ביקורת ספרותית על נעלמים מאת קים אקלין
בזבוז של זמן

---

עליי להתוודות, הייתי בטוחה שיהיה מדובר בסיפור אהבה שדוחף מעט מעבר לקצה ובאמת, כפי שמבטיחות ביקורות מפרגנות יחסית ותקציר רומנטי בגב הספר, הצטייר לפניי הסיפור כרומן קלאסי. כמעין סיפור סינדרלה לא שגרתי על אהבתם של בחורה מבית עשיר - מדינה עשירה (וכאן, בספר, מובע באופן יוצא מן הכלל הערך המיוחד הזה, של אהבת המולדת לעולם ולכן חשוב להדגיש זאת) - ובחור ממדינה עניה, שהייתה שרויה במלחמה פנימית עד צוואר.
אקדים להסביר פנים, שהרי הסיפור מסופר מנקודה בלתי רגילה, של האישה - אַן שמה - והיא פונה אל אהובה - סְרֵיי כינויו - בצרור מכתבים שהיא כותבת אליו שלושים שנה לאחר עלילת הסיפור. הסיפור היה כה אמיתי ונוגע ללב, שכמעט ולא יכולתי להניח אותו מן הידיים.
אולם, ישנו ספר סוחף וישנו ספר סוחף. והכוונה היא, "נעלמים" הוא מסוג הרומנים שחייבים להמשיך איתם לא רק מתוך צורך של הנאהבים, אשר נשקף מכל פינה ופינה בדף, אלא גם בזכות דחף עצמי שלא מאפשר לנטוש את הספר.
הכתיבה, מאידך, היא קוטבית למדי. כוונתי היא, שבמטרה ליהנות מהספר המטרה הראשונית היא, כמובן, לצלוח את צורת הכתיבה. ואכן, זו אינה שגרתית, אלא היא כתובה באופן יוצא מן הכלל, פיוטי ושירי, שלא היה מבייש שוב משורר מימי הביניים. הביקורת הראשונה שנכתבה פה, היא זו שהניעה אותו לבחור בספר, אגב, העידה על כתיבה "לירית" ואני מסכימה בכל ליבי. לעומת זאת, אם אינכם חובבים גדולים של רומנטיקה ותובנות, המשובצות לאורך כל הספר, אולי עדיף שתניחו את הספר בצד - או שתופתעו.
יתרון בולט של הכתיבה הזו, הוא שאפשר בקלות להעצים את הרגשות, שהרי מסתמן כי זו אחת ממטרות הסיפור - לעורר רגש עמוק. בחצי מהמקרים זה מצליח, בחצי מהם לא, כי מדובר במקצב די חד גוני של רגשות: האחד, תקווה, לאהבה. השני, אהבה עצמה, בלי שקרים או מחסומים כמו כנות ובושה, אלא אהבה טהורה ואמיתית. אהבה סודית, למרות שהיא גלויה לעיני כול, אהבה מיוחדת, למרות שכבר שמענו סיפורים עליה לפני כן, באגדות. זו אהבה טהורה וכנה, שעליה שומעים ממקור ראשון, רק בשירי הבלוז והג'אז של שנות השבעים, במועדוני חצות במונטריאול.

יש שיגדירו את הספר כ"סיפורת היסטורית", אם כי אין בזה מן האמת, שהרי ס"ה בנויה בצורה כל כך אחרת. עם זאת, ישנה התנגשות עדינה בין תרבויות, כאשר סריי מספר לאן (הגורל - ויסנה - שלו) על קמבודיה ועל משפחתו ועל כמיהתו להיות עימם שוב. וכמובן, מוזיקה, זו המגשרת בין עולמות. זו האחרונה תפסה לה מקום של כבוד בספר בתור שמות אקראיים של שירים וזמרים.

אולם, כידוע, בביקורות דבר לא עובר בשתיקה, ואני לא נהניתי מדבר אחד. ההרגשה. ההרגשה שהעיקה עליי במשך הקריאה, כבר בשלב מא דמוקדם יחסית, שהספר כבר מיצה את עצמו. ולא, אל תניחו לי להניע אתכם מלקרוא את הספר, אני רק מחווה את דעתי ולמעשה בטוחתני כי אני זקוקה לפעולה תמידית. ואולי זה לא זה: כל התמימות והיופי שהיו ברומן המצוין הזה כבר מהמשפט הראשון, כאילו נעלם לפתע תחת המעטה הכבד של תובנות (אם כי אני מניחה שהכוונה הייתה להנעים את האווירה). אלא שכל המוסיף - גורע, וצריך לשמור על אמות מידה הגיוניות.
ובכל זאת, אני מתארת לעצמי שאולי במהלך חופשה נחמדה במקום ציורי עם הרבה מים ושמש, אולי על שפת אגם שמימיו קרירים ועם בריזה קלה על הפנים - הייתי נהנית מהספר מאד. במילים אחרות, הכוונה שלי היא שספרים, על פי רוב, הם חסרי זמן ומקום וכביכול שואבים את הקורא אל תוך עולמן הסואן של הדמויות ומכניסים אותו אל מערבולת תעצומות נםשיות. אלא שבספר הזה, למרבה הרוגז, אני מרגישה כאילו הייתי צריכה לראות הכל בעיניים ולחוש הכל בידיים כדי להיכנס לאווירה ולממש את הפונטציאל של הסיפור המתוק הזה. לכן, זו, מבחינתי היא מגרעת. ואנשים רבים רואים זאת (או אפילו לא שמים לב, במקרים הנעימים במיוחד) שכוחם של ספרים טמון בעצם בהשפעה ובאווירה שהם משרים עליך - שיסודות האהבה למילה הכתובה נובעות מהעובדה שהוא מאפשר הפסקה קלה מהמציאות ומעבר חטוף אל מציאות אחרת שבה, גם אם הכל מעיק ומסובך, תמיד (אם כי לא רצוי) אפשר לדלג לסוף.

אני אוהבת אותם, בכנות. אני אוהבת את זה שהם מרשים לעצמם להיפתח ללא מעצורים ולא להרפות זה מזה, גם כשהם כבר לא נוגעים במשך עשר שנים. אהבתי את ההבנה הזו, הרגשית והמובנת כל כך, ששניהם חולקים אותו שיכרון חושים מתוק בנוגע למוזיקה ואחד לשניה. זהו שיכרון הוויתי ממוזיקה וממילים שנוגעות ללב, ועל רקע מרגש זה, של תקווה לימים חדשים של חירות, ביטחון ואהבה - אהבתם פורחת וכמיהתם אינה שוכחת.

דבר שייתכן שלא תמצאו בו מן החן בספר הוא הנטייה של קים אקלין להשאיר אמירות פילוסופיות- משהו תלויות באוויר, והיא אכן מבצעת זאת באדיקות. לרוב מדובר בתוספת מעניינת לספר (אני בעד פילוסופיה, כל עוד היא בהירה וקשורה לעניין המדובר), אלא שלא נראה לי שמתפתח מזה משהו מהותי כי זה לא מוליך לשום מקום, ואין לזה משקל עלילתי. עם זאת, הבונוסים הללו הם יפים ורק מוסיפים לתעצומת הרגשות שתחושו בקריאתכם.

רק בודדים נעלמים. אהבה אמיתית לנצח תישאר.

» ביקורות נוספות של נערה עם קעקוע דרקון
» ביקורות נוספות על נעלמים