ספר קצרצר, שאפשר (וצריך, אולי) לקרוא בשבת אחת.
למה צריך?
כי מלכתחילה עלילת הספר דרך תודעתו המעוותת, האובססיבית, של הגיבור - גוסטאב פון-אשנבאך, סופר שזכה לתהילה עוד בראשית דרכו, ולא הצליח ממש לעשות משהו שהוא בעצמו מעריך מזה שנים רבות.
האובססיה של הסופר מתמקדת בנער יפה-תואר. כן, יש פה עניין הומו-אירוטי, אך הוא משולב בצורה יפה בהערצת הסופר לאסטתיקה, לא רק של הגוף, אלא גם של הנעורים, ולדעתי, אף של החטא, של האסור, בעצמו.
יש בספר משהו טראגי שגובל במשעשע, שהייתי מצפה למצוא אצל הסופרים הרוסים כדוגמת בולגאקוב או נאבוקוב, ואולי בגלל זה אהבתי אותו. ראיתי ביקורת שהגדירה את הספר כ"טרחני", ואמנם זה נכון, במובן הזה שהגיבור עצמו הוא אשמאי טרחן זקן, אבל לדעתי הספר עצמו לא יכול להחשב כ"טרחני" בגלל בשל העובדה שהוא קצרצר מאוד. הוא נותן לנו הצצה אל נבכי נפשו הטרחנית של הגיבור, אך זו חוויה מרוכזת מאוד, שאנחנו אמורים "לזרום" איתה בלי לקטוע את רצף הקריאה באמצע (כך לפחות אני חושב). בצורה כזו איננו "מתייסרים" בספר משעמם שקריאתו נמרחת על-פני כמה ימים, אלא פשוט זוכים לחוויה מתומצתת, משונה, אך בנויה היטב.

הגעתי "למוות בונציה" באיחור מביך. מדובר ביצירת מופת מפורסמת, וודאי שלא אני זו שמגלה אותה. למעשה, נרתעתי מלקרוא את תומאס מאן, שתמיד הצטייר אצלי כסופר כבד, כמעט לא נגיש, כתיבה מפותלת ומחניקה.
כמה מפתיע היה למצוא סיפור סוחף, מטריד, מרתק, אולי הנובלה הגאונית ביותר שקראתי.
לא קל לכתוב ביקורת על "מוות בונציה". העלילה מגוללת את סיפורו של פון-אשנבאך, סופר מבוגר מאפיר שיער, שמפתח אובססיה לטאג'ו, נער צעיר שטרם הנצה בו ההתבגרות המינית. כמעט מביך להודות שקראתי, שאהבתי, למעשה שהזדהתי עם פדופיל. אין דרך אחרת לכתוב את זה.
אשנבאך לא פוגע מינית בנער, ואני מניחה שברובד הסמלי המשיכה היא אל הנעורים, החיים שאוזלים מהזקנה, אבל בחזרה לנושא הקודם, הסיפור מעורר הזדהות עם מחשבות איומות, והן מתוארות דרך גיבור שלא מודע למה שקורה לו. זה מדהים. כל הזמן יש פערים אדירים בין מה שהקורא מבין ומה שהדמות מבינה, העיר ונציה מלאה בזיהום שכל הזמן הרשויות מנסות להסתיר כשם שאשנבאך עסוק בלהסתיר את זיהומו הנפשי, האובססיה משנה את אשנבאך, שולפת את האיד שנרדם בתוכו, מפרה את כתיבתו ומשנה את מראה פניו לבלי הכר, עד הסוף הבלתי נמנע. כמה טוב שיש ספרות כזו, אמיצה, בועטת, מטלטלת.

גם שאר הסיפורים בספר מדהימים. לואיזיכן עוקצני וחד (אם כי חסר עומק של ממש), ואילו מריו הקוסם הוא מסמך מרהיב שעליו ראוי להרחיב בנפרד.

כשהתחלתי לקרוא את מוות בוונציה, ידעתי שהיא הוגדרה כנובלה הטובה ביותר של מאן, ואולי אף כאחת מפסגות היצירה של המאה העשרים. התכוננתי לכך וקראתי אותה במתינות ובתשומת לב. אין מה לומר נובלה משובחת, כתיבה מדויקת ורווית משמעות. אולי אפילו קצת יותר מידי, מעין פרוזה-פילוסופית-אסתטית כמיטב המסורת הגרמנית.

הסיפור נסוב על הגיבור, אשנבאך, שיש המזהים אותו עם גתה, עם המלחין מהאלר או אפילו עם מאן עצמו, סופר מצליח ומוערך מאין כמוהו. שכבר בתחילת הסיפור הוא מתואר כבן לקצינים ושופטים שחיו חיים 'מחמירים, הוגנים, חסכניים וקפדניים' מצד אביו, ואילו מצד אמו הוא בן למשפחה בוהאמית מוסיקלית עם אופי חושני. מיזוג התכונות הזה, כך מסביר המספר, הוא שהוליד אמן בסדר גודל שכזה, שכל חייו מוקדשים ליצירה, לאמנות, לסגידה ליופי ולנסיון לתארו כפי שהוא. סופר שכל חייו חי באופן הבא, ושימו לב לתיאור של מאן, כפי שמובא בסיפור על ידי אדם חד עין המתאר את הסופר בפני אנשים: "'אשנבאך תמיד חי כך', וכאן קפץ הדובר את אצבעות ידו כדי אגרוף, 'מעולם לא כך', והוא הניח לידו הפתוחה להידלדל חופשית".
הכל משתנה כשאשנבאך מגיע לוונציה, ומכאן לכל אורך הסיפור מאן מנסה להתחקות אחר הקונפליקט הזה שבין האיפוק והשכלתנות לבין הלהט היצרי-רגשי.
דומני שהנושא הזה, המתח הזה בין הברברי לאסתטי, קשור בקשר חזק מאוד לתרבות הגרמנית (בוודאי אצל ניטשה וגם בסיפורים של הסה), ועל כן בא לידי ביטוי ביצירות רבות. קראתי שיש מי שראו את היצירה הזו כמין נבואה לנאציזים ששטף את אירופה, ולתרבות המערב הסוגדת ליופי גם במחיר רמיסת ערכים אחרים.

דברים רבים ניתן לכתוב על הסיפור וככל שאני חושב עליו כך אני מוצא בו עומקים, אבל הסיפור לא סוחף ואני לא יכול לומר שחווית הקריאה היא מדהימה, אולי יותר קריאה איטית שקולה ומתבוננת, משהו בין קריאת פרוזה לקריאת פילוסופיה.

הספר לא תפס אותי. נאבקתי להישאר מרוכז אך מצאתי את עצמי מרחף במקומות אחרים, בקיצור שעמם אותי.

ההרגשה היא כי הסופר מנסה להראות כמה ידע ועומק יש לו, אבל זה לא מרגיש אמתי. מעבר לכך העלילה כמעט ולא מתפתחת.
רוב העלילה עוסקת במתחולל בעמקי נפשו של הומו מזדקן שנפשו עורגת לנער צעיר.

תוך כדי קריאה התחלתי לחשוב על לוליטה של נבוקוב שגם הוא ספר עם סטייה אבל קצת שונה. ההבדל הוא שאצל נבוקוב אמנם העלילה סוטה אבל הכתיבה מענגת ביותר.אצל מאן ספר זה הוא סוג של אוטוביוגרפיה בעוד אצל נבוקוב העלילה דמיונית לחלוטין. לוליטה נכתב ב-1955 ומוות בונציה ב-1912 שניהם היו ספרים חריגים מאוד ופורצי דרך בתקופתם, אי אפשר שלא לחשוב שאולי נבוקוב קיבל השראה מספרו של מאן.

מצטערת אבל לא אהבתי!
לא אהבתי את האוירה ההומוארוטית, לא אהבתי את האיטיות ולא אהבתי את האדרת האידיאל ליופי ולנעורים המוגזמת, שמריחה ממנה רוח הנאציזם.

הסיפור הוא על מסעו של גוסטאב פון אשנבאך,סופר גרמני סגפני וקפדן, לונציה שבאיטליה. בבית המלון הוא רואה משפחת אצולה פולנית והוא נופל בקסמו של טאדג'ו, נער יפהפה כבן 14.
למרות שנודע לסופר המזדקן כי מתחוללת באותה עת מגיפת כולירה בוונציה, מגיפה סודית, שהשלטונות האיטלקים מנסים להסתיר, הוא ממשיך לעקוב אחר מושא אהבתו האפלטונית. על מנת לצוד את תשומת ליבו של הנער, אשנבאך מנסה לסגל לעצמו גינונים של נער צעיר ולשם כך מתלבש ומתאפר באופן מגוחך למדי.

הספר התפרסם בשנת 1912. מעטים בגרמניה ראו את הצד ההומו ארוטי בנובלה ופרשו את התיאורים הללו כאלגוריה בלבד. אלגוריה לשקיעתה של אירופה (כמו שקיעתו של הסופר המזדקן) או התייחסות לאידאל האהבה האפלטונית ולאידאל האסתטיקה. מאוחר יותר יש שראו ביצירה נבואה לעתיד לבוא.

זוהי נובלה בעלת מוטיבים אוטוביוגרפיים מחייו של תומאס מאן חתן פרס נובל. יש הרואים בנובלה זו יצירת מופת.

אני ממליצה על הספר רק לאוהבי אופרות, פסיכולוגיה והילוך איטי.

תומאס מאן היה סופר בדור שבו לא שמעו על ספויילרים ובטח טרם צלצל הSMS בכיסו של מאן. הוא בעקבות נוטה להבטיח את הסוף עוד בטרם קראתם שורה מכתביו, ואולי יש בכך ברכה לא לבטלה, שכן אם למישהו היה ספק - אז מוות בהחלט יופיע בספר. (וכאן התייחסותי לכוכבית שמתחת לכתיבת הביקורת והאזהרה שמא אחשוף לכם פרטים מן העלילה, ובכן רב העליליה קדמני)

מוות בוציה מתאר בעצם את המתח שבין זקנה לנעורים, כולו רווי במוות, ולא רק בגלל סיפור המוות שמסיים בו, אלא מכיוון שהזקנה סופה מיתה, והזקנים בספר הזה הן הדמויות הבלתי נסבלות כשגרועות מהם רק הזקנים שמנסים לרדוף אחר נעוריהם, והופכים מגוחכים, דוחים, כעורים, פתיינים ורמאים.
במרכז הספר סיפור התאהבות של סופר זקן בנער יפיפה אשר כל אלי האולימפוס מובאים אחד, אחד לתאר את יופיו. הארוס פועם בו מכל שריר, תלתליו פזורים ומבטו מושלם. סיפור אהבה כזה, שממלא דפי פיוט בערבית ובעברית בתור הזהב של ספרד, למשל, מעורר פלצות בנו - הדור שבו פדופיליה היא החטא החמור ביותר שאפשר לבצעו. קשה להישאר רק בחיק המטאפורה ששוזר מאן, שכן זו מופיעה בדמות גבר כבן חמישים שעוקב אחר אותו נער באובססיביות, לא מסיר לרגע את מבטו ממנו ומלא כמיהה א-רציונלית כלפיו ומדמה אותו לאל יווני מעורר תשוקה.

אף שזו יצירה איכותית, איני ממליצה לכם לרוץ ולקרוא. הנושא נדוש, המשל מעורר קבס והגיבור לא פחות.

קבלו פטור!

"נתוני הפתיחה" של "מוות בונציה" עשויים להיות לא מעודדים עבור הקורא ההדיוט : וכי, לכאורה, מה לו (לי) ולעניינו של סופר גוסס, המבלה את שארית ימיו במירדף-התאהבות אפלטונית אחר נער פולני ? תוסיפו לזה את העובדה, ש"מוות בונציה" הוא מסוג הספרים שכדי להבינם לאשורם, הקורא צריך להתאמץ; אין בו מצב ל"זבנג וגמרנו" וגם לא קיצורי דרך כאלה שניתן לעשות לפעמים, בשובבות, בספרים אחרים, על בסיס קריאה מרפרפת והיסק.

רק מה ? העושר הלשוני של תומאס מאן, יופי הדימויים, עומק הרבדים ובעיקר הפיוטיות שביצירתו - הם שהופכים את "מוות בונציה" לקלאסיקה אמיתית, ספר עליו הייתה וודאי פוסקת פרסומת ידועה - "ששום ספריה אינה שלמה בלעדיו"...

שימו לב לתיאורי התנועה ברחובות, בסימטאות ובגנים. עצמו עיניים. אתם שם. בונציה.

קראתי כמעט הכל של מאן. זו השלמות הפיוטית הגדולה ביותר שיצר. חשוב להדגיש (לחבר שלא התלהב) כי הספרים של מאן, על אף הרעיון המרכזי הדומה שבהם, שונים מאוד. מאן בעצמו העיד שכשהוא בא לכתוב משהו הוא תמיד רצה להוציא משהו שונה בתכלית ממה שכבר כתב. כך הר הקסמים שונה מאוד מבית בודנברוק, ובית בודנברוק מיוסף ואחיו, ויסוף ואחיו שונה מאוד מדוקטור פאוסטוס וכן הלא הוכן הלאה. אבל מוות בוונציה תמיד תהיה הנובלה השלמה ביותר שקראתי מעודי.

משום מה רבות מהביקורות על הספר (לא רק בסימניה) מצניעות את העובדה המרכזית שהוא עוסק בפדופיליה. תיאורים רבים לאורך הספר מבהירים כי טאדז'ו, מושא תשוקתו של הגיבור אשנבאך, הוא עדיין ילד. למשל: "בתי-שחיו עדיין חלקים כשל פסל". למעשה, מסתבר שדמותו של טאדז'ו מבוססת על נער פולני בן 13 שמאן פגש בוונציה.
הספר עשיר בתיאורים ממושכים של תווי פניו וגופו של טאדז'ו, שאותם סוקר אשנבאך באופן אובססיבי. קראתי תיאורים אלה מתוך שאט נפש הולך וגובר. עד כמה שזכור לי, אפילו ב"לוליטה" התיאורים לא היו מטרידים כל כך. ומה שחשוב יותר, בלוליטה הייתה פואנטה, וכאן לא. לשווא חיכיתי לאיזושהי התפתחות שתעמת את הגיבור עם הטירוף שאחז בו, אך היא בוששה לבוא. הקוראים אפילו לא זוכים לראות פיסה מעולמו האמיתי של טאדז'ו, לשמוע את קולו העצמאי, והוא נותר כסובייקט בלבד. אנחנו יודעים כי הוא הבחין במבטיו הפולשניים של אשנבאך, אך קשה לדעת מהי השפעתם עליו. הסוף "הבלתי נמנע והבלתי נשכח" של הספר הוא סתמי, תפל ומאכזב.
הסיבה המרכזית שכן קראתי את "מוות בוונציה" עד תומו (פרט, כמובן, לשבחים ששמעתי על הספר) היא שפתה המופלאה של נילי מירסקי, שראויה בעיניי לכל שבח. בנוסף, אין ספק שמאן יודע לתאר סצינות טריוויאליות באופן מסקרן, ושיש לו תובנות פילוסופיות שנונות. עם זאת, ככל שהספר מתקדם, הוא עוסק יותר ויותר במשלים מהמיתולוגיה היוונית ומחייו של סוקרטס, ולמי שלא מתמצא בתחומים אלה קשה להבין למה התכוון המשורר. גם התיאורים הארכניים של אמנות הכתיבה הם עמומים מדי, ובשלב מסויים מתחילים לשעמם.
לסיכום, קשה לי מאוד לדרג את "מוות בוונציה". אני מבינה שמיוחסות לספר כל מיני אלגוריות, אבל הוא לא גרם לי כל חשק להתעמק בהן. אולי זו יצירת מופת, אבל יצירת מופת מאכזבת. הנקודות החזקות של הספר לא מחפות בעיניי על הבחילה שמעוררים התיאורים הפדופילים ועל האכזבה הכללית.