ביקורת ספרותית על מוות בוונציה - הספריה הקטנה # מאת תומאס מאן
ספר לא משהו

---

תומאס מאן היה סופר בדור שבו לא שמעו על ספויילרים ובטח טרם צלצל הSMS בכיסו של מאן. הוא בעקבות נוטה להבטיח את הסוף עוד בטרם קראתם שורה מכתביו, ואולי יש בכך ברכה לא לבטלה, שכן אם למישהו היה ספק - אז מוות בהחלט יופיע בספר. (וכאן התייחסותי לכוכבית שמתחת לכתיבת הביקורת והאזהרה שמא אחשוף לכם פרטים מן העלילה, ובכן רב העליליה קדמני)

מוות בוציה מתאר בעצם את המתח שבין זקנה לנעורים, כולו רווי במוות, ולא רק בגלל סיפור המוות שמסיים בו, אלא מכיוון שהזקנה סופה מיתה, והזקנים בספר הזה הן הדמויות הבלתי נסבלות כשגרועות מהם רק הזקנים שמנסים לרדוף אחר נעוריהם, והופכים מגוחכים, דוחים, כעורים, פתיינים ורמאים.
במרכז הספר סיפור התאהבות של סופר זקן בנער יפיפה אשר כל אלי האולימפוס מובאים אחד, אחד לתאר את יופיו. הארוס פועם בו מכל שריר, תלתליו פזורים ומבטו מושלם. סיפור אהבה כזה, שממלא דפי פיוט בערבית ובעברית בתור הזהב של ספרד, למשל, מעורר פלצות בנו - הדור שבו פדופיליה היא החטא החמור ביותר שאפשר לבצעו. קשה להישאר רק בחיק המטאפורה ששוזר מאן, שכן זו מופיעה בדמות גבר כבן חמישים שעוקב אחר אותו נער באובססיביות, לא מסיר לרגע את מבטו ממנו ומלא כמיהה א-רציונלית כלפיו ומדמה אותו לאל יווני מעורר תשוקה.

אף שזו יצירה איכותית, איני ממליצה לכם לרוץ ולקרוא. הנושא נדוש, המשל מעורר קבס והגיבור לא פחות.

קבלו פטור!

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על מוות בוונציה - הספריה הקטנה #