“מנחם פרי, לא יודע עליו יותר מדי חוץ מאשר כמה סרטונים שראיתי אותו משתתף בהם, ולא קצת ספרים שערך שאני מאוד אוהב. גם הספר הזה, כולו פרי של מנחם פרי, והיו פעמים שפשוט חשבתי שרגע, ציליה דראפקין, גנסין והכל - אבל זה ממש ספר של מנחם פרי. ההקדמה המפורטת מאוד של מנחם פרי, הקדמה לפרוזה שלה שכתב מנחם פרי, חלק לא קטן מהשירים שתירגם מנחם פרי, הערות והארות לכל אורך הספר של מנחם פרי, הסבר מעמיק מאוד על השירים שלה שנכתב על ידי לא אחר ממנחם פרי ומאמר (? או כפי שפורסם בסימן קריאה "התוודעות") של בנימין הרשב, המתרגם הראשון של השירים שלה) אז כן, הספר אמנם על אחת בשם ציליה דראפקין שהיה סביבה הרבה דרמה, אבל כל כולו של מנחם פרי. אז מי זאת ציליה? משוררת מהראשונות והבולטות בשירה הנשית חסרת המעצורים (אהא! אירוטיקה! דיבור מפורש על תשוקה!) שנראה שעיקר חייה היה סביב גנסין. גנסין ככל הנשמע היה מסובב במעריצות, ואחת מהן היא ציליה. בעודה צעירה הייתה עורגת לו וכותבת לו מכתבים, והוא מה שנקרא שם אותה ב"פרינדזון" ולא נתן לה תחושה של כן אבל גם לא תחושה שלא לא, שמר אותה על חום נמוך. אי אפשר לדעת מה היה יחסו האמיתי אליה, אלא רק לציין פעם אחת שהתמסר אליה (בעוד שהיתה נשואה) ושלמפרע התברר שהיוותה דמות ראשית באחד מהסיפורים שלו (וגם השראה לדמויות נשיות אחרות) והעניקה לו בלי ידיעתה את אחד השירים המפורסמים שלו. היא גילתה את זה מאוחר מדי והרבה אחרי שנפטר, והדבר נשמר קצת בסוד, אבל בסוף עורר איזו שהיא דרמה. נשמע כמו תוכן רכילותי קצת, לא? אותי עניינו השירים שלה (יש אחד שמיקה קרני שרה שאני ממש אוהב) והייתי מאוד סקרן לקרוא את הפרוזה שלה. אז התחלתי בהקדמה של מנחם פרי על כל הסיפור ומהר מאוד הבנתי לאיפה אני נכנס. לא יודע כמה לקרוא לזה נישה, אבל הוא כתב כלכך הרבה וכלכך מפורט לרמת השנים שפשוט הרגשתי כאילו אני מקשיב למוח קודח של מישהו אחר ולפעמים פשוט לא הבנתי על מה כל הדרמה מצידו. אבל זה עניין. אם אתעלם מהנוכחות הגדולה שלו, יש מקום לסיפורת ושירה של מישהי מוכשרת, ועם הצד הרכילותי של החיים שלה לעומת גנסין הסלב, נשפך קצת אור על כל הסיפור. אז אהבתי, לא יודע כמה אחרים יאהבו, ומנחם פרי, אתה חתיכת איש מעניין”

“אפשר לומר שהספר נחשב פרוגרסיבי למדי בטח ביחס לתקופה בה הוא נכתב. בגדול קצת אוברייטד בעיני, כתוב היטב אבל לא מדובר ביצירה היסטורית על זמנית שכל חובב קריאה חייב לנסות.”

“פגישה ראשונה שלי עם ברדיצ'בסקי, ההתרשמות חיובית וככל הנראה תהיינה פגישות נוספות. הקובץ מכיל שלוש נובלות - קלונימוס ונעמי, בית תבנה, מחניים - ושני סיפורים קצרים - קיץ וחורף, פרה אדומה. הצד המשותף בחמש היצירות הוא דמות מרכזית של אישה, יוצאת דופן ביופיה, שהעלילה סובבת סביבה. בסיפור "פרה אדומה", כלילת היופי היא זו ששם הסיפור נקרא עליה, ואל לנו להלין על ההקבלה שעורך הסופר (או שמא זה העורך שקיבץ את הסיפורים והעמידם זה לצד זה?) מכיוון שהשוואה בין נשים ובין בני בקר וצאן היא קדומה מאוד בתרבותנו, העברים. החל משמות אמותינו הקדושות, רבקה, רחל ולאה, עבור בשמשון המטיח ברעיו הפלשתים "לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי", וכלה בדברי הגמרא במסכת נדרים: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, משל לבשר הבא מבית הטבח רצה לאכלו במלח אוכלו צלי אוכלו מבושל אוכלו שלוק אוכלו..." מה יש לומר. השם ישמור ויציל. יש עושר השמור לבעליו לרעתו, טען החכם באדם, ואצל מיכה יוסף היופי שמור לרעת האישה (או הפרה) שמתהדרת בו. היא אומנם מושכת את לב כל רואיה, ומלבה את יצרם ואת חשקיהם, אבל שום טובה לא יוצאת לה מזה. בסיפוריו של ברדיצ'בסקי האישה היפה מאבדת את שפיות דעתה במקרה הרע או נישאת לאיזה לא יוצלח במקרה הטוב. הפרה האדומה, אם שאלתם, נטבחת על ידי כנופיית מתועבת של קצבים נאלחים בסצנה מדממת ודוחה במיוחד. מעניין יחסו של ברדיצ'בסקי לשתי תופעות שבוודאי לא היו נפוצות בקרב יהודי מזרח אירופה בסוף המאה ה-19 - התקופה בה מתרחשים הסיפורים. הראשונה היא צמחונות והשנייה היא חילון. בשניים מהסיפורים, פרה אדומה ומחניים, ניכר יחס חיובי של המחבר להימנעות מאכילת בשר. בפרה אדומה עורך המחבר הבחנה מעניינת בין שוחטים לקצבים. הוא טוען כי טהרת נפשם ומידותיהם הטובות של הראשונים לא נפגמות חרף עיסוקם המדמם, מכיוון שהם כפופים להלכות השחיטה הקפדניות ותורה, כידוע, מגנא ומצלא. הקצבים לעומתם, לא כ"כ שמים על התורה ועל ההלכה, ולכן מידותיהם רעות ומקולקלות. בסיפור השני, מחניים, הסטודנט היהודי הגולה מיכאל פרק עול תורה ומצוות ומאידך כפה על עצמו הימנעות מאכילת בשר. נוגע ללב במיוחד (הלב שלי, על כל פנים) הוא האפיקורס הצעיר קלונימוס מהנובלה קלונימוס ונעמי, שבסך הכול ביקש לשתף חבר בהרהורי הכפירה שמייסרים אותו, והנבזה הלז לא רק שלא עודד וניחם אותו, אלא רץ לספר לכל השטעטל, ואחרי שנחשפה כפירתו הוכה ונודה קלונימוס המסכן. למרות שהסיפורים נכתבו לפני 100 או 120 שנים הם קריאים ולרוב בהירים. הערות השוליים של העורך גם הן מסייעות. אין כאן הברק, התחכום, השנינות ואינספור הארמזים והרפרורים שמאפיינים את כתיבתו של עגנון, אבל ההנאה בקריאה לא נפגמת בהיעדרם.”

“ספר מעניין שמעלה שאלות בנוגע לנישואים, יחסי גברים ונשים, ילדים וחיי הנישואין. במהלך נסיעה בקרון הרכבת אנחנו נתקלים בנוסעים מכל שכבות החברה שמתחילים לדון בנושאים הללו ממש כדי לשבור את הקרח ולהעביר את הזמן במהלך הנסיעה. בהמשך אנחנו נחשפים לאדם בשם פוזדנישב שרצח את אשתו בהתקף של קנאה, והוא מביע את השקפותיו בנוגע לנושאים הללו. טולסטוי יוצא נגד השלטון הגברי נגד הנשים, טוען שהגברים דיכאו את הנשים לאורך כל ההיסטוריה ולא העניקו להן שוויון אבל גם טוען שהנשים לא חפות מפשע שהנשים הן ערמומיות ומשתמשות ביופי שלהן כדי לנצל את תשוקותיהם של הגברים וללכוד אותם, ובכך לנקום בהם. אבל יותר מכל טולסטוי מעלה את הספקות שלו בנוגע ליציבותו של מוסד הנישואין והכנות של האהבה. טולסטוי טוען בכאב לאורך כל הספר, שהאהבה בימינו היא בסך הכל כימיה ושזאת אשלייה שאנחנו נהיה תמיד נאמנים כל החיים לאדם אחד בלבד מבלי להביט לצד ולתור אחרי בני זוג פוטנציאליים נוספים ושכולנו בעצם נואפים. טולסטוי חושק באהבה אמיתית שלא תלויה רק בתשוקה למילוי היצר המיני או כדי להתרבות אלא באהבה אמיתית וכנה מהלב או רוחנית, אהבה שלא תלויה בסיפוק היצר הגופני בלבד, נושאים שטולסטוי משבח בספרים מאוחרים יותר ודתיים שכתב. ספר מצויין ומעורר מחשבה.”

“מנחם פרי, לא יודע עליו יותר מדי חוץ מאשר כמה סרטונים שראיתי אותו משתתף בהם, ולא קצת ספרים שערך שאני מאוד אוהב. גם הספר הזה, כולו פרי של מנחם פרי, והיו פעמים שפשוט חשבתי שרגע, ציליה דראפקין, גנסין והכל - אבל זה ממש ספר של מנחם פרי. ההקדמה המפורטת מאוד של מנחם פרי, הקדמה לפרוזה שלה שכתב מנחם פרי, חלק לא קטן מהשירים שתירגם מנחם פרי, הערות והארות לכל אורך הספר של מנחם פרי, הסבר מעמיק מאוד על השירים שלה שנכתב על ידי לא אחר ממנחם פרי ומאמר (? או כפי שפורסם בסימן קריאה "התוודעות") של בנימין הרשב, המתרגם הראשון של השירים שלה) אז כן, הספר אמנם על אחת בשם ציליה דראפקין שהיה סביבה הרבה דרמה, אבל כל כולו של מנחם פרי. אז מי זאת ציליה? משוררת מהראשונות והבולטות בשירה הנשית חסרת המעצורים (אהא! אירוטיקה! דיבור מפורש על תשוקה!) שנראה שעיקר חייה היה סביב גנסין. גנסין ככל הנשמע היה מסובב במעריצות, ואחת מהן היא ציליה. בעודה צעירה הייתה עורגת לו וכותבת לו מכתבים, והוא מה שנקרא שם אותה ב"פרינדזון" ולא נתן לה תחושה של כן אבל גם לא תחושה שלא לא, שמר אותה על חום נמוך. אי אפשר לדעת מה היה יחסו האמיתי אליה, אלא רק לציין פעם אחת שהתמסר אליה (בעוד שהיתה נשואה) ושלמפרע התברר שהיוותה דמות ראשית באחד מהסיפורים שלו (וגם השראה לדמויות נשיות אחרות) והעניקה לו בלי ידיעתה את אחד השירים המפורסמים שלו. היא גילתה את זה מאוחר מדי והרבה אחרי שנפטר, והדבר נשמר קצת בסוד, אבל בסוף עורר איזו שהיא דרמה. נשמע כמו תוכן רכילותי קצת, לא? אותי עניינו השירים שלה (יש אחד שמיקה קרני שרה שאני ממש אוהב) והייתי מאוד סקרן לקרוא את הפרוזה שלה. אז התחלתי בהקדמה של מנחם פרי על כל הסיפור ומהר מאוד הבנתי לאיפה אני נכנס. לא יודע כמה לקרוא לזה נישה, אבל הוא כתב כלכך הרבה וכלכך מפורט לרמת השנים שפשוט הרגשתי כאילו אני מקשיב למוח קודח של מישהו אחר ולפעמים פשוט לא הבנתי על מה כל הדרמה מצידו. אבל זה עניין. אם אתעלם מהנוכחות הגדולה שלו, יש מקום לסיפורת ושירה של מישהי מוכשרת, ועם הצד הרכילותי של החיים שלה לעומת גנסין הסלב, נשפך קצת אור על כל הסיפור. אז אהבתי, לא יודע כמה אחרים יאהבו, ומנחם פרי, אתה חתיכת איש מעניין”

“אפשר לומר שהספר נחשב פרוגרסיבי למדי בטח ביחס לתקופה בה הוא נכתב. בגדול קצת אוברייטד בעיני, כתוב היטב אבל לא מדובר ביצירה היסטורית על זמנית שכל חובב קריאה חייב לנסות.”

“פגישה ראשונה שלי עם ברדיצ'בסקי, ההתרשמות חיובית וככל הנראה תהיינה פגישות נוספות. הקובץ מכיל שלוש נובלות - קלונימוס ונעמי, בית תבנה, מחניים - ושני סיפורים קצרים - קיץ וחורף, פרה אדומה. הצד המשותף בחמש היצירות הוא דמות מרכזית של אישה, יוצאת דופן ביופיה, שהעלילה סובבת סביבה. בסיפור "פרה אדומה", כלילת היופי היא זו ששם הסיפור נקרא עליה, ואל לנו להלין על ההקבלה שעורך הסופר (או שמא זה העורך שקיבץ את הסיפורים והעמידם זה לצד זה?) מכיוון שהשוואה בין נשים ובין בני בקר וצאן היא קדומה מאוד בתרבותנו, העברים. החל משמות אמותינו הקדושות, רבקה, רחל ולאה, עבור בשמשון המטיח ברעיו הפלשתים "לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי", וכלה בדברי הגמרא במסכת נדרים: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, משל לבשר הבא מבית הטבח רצה לאכלו במלח אוכלו צלי אוכלו מבושל אוכלו שלוק אוכלו..." מה יש לומר. השם ישמור ויציל. יש עושר השמור לבעליו לרעתו, טען החכם באדם, ואצל מיכה יוסף היופי שמור לרעת האישה (או הפרה) שמתהדרת בו. היא אומנם מושכת את לב כל רואיה, ומלבה את יצרם ואת חשקיהם, אבל שום טובה לא יוצאת לה מזה. בסיפוריו של ברדיצ'בסקי האישה היפה מאבדת את שפיות דעתה במקרה הרע או נישאת לאיזה לא יוצלח במקרה הטוב. הפרה האדומה, אם שאלתם, נטבחת על ידי כנופיית מתועבת של קצבים נאלחים בסצנה מדממת ודוחה במיוחד. מעניין יחסו של ברדיצ'בסקי לשתי תופעות שבוודאי לא היו נפוצות בקרב יהודי מזרח אירופה בסוף המאה ה-19 - התקופה בה מתרחשים הסיפורים. הראשונה היא צמחונות והשנייה היא חילון. בשניים מהסיפורים, פרה אדומה ומחניים, ניכר יחס חיובי של המחבר להימנעות מאכילת בשר. בפרה אדומה עורך המחבר הבחנה מעניינת בין שוחטים לקצבים. הוא טוען כי טהרת נפשם ומידותיהם הטובות של הראשונים לא נפגמות חרף עיסוקם המדמם, מכיוון שהם כפופים להלכות השחיטה הקפדניות ותורה, כידוע, מגנא ומצלא. הקצבים לעומתם, לא כ"כ שמים על התורה ועל ההלכה, ולכן מידותיהם רעות ומקולקלות. בסיפור השני, מחניים, הסטודנט היהודי הגולה מיכאל פרק עול תורה ומצוות ומאידך כפה על עצמו הימנעות מאכילת בשר. נוגע ללב במיוחד (הלב שלי, על כל פנים) הוא האפיקורס הצעיר קלונימוס מהנובלה קלונימוס ונעמי, שבסך הכול ביקש לשתף חבר בהרהורי הכפירה שמייסרים אותו, והנבזה הלז לא רק שלא עודד וניחם אותו, אלא רץ לספר לכל השטעטל, ואחרי שנחשפה כפירתו הוכה ונודה קלונימוס המסכן. למרות שהסיפורים נכתבו לפני 100 או 120 שנים הם קריאים ולרוב בהירים. הערות השוליים של העורך גם הן מסייעות. אין כאן הברק, התחכום, השנינות ואינספור הארמזים והרפרורים שמאפיינים את כתיבתו של עגנון, אבל ההנאה בקריאה לא נפגמת בהיעדרם.”

“ספר מעניין שמעלה שאלות בנוגע לנישואים, יחסי גברים ונשים, ילדים וחיי הנישואין. במהלך נסיעה בקרון הרכבת אנחנו נתקלים בנוסעים מכל שכבות החברה שמתחילים לדון בנושאים הללו ממש כדי לשבור את הקרח ולהעביר את הזמן במהלך הנסיעה. בהמשך אנחנו נחשפים לאדם בשם פוזדנישב שרצח את אשתו בהתקף של קנאה, והוא מביע את השקפותיו בנוגע לנושאים הללו. טולסטוי יוצא נגד השלטון הגברי נגד הנשים, טוען שהגברים דיכאו את הנשים לאורך כל ההיסטוריה ולא העניקו להן שוויון אבל גם טוען שהנשים לא חפות מפשע שהנשים הן ערמומיות ומשתמשות ביופי שלהן כדי לנצל את תשוקותיהם של הגברים וללכוד אותם, ובכך לנקום בהם. אבל יותר מכל טולסטוי מעלה את הספקות שלו בנוגע ליציבותו של מוסד הנישואין והכנות של האהבה. טולסטוי טוען בכאב לאורך כל הספר, שהאהבה בימינו היא בסך הכל כימיה ושזאת אשלייה שאנחנו נהיה תמיד נאמנים כל החיים לאדם אחד בלבד מבלי להביט לצד ולתור אחרי בני זוג פוטנציאליים נוספים ושכולנו בעצם נואפים. טולסטוי חושק באהבה אמיתית שלא תלויה רק בתשוקה למילוי היצר המיני או כדי להתרבות אלא באהבה אמיתית וכנה מהלב או רוחנית, אהבה שלא תלויה בסיפוק היצר הגופני בלבד, נושאים שטולסטוי משבח בספרים מאוחרים יותר ודתיים שכתב. ספר מצויין ומעורר מחשבה.”