ביקורת ספרותית על מוות בוונציה - הספריה הקטנה # מאת תומאס מאן
ספר טוב

---

כשהתחלתי לקרוא את מוות בוונציה, ידעתי שהיא הוגדרה כנובלה הטובה ביותר של מאן, ואולי אף כאחת מפסגות היצירה של המאה העשרים. התכוננתי לכך וקראתי אותה במתינות ובתשומת לב. אין מה לומר נובלה משובחת, כתיבה מדויקת ורווית משמעות. אולי אפילו קצת יותר מידי, מעין פרוזה-פילוסופית-אסתטית כמיטב המסורת הגרמנית.

הסיפור נסוב על הגיבור, אשנבאך, שיש המזהים אותו עם גתה, עם המלחין מהאלר או אפילו עם מאן עצמו, סופר מצליח ומוערך מאין כמוהו. שכבר בתחילת הסיפור הוא מתואר כבן לקצינים ושופטים שחיו חיים 'מחמירים, הוגנים, חסכניים וקפדניים' מצד אביו, ואילו מצד אמו הוא בן למשפחה בוהאמית מוסיקלית עם אופי חושני. מיזוג התכונות הזה, כך מסביר המספר, הוא שהוליד אמן בסדר גודל שכזה, שכל חייו מוקדשים ליצירה, לאמנות, לסגידה ליופי ולנסיון לתארו כפי שהוא. סופר שכל חייו חי באופן הבא, ושימו לב לתיאור של מאן, כפי שמובא בסיפור על ידי אדם חד עין המתאר את הסופר בפני אנשים: "'אשנבאך תמיד חי כך', וכאן קפץ הדובר את אצבעות ידו כדי אגרוף, 'מעולם לא כך', והוא הניח לידו הפתוחה להידלדל חופשית".
הכל משתנה כשאשנבאך מגיע לוונציה, ומכאן לכל אורך הסיפור מאן מנסה להתחקות אחר הקונפליקט הזה שבין האיפוק והשכלתנות לבין הלהט היצרי-רגשי.
דומני שהנושא הזה, המתח הזה בין הברברי לאסתטי, קשור בקשר חזק מאוד לתרבות הגרמנית (בוודאי אצל ניטשה וגם בסיפורים של הסה), ועל כן בא לידי ביטוי ביצירות רבות. קראתי שיש מי שראו את היצירה הזו כמין נבואה לנאציזים ששטף את אירופה, ולתרבות המערב הסוגדת ליופי גם במחיר רמיסת ערכים אחרים.

דברים רבים ניתן לכתוב על הסיפור וככל שאני חושב עליו כך אני מוצא בו עומקים, אבל הסיפור לא סוחף ואני לא יכול לומר שחווית הקריאה היא מדהימה, אולי יותר קריאה איטית שקולה ומתבוננת, משהו בין קריאת פרוזה לקריאת פילוסופיה.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על מוות בוונציה - הספריה הקטנה #