ראי רחוק מהעבר
ברברה טוכמן, פורצת דרך בכתיבת היסטוריה כסיפור מרתק, גישה אותה היא הביאה לביטוי בספרה מצעד האיוולת, בו היא המחישה כיצד חוסר ההיגיון ומגבלת היכולת האנושית, הם גורמים משמעותיים בעיצוב פניה של ההיסטוריה האנושית.
לא רק רעיון מבריק וכתיבה קולחת ומרתקת, מאפיינים את טוכמן כהיסטוריונית, אלא גם השליחות שהיא מבקשת למלא באמצעות כתיבתה, להראות את האופן בו ההיסטוריה היא ראי רחוק מהעבר, באמצעותה אנחנו יכולים להפיק תובנות להווה שלנו המלא באי וודאות ובסכנות.
השבוע הרציתי על הביטוי "הלנצח תאכל חרב", (שמואל ב ב כו), ועל האופן בו הטקסט הקדום מתכתב עם ההווה. ברקע הפסוק מהדהדת מלחמת אזרחים, בין שבט יהודה לבנימין, ובין בית דוד לבית שאול, כאיוולת ישראלית.
לכן הספר: "מצעד האיוולת הישראלית, איך הפקירו אבות היהודים את עתיד עמם," של אמוץ עשהאל, העוסק בשבטיות ובמלחמות אזרחים בתקופת המקרא, באופן בו עוצבה ההוויה היהודית, הוא ספר מעניין לקשר בין היסטוריה ומציאות עכשווית המתכתבים ביניהם.
אמוץ עשהאל, מתחבר לאחד הנושאים בהם עסקה טוכמן כאיוולת אנושית, הרגע בו נכבדי ישראל פנו למלך רחבעם, יורשם של דוד ושלמה, ובקשו שיקל עליהם את עול הממלכה. רחבעם חזר אליהם עם תשובה מפתיעה, לא רק שלא אקל עליכם, אני מתכוון להכביד את עול הממלכה עליכם: " אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם; אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים". (מלכים א, יב,יד), ובכדי להמחיש להם את רצינות דרישתו, שלח רחבעם את גובה המיסים לקבל את מסי הממלכה המופקעים.
טוכמן טוענת, כי החלטתו הפזיזה והלא מושכלת, של רחבעם, היא שחרצה את גורל ההיסטוריה הישראלית, לפילוג בין ממלכת ישראל ליהודה, ומכאן להוויה היהודית, שהיא ביטוי לשבט אחד, יהודה, ולא לשבטי ישראל האמורים לייצג אחדות וסולידריות.
עשהאל, מסכים עם טוכמן, בחלקו הראשון של הספר, אך טוען שלא מדובר באירוע היסטורי חד פעמי, אלא בתהליך שהתקיים מיום התגבשות שבטי ישראל, בו השבט היה הגורם הדומיננטי, ואילו אחדות בין השבטים התקיימה בצורה רופפת, רק בשעה שסכנה ביטחונית אימה על שבטי ישראל, היא גרמה בצורה ספונטאנית לעליית שופט מהעם כמנהיגם במערכה, לאחריה הוא חזר לביתו ולעם.
לכך מוסיף עשהאל, את העובדה שהדת היהודית נמצאה בקונפליקט תמידי, עם רעיון המלוכה והרצון לממשה. מצד אחד משה הותיר אחריו מורשת מלוכה כחלק ממערכת שלטון סדורה, הבאה לביטוי בחוק המלך, ובסדרי שלטון מעניינים בהם הפרדת רשויות, בדמות מועצת זקנים ודיינים, בעלי מעמד עצמאי. מצד שני, הנביאים התנגדו ושללו את המלוכה אוטומטית, כמוסד חילוני המבטא עריצות שלטונית, ונהגו בה באנרכיסטיות. את הקונפליקט הזה מבטא יותר מכל שמואל שהמליך את שאול, אך בו בעת נאבק בו, שעה שניסה לייסד מלוכה ישראלית כאמצעי להתמודד באויבי ישראל.
לדוד ושלמה הייתה הזדמנות, לבסס שלטון ערכי וממלכתי המתייחס בשוויון לאזרחי הממלכה, ולשבטי ישראל, אך ממלכות דוד ושלמה, התבססו על שבטיות, מתן העדפה ברורה לשבט יהודה על פני שאר השבטים. בנוסף, המלוכה איבדה בהדרגה את הממלכתיות, והחלה להתנהג כמי שנועדה לשרת את המלך. לעתים קרובות, מלכים הסתבכו בשחיתות שלטונית, כמו בפרשת אוריה החיתי, בה דוד חשק באשת מפקדו הנאמן, מה שגרם לו להורות לרצוח אותו, במסווה של פעילות ביטחונית (בגידה!). דינמיקה שהביאה לשנאה, פירוד, מלחמות אחים, ולבסוף לחורבן ממלכות ישראל ויהודה.
אמוץ עשהאל, הוא, עורך בכיר בג'רוזלם פוסט, בעל השכלה בהיסטוריה, עמית מחקר במכון הרטמן, כותב בצורה רהוטה ומרהיבה, מותח את ההיסטוריה, לעתים בצורה עקומה, לכתיבה מעניינת המשולבת בהגות פוליטית ומדינית, המבצעת אנלוגיות לבעיות עכשוויות, באופן שנאלצתי לשאול את עצמי, כיצד תאוריית השבטים של הנשיא ריבלין והמונח בייס פוליטי, כמושגים עכשוויים, הן הבעיות איתן התמודד עם ישראל לאורך ההיסטוריה. הפעמים בהם הוא זכה לעצמאות ושגשוג היו מעטות, אך משם הדרך למלחמת אחים ולחורבן הייתה קצרה. ולכן הספר הזה מעורר מחשבה לממשק אפשרי ומדאיג, בין היסטוריה רחוקה, למציאות ישראלית עכשווית.
הביקורת שלי מתייחסת לחלקו הראשון של הספר המונומנטאלי.
