מידי פעם נופל לידי ספר נפלא המוכיח שוב את טענתי כי אין צורך לכתוב מאות רבות של עמודים, כדי להוציא יצירה מצויינת. הספר "נעלמים" של קים אקלין, הוא הוכחה נוספת לכך.

זהו סיפור אהבה על רקע ההיסטוריה הנוראית של קמבודיה, מדינה של אנשים טובים שהגורל וכמה שליטים עריצים, התאכזרו אליה במשך שנים. למען האמת, "התאכזרו" זו מילה שאינה חזקה מספיק כדי לתאר את מה שעשו אלו לקמבודיה.

סיפור העלילה מתחיל במונטריאול שם מכירה אן בת ה-16 בחור קמבודי הגולה מארצו. לאהבה כידוע אין גבולות ומכיון שהאהבה היא עיוורת, אין היא מבחינה בין דתות ולאומים וכך סיפור האהבה בין אן לסריי הקמבודי, פורח. באותן שנים משתולל בקמבודיה ארגון החמר רוז' הטובח בבני עמו שלו, טבח שעומד בכל הגדרה של רצח עם. המדינה באותן שנים קשות (1975-1979) מסוגרת ומנותקת מהעולם ובמערב לא ממש ידעו מה באמת קרה שם ועד כמה קשה היא הזוועה. לאחר שגבולות המדינה נפתחים, סריי מחליט לחזור לקמבודיה לברר מה עלה בגורלם של בני משפחתו.

למרבה פליאתה של אן, הקשר בינה לבין סריי נותק. לאחר שאן אינה מקבלת אפילו מכתב אחד מאהובה, היא מחליטה לעשות מעשה. היא נוסעת לקמבודיה לנסות ולברר מה עלה בגורלו של סריי והיא יודעת בדיוק היכן לחפש אותו: במועדוני המוסיקה של פנום פן הבירה. היא מוצאת אותו ולמרות השנים שחלפו, האהבה שמעולם לא כבתה, פורחת שוב ובעוצמה שאינה פחותה מעוצמת אהבתם במונטריאול.

אלא שהזמן אינו דורך במקום וגם לא האירועים הפוליטיים. החמר רוז' אמנם כבר אינו בשלטון אך אלו שנחליפו אותם, אינם צדיקים גמורים. סריי שסיפר לאן כי הוא עוסק בתרגום, נעלם פעם נוספת ולאן אין כל ברירה, היא יוצאת שוב למסע חיפושים.

לפני שפרצה הקורונה לחיינו, הייתי כמה פעמים בפנום פן. למקרא תיאוריה של קים אקלין, יכולתי לחוש את האוירה בשווקיה של העיר, לראות את הצבעים ואף להריח את הריחות.

זהו אינו ספר קל. למרות הכתיבה והתיאורים המינימליסטיים של הסופרת, היא מייטיבה לתאר את ריגשותייה, תחושותיה, את האוירה במדינה, את זילות החיים תחת שלטונם של עריצים למיניהם אך גם את דבקותם של לא מעט בחיים ובתקווה.

ספר חזק על אהבה, תקווה, על זילות החיים במקומות מסויימים בעולם ועל מה שאנשים מוכנים לעשות למען אהוביהם ויקירהם.

קרדיט מגיע כמובן גם לתרגום של גיא הרלינג.

5 כוכבים ללא היסוס וחבל שאין אפשרות ליותר.

רומן היסטורי משובח, המבוסס על ההפיכה הצבאית בקמבודיה בשנת 1979, כשפול פוט עלה לשלטון ויישם את תוכניתו האכזרית הידועה בשמה :"שנת אפס".

לא יכולתי להפסיק לקרוא, כל פסקה, ליבי מחסיר פעימה.

מה שיפה בסיפור שארוגים בו סיפור אהבה עם רקמות כל כך עדינות, התאהבות, פרפרים, זיכרון נצחי של אהוב... מול אסונות מלחמה כל כך קשים, אכזריות שלא תתואר, אבל היא כן מתוארת, וכאן - זהירות - לא לבעלי לב חלש וקיבה רגישה...

צעירה בת 16 מתאהבת בצעיר קמבודי בן 21, האהבה שלהם רואה מעבר להכל. זמן, גזע, גיל, גבולות מדינה...

הוא לא יכול לחזור לקמבודיה כי סגרו אותה ואף אחד לא נכנס ולא יוצא, ובנתיים מבלה עם אהובתו זמן איכות.

עד שמגיע הרגע שבו הם נאלצים להפרד ולהקרע אחד מזרועות השנייה, וזה אחד הקטעים המרגשים בספר (ויש כל כך הרבה)

זה סיפור על אהבה, על אובדן, על משמעות החיים, ולמה אנחנו בעצם הופכים כאשר בא אדם ומשנה את עולמנו, את תפישתנו, את מי שאנחנו, רק בזה שהוא נכנס לנו לחיים.

קצת על האהבה האלמותית , מתוך הספר :
"התאהבתי בך, וכל האני שלי הפך לשלך - אם רציתי בכך ואם לאו. אהבתי להיות לבד בחושך איתך, ללכת ברחובות חשוכים, תמיד בדרך לאיזו מיטה מאולתרת מאחורי דלת שנסגרת. תמיד נפגשנו בסוף היום. מאז הפעם הראשונה שעשיתי איתך אהבה מעולם לא הגעתי לסוף היום בלי לחכות שתהיה שם..."

בכלל הכתיבה של קים אקלין כל כך פיוטית, הרגשת שאני קוראת שיר...

מרגשת, נוגעת, למדתי עוד קצת על אהבת אמת, על נחישות, על כוח הרצון, וגם, כמה עצוב, תזכורת נוספת וכואבת, שאלה שאנחנו אוהבים יכולים להיעלם פתאום, בלי כל הסבר. ואז אין כלום.

מומלץ בחום !!!

אני חושב זה היה ביום שלישי שישבתי אצל דוד שלי. על הבוקר בא בן דוד שלי הביא איתו את המקלות האלה שאנשים הולכים איתם בהרים אמר לי הולכים. זרמתי. לקח אותי לאיזה מקום בהרים עלינו על כמו רכבת כזאת שהביאה אותנו עד למעלה איפה שיש שלג. אפילו ירד שלג על אמת מתי שהיינו שמה ואני לא יודע אם זה ככה אצל כל האנשים אבל אני מתי שיש שלג החיוך לא יורד מהפנים שלי. אחרי שראינו מה הולך שמה התחלנו לעשות איזה מסלול. היה שם שלט כזה מעץ שהיה כתוב עליו שלוש וחצי שעות והוא מראה לך את הכיוון של ההליכה. התחלנו ללכת איתו. אנחנו הולכים והולכים והכל זה בירידה אבל לא ירידה כמו שאתה הולך ברחוב שלך. אפילו לא כמו שאתה הולך בצעדת ירושלים. זה היה ירידה שאם לא המקלות בידיים שלנו היינו עפים מלמעלה בשביל שיהיה הזדמנות להגיד עלינו קדיש.

אני לא יודע מי מדד את השלוש וחצי שעות שהיה כתוב שם אבל זה בטח לא היה אני שלנו לקח חמש שש שעות עד שיצאנו משם. כל הדרך אני חושב מה אם קורה משהו שלא היה אף אחד אחר בדרך הזאת ואם לא היינו חוזרים אני לא חושב שהיו יודעים איפה צריך לחפש אותנו. האמת הדרך היתה יפה יפה שהיו שמה סלעים שהצבע שלהם כמו ירוק בהיר כזה וההרים סוגרים עליך ככה שאתה יודע שאתה לא שולט על שום דבר רק בקושי על החיים שלך וגם זה לא מאה אחוז בטוח.

שאתה גדל בעולם כמו שלנו אתה לא יכול לראות בדמיון שלך איך לוקחים בן אדם ומעלימים אותו ולא מרשים שאף אחד ישאל עליו. אני חושב אם אתה מתרגל לזכויות שלך בתור בן אדם אתה לא שם לב עליהם. רק שאתה שומע שמישהו אין לו הזכויות האלה אתה מבין שזה זכויות וזה לא משהו שיש בכל העולם.

הספר הזה זה לא ספר שאלה שמחשיבים הכי הרבה את הדברים הספרותיים יעופו עליו. יש שמה סיפור אהבה אבל גם זה לא הדבר החשוב. מה שהיה לי מעניין זה שרוב הסיפור זה בקמבודיה ישר אחרי שהפילו את השלטון של החמר רוז' ובזמן שהמערב עף על עצמו על זה שהוא מארגן שם דמוקרטיה ובאותו הזמן אנשים המשיכו למות וכל מי שלא הסכים עם המנהיגים של הדמוקרטיה דמיקולו הזאת העלימו אותו בכל דרך שאפשר. זה נראה לא יאומן מה שהלך שם אבל אני חושב זה קורה בהרבה מקומות שלא תמיד יש מישהו שיכתוב את הסיפור שלהם. ומתי שאתה קורא את זה אתה מבין שאחד יש לך מזל שנולדת איפה שנולדת ושתיים זה שצריך לשמור על זה כי זה לא חייב להישאר ככה ואנשים לפעמים שוכחים ולא חושבים כמה הזכויות זה דבר חשוב ואם לא ישמרו על הזכויות של כולם בסוף גם שלהם יכולות ללכת קאפוט.

עליי להתוודות, הייתי בטוחה שיהיה מדובר בסיפור אהבה שדוחף מעט מעבר לקצה ובאמת, כפי שמבטיחות ביקורות מפרגנות יחסית ותקציר רומנטי בגב הספר, הצטייר לפניי הסיפור כרומן קלאסי. כמעין סיפור סינדרלה לא שגרתי על אהבתם של בחורה מבית עשיר - מדינה עשירה (וכאן, בספר, מובע באופן יוצא מן הכלל הערך המיוחד הזה, של אהבת המולדת לעולם ולכן חשוב להדגיש זאת) - ובחור ממדינה עניה, שהייתה שרויה במלחמה פנימית עד צוואר.
אקדים להסביר פנים, שהרי הסיפור מסופר מנקודה בלתי רגילה, של האישה - אַן שמה - והיא פונה אל אהובה - סְרֵיי כינויו - בצרור מכתבים שהיא כותבת אליו שלושים שנה לאחר עלילת הסיפור. הסיפור היה כה אמיתי ונוגע ללב, שכמעט ולא יכולתי להניח אותו מן הידיים.
אולם, ישנו ספר סוחף וישנו ספר סוחף. והכוונה היא, "נעלמים" הוא מסוג הרומנים שחייבים להמשיך איתם לא רק מתוך צורך של הנאהבים, אשר נשקף מכל פינה ופינה בדף, אלא גם בזכות דחף עצמי שלא מאפשר לנטוש את הספר.
הכתיבה, מאידך, היא קוטבית למדי. כוונתי היא, שבמטרה ליהנות מהספר המטרה הראשונית היא, כמובן, לצלוח את צורת הכתיבה. ואכן, זו אינה שגרתית, אלא היא כתובה באופן יוצא מן הכלל, פיוטי ושירי, שלא היה מבייש שוב משורר מימי הביניים. הביקורת הראשונה שנכתבה פה, היא זו שהניעה אותו לבחור בספר, אגב, העידה על כתיבה "לירית" ואני מסכימה בכל ליבי. לעומת זאת, אם אינכם חובבים גדולים של רומנטיקה ותובנות, המשובצות לאורך כל הספר, אולי עדיף שתניחו את הספר בצד - או שתופתעו.
יתרון בולט של הכתיבה הזו, הוא שאפשר בקלות להעצים את הרגשות, שהרי מסתמן כי זו אחת ממטרות הסיפור - לעורר רגש עמוק. בחצי מהמקרים זה מצליח, בחצי מהם לא, כי מדובר במקצב די חד גוני של רגשות: האחד, תקווה, לאהבה. השני, אהבה עצמה, בלי שקרים או מחסומים כמו כנות ובושה, אלא אהבה טהורה ואמיתית. אהבה סודית, למרות שהיא גלויה לעיני כול, אהבה מיוחדת, למרות שכבר שמענו סיפורים עליה לפני כן, באגדות. זו אהבה טהורה וכנה, שעליה שומעים ממקור ראשון, רק בשירי הבלוז והג'אז של שנות השבעים, במועדוני חצות במונטריאול.

יש שיגדירו את הספר כ"סיפורת היסטורית", אם כי אין בזה מן האמת, שהרי ס"ה בנויה בצורה כל כך אחרת. עם זאת, ישנה התנגשות עדינה בין תרבויות, כאשר סריי מספר לאן (הגורל - ויסנה - שלו) על קמבודיה ועל משפחתו ועל כמיהתו להיות עימם שוב. וכמובן, מוזיקה, זו המגשרת בין עולמות. זו האחרונה תפסה לה מקום של כבוד בספר בתור שמות אקראיים של שירים וזמרים.

אולם, כידוע, בביקורות דבר לא עובר בשתיקה, ואני לא נהניתי מדבר אחד. ההרגשה. ההרגשה שהעיקה עליי במשך הקריאה, כבר בשלב מא דמוקדם יחסית, שהספר כבר מיצה את עצמו. ולא, אל תניחו לי להניע אתכם מלקרוא את הספר, אני רק מחווה את דעתי ולמעשה בטוחתני כי אני זקוקה לפעולה תמידית. ואולי זה לא זה: כל התמימות והיופי שהיו ברומן המצוין הזה כבר מהמשפט הראשון, כאילו נעלם לפתע תחת המעטה הכבד של תובנות (אם כי אני מניחה שהכוונה הייתה להנעים את האווירה). אלא שכל המוסיף - גורע, וצריך לשמור על אמות מידה הגיוניות.
ובכל זאת, אני מתארת לעצמי שאולי במהלך חופשה נחמדה במקום ציורי עם הרבה מים ושמש, אולי על שפת אגם שמימיו קרירים ועם בריזה קלה על הפנים - הייתי נהנית מהספר מאד. במילים אחרות, הכוונה שלי היא שספרים, על פי רוב, הם חסרי זמן ומקום וכביכול שואבים את הקורא אל תוך עולמן הסואן של הדמויות ומכניסים אותו אל מערבולת תעצומות נםשיות. אלא שבספר הזה, למרבה הרוגז, אני מרגישה כאילו הייתי צריכה לראות הכל בעיניים ולחוש הכל בידיים כדי להיכנס לאווירה ולממש את הפונטציאל של הסיפור המתוק הזה. לכן, זו, מבחינתי היא מגרעת. ואנשים רבים רואים זאת (או אפילו לא שמים לב, במקרים הנעימים במיוחד) שכוחם של ספרים טמון בעצם בהשפעה ובאווירה שהם משרים עליך - שיסודות האהבה למילה הכתובה נובעות מהעובדה שהוא מאפשר הפסקה קלה מהמציאות ומעבר חטוף אל מציאות אחרת שבה, גם אם הכל מעיק ומסובך, תמיד (אם כי לא רצוי) אפשר לדלג לסוף.

אני אוהבת אותם, בכנות. אני אוהבת את זה שהם מרשים לעצמם להיפתח ללא מעצורים ולא להרפות זה מזה, גם כשהם כבר לא נוגעים במשך עשר שנים. אהבתי את ההבנה הזו, הרגשית והמובנת כל כך, ששניהם חולקים אותו שיכרון חושים מתוק בנוגע למוזיקה ואחד לשניה. זהו שיכרון הוויתי ממוזיקה וממילים שנוגעות ללב, ועל רקע מרגש זה, של תקווה לימים חדשים של חירות, ביטחון ואהבה - אהבתם פורחת וכמיהתם אינה שוכחת.

דבר שייתכן שלא תמצאו בו מן החן בספר הוא הנטייה של קים אקלין להשאיר אמירות פילוסופיות- משהו תלויות באוויר, והיא אכן מבצעת זאת באדיקות. לרוב מדובר בתוספת מעניינת לספר (אני בעד פילוסופיה, כל עוד היא בהירה וקשורה לעניין המדובר), אלא שלא נראה לי שמתפתח מזה משהו מהותי כי זה לא מוליך לשום מקום, ואין לזה משקל עלילתי. עם זאת, הבונוסים הללו הם יפים ורק מוסיפים לתעצומת הרגשות שתחושו בקריאתכם.

רק בודדים נעלמים. אהבה אמיתית לנצח תישאר.

חבל....
כתוב מעצבן ולא זורם....לא מעניין ...
בזבוז זמן