הביקורת נכתבה ביום שבת, 6 באוגוסט, 2011
ע"י אליס
ע"י אליס
משום מה רבות מהביקורות על הספר (לא רק בסימניה) מצניעות את העובדה המרכזית שהוא עוסק בפדופיליה. תיאורים רבים לאורך הספר מבהירים כי טאדז'ו, מושא תשוקתו של הגיבור אשנבאך, הוא עדיין ילד. למשל: "בתי-שחיו עדיין חלקים כשל פסל". למעשה, מסתבר שדמותו של טאדז'ו מבוססת על נער פולני בן 13 שמאן פגש בוונציה.
הספר עשיר בתיאורים ממושכים של תווי פניו וגופו של טאדז'ו, שאותם סוקר אשנבאך באופן אובססיבי. קראתי תיאורים אלה מתוך שאט נפש הולך וגובר. עד כמה שזכור לי, אפילו ב"לוליטה" התיאורים לא היו מטרידים כל כך. ומה שחשוב יותר, בלוליטה הייתה פואנטה, וכאן לא. לשווא חיכיתי לאיזושהי התפתחות שתעמת את הגיבור עם הטירוף שאחז בו, אך היא בוששה לבוא. הקוראים אפילו לא זוכים לראות פיסה מעולמו האמיתי של טאדז'ו, לשמוע את קולו העצמאי, והוא נותר כסובייקט בלבד. אנחנו יודעים כי הוא הבחין במבטיו הפולשניים של אשנבאך, אך קשה לדעת מהי השפעתם עליו. הסוף "הבלתי נמנע והבלתי נשכח" של הספר הוא סתמי, תפל ומאכזב.
הסיבה המרכזית שכן קראתי את "מוות בוונציה" עד תומו (פרט, כמובן, לשבחים ששמעתי על הספר) היא שפתה המופלאה של נילי מירסקי, שראויה בעיניי לכל שבח. בנוסף, אין ספק שמאן יודע לתאר סצינות טריוויאליות באופן מסקרן, ושיש לו תובנות פילוסופיות שנונות. עם זאת, ככל שהספר מתקדם, הוא עוסק יותר ויותר במשלים מהמיתולוגיה היוונית ומחייו של סוקרטס, ולמי שלא מתמצא בתחומים אלה קשה להבין למה התכוון המשורר. גם התיאורים הארכניים של אמנות הכתיבה הם עמומים מדי, ובשלב מסויים מתחילים לשעמם.
לסיכום, קשה לי מאוד לדרג את "מוות בוונציה". אני מבינה שמיוחסות לספר כל מיני אלגוריות, אבל הוא לא גרם לי כל חשק להתעמק בהן. אולי זו יצירת מופת, אבל יצירת מופת מאכזבת. הנקודות החזקות של הספר לא מחפות בעיניי על הבחילה שמעוררים התיאורים הפדופילים ועל האכזבה הכללית.
3 קוראים אהבו את הביקורת
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
