ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום שני, 15 ביוני, 2009
ע"י say_yes
ע"י say_yes
להתרגש?
ממה בדיוק ?
מרגע שפתחתי את הספר ועד העמוד האחרון ציפיתי להתרגשות...
צר לי, לא הייתה שם שום התרגשות. בואו נדבר על מה היה שם...
*אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו...
*אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב, ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות...
*אני רוצה לכתוב כאן כי עד ליל כלולותינו מנעתי ממיכאל את גופי... מה הייתה הסיבה האמיתית אינני רוצה לכתוב...
*אני חייבת לכתוב גם זאת, בסוף המסיבה ניסה בעלי לנשק לי נשיקת הפתעה... האם פרט זה חשוב?...
במקום להתעסק עם בעלה, חנה בוחרת לכתוב... ומיכאל... מיכאל כותב את עבודותיו האקדמאיות... כמה רומנטי, ממש התרגשתי...
מיכאל משתדל לשאת חן בעיניו אביו ובעיני דודותיו... ובינתיים .. תהום עקרונית פעורה בין תפיסת חייה של חנה ובין זו של בעלה...
אפילו ריב שלהם שיעמם אותי: "אמרתי בלי לכלוא את התעוב הפנימי, מיכאל בשביל מה אתה חי בכלל. מיכאל לא השיב ולבסוף קבע, לשאלתך אין שום מובן, האנשים אינם חיים בשביל, הם חיים, נקודה. אמרתי, אתה נולדת ואתה תמות בצורת אפס עלוב... בערב התפייסנו, כל אחד מאיתנו האשים עצמו בגרימת הריב" עצם הפיוס ונטילת האשמה על עצמם משקפת את העובדה , שחנה ומיכאל אינם מודעים לבעייתם, תפיסותיהם מנוגדת. אין שום משמעות להתפייסות או להאשמה עצמית ...
הכל אפור ברומן - הגגות אפורים, הצבע של אדמה אפור גם הוא, החיים לצידו של מיכאל הם אפורים, אפילו עיניו של, בנם, אפורות...
להתרגש?...
7 קוראים אהבו את הביקורת
7 הקוראים שאהבו את הביקורת
