אברהם שלום, בביקורת שכתבתי לספר נוטות החסד של ג׳ונתן ליטל, התיחסתי לק. צתניק.זכור לי שקראתי ראיון עם ביתו, בו היא הסבירה שאביה עבר טיפול מיוחד אצל פסיכיאטר באמסטרדם .
הטיפול כלל סידרת הזרקות של LSD שנועדו להחזיר את אביה למחנה כדי שיחווה מחדש את התקופה שעברה עליו באושוויץ .
היא הסבירה שלמרות הטיפול, אביה מעולם לא השתחרר מהסיוטים
והם המשיכו לשגע אותו עד יומו האחרון.
כמו הרבה ניצולים, שלח גם הוא יד בנפשו, אחרי המון שנים, כשל ולא יכול היה עוד לעמוד ביסורים שבזכרונות.
אברהם, אינני יודע במה אתה קשור לנושא, ואם יש לך מיטען משפחתי
שקשור לשואה, אני רוצה להגיד לך, שאתה עושה זאת עם המון רגש
ועדינות, ישר כוח!
טוביה

שלום טוביה לפעמים אנחנו תוהים מה לבחור צעיר ולשואה. אף אם למשפחתו הקרובה הייתה נגיעה (ואף יותר מכך) באופן אישי לשואה.

ומנין לאותו בחור (במקרה שלנו גיל כהן) אינפורמוציה כאשר מרבית האנשים שניצלו\שרדו ממלאים פיהם מים.
האווירה קיימת המתח קיים, אולם אין דרך להביע אותו.
כאן עושה גיל כהן את המיקס הנדרש ולוקח חומר מיד ראשונה של ק. צטניק ונכנס לתוך דמותו המיוסרת
אינך יודע מתי זו מציאות, אינך יודע מתי זה דימיון לא של גיל כהן ולא של ק. צטיק עצמו.
זה סוג הספרים שאתה חושב שתפסת את הפרנציפ של הסופר (גיל כהן)ובכל פעם הוא מתעתע בך מחדש.
גם כשהגעתי לסוף הספר לדף הלבן הריק, הפכתי אותו לראות אם לא מסתתרת הפתעה נוספת.
במתכוון לא נכנסתי לתוכנו של הספר, משום שאין משנה מה אני אכתוב, כל קורא יוכל למצוא בו את מה שהוא רוצה. זהו בערך. אני קראתי את הספר בזבנג אחד וגמרנו, ואולי אקרא אותו שוב ושוב. תודה לך.

אברהם, אולי קצת יותר פירוט בבקשהפירוט בקשה!

זה הספר הבא שאני הולכת ליקרוא אחרי הספר מים רשונים
של מיכל מירון

ביקורת מקסימה, ממש עושה חשק לקרוא את הספר