמי של אירופה גוססת והעם היהודי ההולכים לקראת אושויץ ואינם יודעים זאת. לחשוב שהגורל וההיסטוריה היו יכולים להיכתב בדרכים אחרות,אבל אתה יודע שמדובר רק במבוא של קורות העם היהודי בעת הזאת.

הביוגרפיה הזאת ריגשה ומרגשת-ומבחינתי הספר "נכנס" לספרי הקלסיקה של ספרייתי והספרים שאי פעם קראתי.

הדבר האחרון שאפשר לציין אודות הספר שהוא שאין בו עמוד אחד משעמם מתוך 441 עמודים נפלאים ומרתקים.”