הספר לא תפס אותי. נאבקתי להישאר מרוכז אך מצאתי את עצמי מרחף במקומות אחרים, בקיצור שעמם אותי.
ההרגשה היא כי הסופר מנסה להראות כמה ידע ועומק יש לו, אבל זה לא מרגיש אמתי. מעבר לכך העלילה כמעט ולא מתפתחת.
רוב העלילה עוסקת במתחולל בעמקי נפשו של הומו מזדקן שנפשו עורגת לנער צעיר.
תוך כדי קריאה התחלתי לחשוב על לוליטה של נבוקוב שגם הוא ספר עם סטייה אבל קצת שונה. ההבדל הוא שאצל נבוקוב אמנם העלילה סוטה אבל הכתיבה מענגת ביותר.אצל מאן ספר זה הוא סוג של אוטוביוגרפיה בעוד אצל נבוקוב העלילה דמיונית לחלוטין. לוליטה נכתב ב-1955 ומוות בונציה ב-1912 שניהם היו ספרים חריגים מאוד ופורצי דרך בתקופתם, אי אפשר שלא לחשוב שאולי נבוקוב קיבל השראה מספרו של מאן.














