• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
משחקי הרעב

משחקי הרעב

מאת סוזן קולינס

הביקורת של אלון דה אלפרט

תמונה של אלון דה אלפרט
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
משחקי הרעב

משחקי הרעב

מאת סוזן קולינס

הביקורת של אלון דה אלפרט

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של אלון דה אלפרט
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2010
סדרה:משחקי הרעב #1
קטגוריה:תרגום (נוער)
הקודמת
אפרתי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 14 שנים

“הביקורת שלי אמביוולנטית, למרות שהספר מצויין. את התוכן, בערך או כמעט בערך, תוכלו לקרוא בתקצירים הרבים”

10/375
ביקורות על משחקי הרעב
הבאה
shortcuts
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•3 דקות קריאה

****


פשששש, שיחקה אותה הקולינס הזאת.
לא חשבתי שאקרא את הספר הזה. בדומה ל"דמדומים", הטייטל "ספר נוער" גרם לי לדלג עליו בכל פעם שנתקלתי בו, כי ראסמי, מה לי ולספרות נוער. את שלב ספרות הנוער בחיי גמרתי בגיל שתים עשרה, אני חושב.
אבל אתם יודעים, שבוע הספר, ומבצעים, שלוש במאה, ונכנסתי כבר לחנות, ולקחתי כבר את אקונין וטאוב ונשאר לי עוד אחד לשלישייה, והילד התחיל להראות סימנים ברורים של חוסר סבלנות, והתחלתי לחשוב שגם סדרת "הארי פוטר" נחשבת ספרות נוער ובעיניי היא פנטסטית... אז יאללה. סססעמק. שיהיה "משחקי הרעב". מקסימום גם פה יהיו ערפדים ואני אמכור אותו אצל "דני ספרים" בכמה שקלים.

טוב, אחרי ההקדמה הבלתי רלוונטית הזאת, אפשר להגיע לביקורת.
אחלה ספר. באמת. בקצרה, סיפור המסגרת מתאר עולם עתידני משהו המתרחש על חורבותיה של ארצות הברית של היום - מי, למה, מתי, מה קרה, לא ברור בדיוק - כנראה שורת אסונות טבע שגרמה לצמצום משאבי הטבע ואמצעי המחיה, ולחלוקת חבל הארץ שנותר לשלושה עשר מחוזות ובירתם העתידנית - "הקפיטול". כל אחד מהמחוזות אחראי על משהו אחר - כריית פחם, חקלאות, דיג וכדומה, ומתנהל באופן אוטונומי (ופרימיטיבי משהו) ללא קשר עם המחוזות האחרים. לאחר התקוממות המחוזות על הקפיטול הושמד המחוז השלושה עשר, וחוקים חדשים נקבעו - וביניהם חוק שנועד "להזכיר" למחוזות שנותרו את מחיר הבגידה - "משחקי הרעב". מדי שנה, בכל אחד מהמחוזות נבחרים נער אחד ונערה אחת ונשלחים אל זירת ההתמודדות מרושתת המצלמות של "משחקי הרעב", שם הם מתמודדים במלחמת הישרדות לחיים ולמוות מול כל הנערים והנערות האחרים + איתני הטבע + הפתעות מההפקה + האחרון שנשאר זוכה לכבוד מלכים, לתמיכה לכל ימי חייו והמחוז ממנו נשלח זוכה גם הוא למתנות מזון נדיבות למשך השנה.
הסיפור עצמו מתואר דרך עיניה של נערה בשם קטניס, שמתמודדת במשחק מטעם המחוז השנים עשר. עלילת הספר מהירה מאוד, יעילה ומותחת. כיף לקרוא, ומאוד מסקרן לחשוב מה יקרה בהמשך.
לא במקרה, העלילה מזכירה הפקות ריאליטי עכשוויות דוגמת הישרדות והאח הגדול (רק שכאן יש את העניין הזה עם להרוג באופן אלים את שאר המתמודדים). גם כאן, לא מדובר ברעיון שלא שמענו עליו אלף פעם בשלושים השנה האחרונות (דרך השאלה הבוקית משהו "עולמנו לאן?"), גם בסרטי קולנוע (הנרדף, למשל) וגם בספרים, אבל נראה שסוזן קולינס מצליחה לפצח בכישרון את הבסיס המשומש הזה, וליצור במקביל עולם ריאליסטי ומעניין, אמין (ברמה מסויימת) שלא מעלה יותר מדי שאלות אם לא באמת מתעכבים לחשוב על הפרטים הקטנים.
מה הופך אותו ל"ספר נוער"? השפה העכשווית והסקסית (אבל ללא סקס ממש), הז'אנר הטרנדי של "ריאליטי", העובדה שהגיבורים הם נערים ונערות, האלימות המסוגננת אך הכבושה והדיבור השטוח, "מלמעלה", ללא יומרה להיכנס לעומק למקומות בעייתיים מבחינה מוסרית, או בכלל להתמודד פילוסופית עם כל השאלות שעולות באופן טבעי תוך כדי השתלשלות העלילה (בעצם, כל מה שלא נופל אל תוך סיפור המתח הבסיסי). דווקא בגלל זה הספר מתאים ביותר להפקה קולנועית, ואין לי ספק בכלל שתהיה כזו בקרוב.
אני לא בטוח שבני נוער בכלל שוגים בשאלה הזאת, מהי התרבות ומה היא עושה לנו. מה לא מראים (עדיין) בסדרות ריאליטי ומדוע? מה הבעייתיות המוסרית בלהרוג (באופן אמיתי או אפילו מטאפורי) מתמודדים אחרים בתכנית, ואילו הצדקות קיימות לסוג כזה של הרג? מה עושה לנו הטכנולוגיה ובאילו אתגרים אתיים היא מעמידה אותנו?

נו טוב, די לחפור.


****

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של סימליה
סימליה
תמונה של IRomi
IRomi
תמונה של BookLover
BookLover
N
N
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של Stingray
Stingray
תמונה של Rowan Jin
Rowan Jin
תמונה של הקוסמת
הקוסמת
26קוראים|גיל ממוצע43|69%נשים

על המבקר

תמונה של אלון דה אלפרט

אלון דה אלפרט

ותיק
חבר מזה 17 שנים
446 ביקורות•60 נבחרות•14,005 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות446
ביקורות נבחרות60
לייקים שקיבל14,005
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת153ספרות מקורית92מתח ריגול והרפתקאות84

דיון על הביקורת

4 תגובות
הלל הזקן
הלל הזקן•לפני 15 שנים

דווקא לא חפירות בכלל.

חשוב-חשוב להעלות את הנקודות שהעלית. ואם הברון דה אלפרט קורא ספרים כאלה, מה יגידו הצמיתים, שפרנסת משפחתם באה מנגרות (עד מלחמה"ע ה-2) ?!...:)
טופי
טופי•לפני 15 שנים

ולא תמצאי

כי יהיה תור של קוראים לחצי שנה... זה מה שקרה לי באשדוד
אוהבת לקרוא
אוהבת לקרוא•לפני 15 שנים

אוף הספר הזה... כל העולם מדבר עליו. בסוף לא תהיה ברירה ואני אכנס למחלקת נוער בספריה ואחפש אותו...

yaelhar
yaelhar•לפני 15 שנים

ספרות נוער

מאפשרת לסופר "לשחק" ברעיונות בלי כבלים. אני מוצאת שחלק מספרות הנוער הוא תענוג. הספר הזה, הארי פוטר שהזכרת ועוד רבים. לדעתי אם לא מתעקשים על הגדרות - מופתעים לטובה ומרוויחים.
4 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט

נמסיס

נמסיס

גרג הורביץ

****





משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה בכמויות שאפשר לייצא, דווקא השם יחסית זניח.

גרג הורביץ היה בא לי טוב פעם, כשהחיים שלי היו אפילו עוד יותר במצב ״ייבוש/סחיטה״ מעכשיו, ולא יכולתי לקרוא שום דבר שדרש ממני מאמץ מנטלי מינימלי. זה כמו לראות סרט אומניות לחימה אינדונזי סטייל the raid, מלא דם וקטשופ וסכינים אקזוטיים, שלל זוויות מצלמה והבעות פנים זועמות ומופרכות. הספרים של הורביץ תמיד היו אוויליים נורא, אך הפעם הבולשיט היה מעל ליכולותיי, גם אם החיים שלי, כשאני חושב על זה, רחוקים ממצב נורמלי, איראן או לא איראן. דווקא בחיים האלה עם הממ״ד ואזעקות ליליות ומה יהיה, נדמה לי שכל שאר הדברים נדחקים החוצה, ומשהו בכוסאומו-יהיה-מה-שיהיה קצת מאלחש את הנפש שכמהה להרגיש קצת פחות, אבל אולי זה רק אני.
בכל אופן, גם בספר הזה כיתר הספרים בסדרה הארוכה, גרג הורביץ ממשיך לתקוע מקל בצלעותיו של אותו אווז המטיל ביצי זהב, אוון היתום-המתנקש-בעל-לב-הזהב, שנלחם באנשים רעים ובמקביל בשדים הפנימיים שלו. זה מוזר שזה כזה שיט כי הורביץ יודע לכתוב, הוא כמו שף שעובד במסעדת מישלן שפותח המבורגריה זולה בפתח-תקווה כי וואלה זה כסף והשכר דירה מצחיק. אני מזהה את הכתיבה הטובה מבעד למשפטים המופרכים, אילו הוא רק היה פחות מתאמץ לכתוב כמו אהבל על סמים, יש סיכוי שזה היה הרבה יותר טוב, לא יודע. פתאום בעקבות הדימוי שכתבתי כאן אני נזכר בכרמי מהסדרה המופתית ״הדוב״ שזה בדיוק מה שהוא עשה - עבד ב״נומה״ בקופנהגן ואז הלך לעבוד בסנדוויצ׳יה של אחיו בשיקגו. שמה זה עבד.

אולי עוד נפגוש את הורביץ באיזה פרס ספרותי מפונפן, אבל די עם היתום אחי. די. אולי זה כיף, אבל גם באמת נורא מטופש.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

****




וואלה, החיים שלי בתקופה הזאת, גם בניכוי איראן, הטילים, החטופים, המלחמה וכל הג׳אז הזה זה לא הדבר הכי אייאייאיי אם להתבטא בעדינות, ובכל זאת כשעברתי ליד חלון הראווה של סטימצקי ופתאום ראיתי את הספר הזה, אני חייב להודות שהרגשתי קפיצה קטנה ונשכחת של שמחה ועונג מול ספר חדש, של ״או! הנה משהו שיעשה לי טוב״.
אחרי ״לבד בתיאטרון המוות״, הספר הקודם והראשון של טרי הייז, שהעיף אותי ואולי את הרוב המוחלט של מי שקרא אותו, חיכיתי מאוד לספר נוסף שלו, ואני שמח לבשר שלמרות פסקת פתיחה תמוהה, עבודת תרגום מגושמת משהו, משפטים מרמזי-עתיד, בחירות מבניות מעצבנות ו״בטן״ עלילתית שלא באה לי טוב, הספר מצליח לעמוד איכשהו בסטנדרט של ״לבד ב...״, ולא נפל קורבן לסינדרום-הספר-השני הידוע לשמצה.
לקח לי קצת זמן להבין שקיין, הגיבור כאן הוא לא סקוט מרדוק מהספר הראשון, גם כי משהו בנימה ובניסוחים יותר ממזכיר את ״לבד ב...״. בדמות של מרדוק היה משהו קצת יותר מדי ג׳יימס בונדי וכל-יכול למי שמחפש ריאליזם למרות הז׳אנר המופרך-כנקודת-מוצא, ושמחתי לגלות שכאן, לפחות בחלק ניכר מהספר, זה פחות ככה.
ובכל זאת קיין הוא סוכן סי.איי. איי. שההתמחות שלו היא חדירה ל״אזורים אסורים לכניסה״. אירוני לקרוא את זה במקביל לצפייה בסרטונים אמיתיים של סוכני מוסד מאיראן, ובמיוחד שקיין מסתנן בין השאר גם לאיראן, ולא יכולתי שלא לחייך בזמן היותי בממ״ד כשקראתי בספר על הצורך של ״הטובים״ להתגבר על מערכת ההגנה האווירית של איראן - ועד כמה זה בלתי אפשרי. קיין מנסה להתחקות על עקבותיו של ארכי-מחבל מסתורי המכונה אבו מוסלים אל-טונדרה, מפקדה של מיליציה דאעשית על סטרואידים בשם ״צבא הטהורים״, אשר זומם טרה-פיגוע ראווה בארצות הברית בעתיד הקרוב.
אני אוהב ספרים כאלה. ריגול, ביון, המתח האבסורדי המתקיים בין טכנולוגיית-עילית של לוויינים, כלי טיס חמקניים, כלי נשק משוכללים ובינה מלאכותית לבין התכל׳ס המטונף, האנלוגי והמדמם של השטח. ״שנת הארבה״ סיפק במובן הזה את הסחורה, בגדול. זאת תוך כדי ניפוק משפטים מוכרים להחריד במיוחד בימים האלה, כמו למשל: ״...האייאתולות לא יבלעו את זה בשקט. הם יגררו אותנו לתוך עוד מלחמה שאי-אפשר לנצח בה. הם לא צריכים לנצח, אלא רק צריכים לחכות עד שנהיה מותשים ונוותר. אחרי שאלפים ימותו, נעשה את מה שאנחנו תמיד עושים: נכריז על ניצחון ונלך הביתה בלי שום דבר בידיים״.
בלי גלישה לספויילרים, אומר רק שהספר הזה לוקח מתישהו פנייה עלילתית חדה (ולטעמי האישי, מיותרת) מכפי שהז׳אנר מאפשר בדרך כלל, אבל בגלל שאני רב-חסד ויש בי סבלנות על-אנושית כמעט, סלחתי. עדיין הכול כתוב נהדר, מותח מאוד, למרות שאולי כדאי לחכות עד סוף המלחמה - אם אפשר - כדי שהמציאות לא תעלה על הדמיון בכל כך הרבה רבדים.

אנחנו חיים בזמנים משונים מאוד.


*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
משבר

משבר

רובין קוק

****





שוב ספר שמעורר בי את השאלה העתיקה, למה בכלל אני קורא?
כי הספר הזה לא ממש מעניין, לא במובנים שאני מחפש. הוא ספר די משונה, מין דרמה משפטית שנראית כאילו כתבו אותה כפרומפט, שמגוללת תביעה של רשלנות רפואית שמגיעה לסיומה ונפתרת ברובה על ידי אחד ג׳ק, רופא משפטי. כן, זה לא סתם נשמע כמו פרק בסדרה מתחילת שנות האלפיים על פתולוג שפותר פשעים, זה ככה בדיוק. ואז חייבים לשאול, מה זה נותן לי בחיים? למה קוראים את זה? זה כמו לנסוע באוטובוס לשום מקום. הנה, ישבתי, קראתי, 430 עמודים או משהו של אינפורמציה שמתורגמת באופן נוקשה וכמעט מילולי, אבל מה קיבלתי מזה?

שום תובנה מרחיקת לכת או אפילו לא מרחיקת לכת על החיים, על העולם שאנחנו חיים בו. לא על רפואה משפטית, לא על דרמה משפטית, לא שום דבר חדש על עורכי דין ועל אובג׳קשנים. סתם, סתם, סתם. אז למה? לא יודע. זה לא כל כך מעניין. מה קיבלתם מהביקורת הזו? כנראה שגם לא הרבה. זה לא משהו שישנה למישהו את החיים. מי אני בכלל?

אקזיסטנציאליזם בשבת בבוקר, קווים לדמותו.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

נלסון דה-מיל

****





שואל את עצמי אם אולי פג הקסם של ז׳אנר הריגול בתקופת המלחמה הקרה, שמוצה עד זרא אצל החבר׳ה האלה של ג׳ון לה-קארה, נלסון דה-מיל ולן דייטון. נדמה לי ששלושה עשורים אחרי נפילת חומת ברלין, העולם כבר השתנה מדי, וכבר אין באמת מקום או הצדקה להמשיך לחמוק מסוכני הק.ג.ב. אפורי העיניים והלב בסמטאות מוכות הצללים של מוסקבה, ברלין או וינה. היום העולם אחר, מתוחכם יותר, מפוכח יותר, ואולי גם מעורר חלחלה יותר, על אף האשליות הגדולות - שהתנפצו בינתיים בשנים האחרונות - שדי, העולם כבר שבע ממלחמות, ודאי החמות שבהן. השחקנים השתנו, ואף על פי שהביון עדיין בועט, ותמיד יבעט, הדברים כבר לא עובדים ככה. בעולם של מטבעות קריפטו ובינה מלאכותית, קצת מפגר לקרוא על מיקרופילם או התחמקות ממעקבים דרך בבואות בחלונות ראווה. מצד שני, עדיין כותבים וקוראים ספרים ממלחמת העולם השנייה, או הראשונה, אז אולי יש עדיין מה להגיד על כל זה. אני לא לגמרי בטוח. קשה להתחמק מתחושת הדז׳ה-וו בכמעט כל ספר בסוגה הזאת, כי אולי לא קראתי את הספר הספציפי הזה, אבל קראתי עשרה אחרים עם שינויים קלים.

הספר הזה יושב יפה במעמקי הז׳אנר. ליד מוסקבה יש מתחם סגור ונחבא מהעולם, והוא בית הספר לקסם אישי של הגברת איוונובה, שבו קצינים אמריקאים שנפלו בשבי בוייטנאם ונחשבים למתים מלמדים חפרפרות רוסיות לעתיד איך לחשוב, לדבר ולהתנהג כמו אמריקאים, לפני שיישלחו להיטמע במערכת בארצות הברית. כאמור, הרעיון הזה לא חדש, הוא כמו הפריקוול של הסדרה ״האמריקאים״, ולא ברור למה מצופה ממני כקורא ליפול מהכיסא בתדהמה על רשעותם ותחכומם של הרוסים, במיוחד לאור מה שמתרחש בימים אלה ממש ברוסיה ואוקראינה, ותכל׳ס בכל העולם. אני לא יודע מה כבר יכול להפתיע אותי, אבל ברור לי שגם היום, בהיותי שבע סרטים, ספרים, סדרות ומהדורות חדשות בטלגרם, עוד לא התוודעתי לקצה קצהו של הפוטנציאל האנושי לרוע.

ואף על פי כן, הספר לא רע. להוציא את כתמי-הגיל של ז׳רגון ותרגום עצי ותמוה (חנויות שבע-אחת עשרה, מרכולים ומשפטים כמו ״מה אתה? צופה ארור?״) הכתיבה בסך הכול סבירה, ויש בו נטייה ראויה להדגיש שקיים טשטוש מוסרי גם מהצד ״הנכון״, המערבי, האמריקאי, שאין ספק שמתקיים גם במציאות האמיתית שבה לעתים רחוקות, אם בכלל, יש אמיתות בינאריות מוחלטות.

לחובבי הז׳אנר, אם יש כאלה עדיין מתחת לגיל 65.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שריון האור

שריון האור

קן פולט

****





קן פולט שולף מהשרוול עוד רומן למשרתות, הפעם על רקע בחינת הבגרות בהיסטוריה שאליה אני לומד בעל כרחי עם ילדיי בימים אלה ממש ויכול לדקלם מתוך שינה כי העאמות האלה לא קולטים אם זה לא בפורמט של סטורי - שורשי עליית הלאומיות באירופה, עיור, חילון, המהפכה הצרפתית, המהפכה התעשייתית, עליית נפוליאון וכן הלאה. הכול יש פה.

הספר, כתמיד אצל פולט, סאגה נעימה לקריאה אך חפרנית רצח, פרי תחקיר מעמיק ומרשים שלו על התקופה של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, מתמקד בדמויות פיקטיביות בתחום טוויית הבדים מעיירה בדרום אנגליה, וכרגיל משבץ אותן היטב באירועים ההיסטוריים, באופן פורסט-גאמפי די מאומץ, אבל וואלה, לרוב זה עובד איכשהו כי בכל זאת פולט סופר מנוסה וחרוץ שיודע את מלאכתו.
תוך עשרים עמודים לכל היותר מבינים מי הטובים ומי הרעים. הרעים - בעלי אחוזות, אצילים, וכד׳ - הם רעים לתפארת, הטובים - בדרך כלל העניים - סובלים בשל היותם טובים, והמלחמה ביניהם (עם נצחונות קטנים לכאן ולכאן כדי לשמור על המתח) מתפרשים על פני כל הספר עד לנצחון הצפוי של הטובים על פני הרעים, לא בלי מחיר כמובן. בדרך העקלקלה אנחנו מתוודעים לחבלי המעבר מכלכלת כפר חקלאית וקהילתית בעיקרה למודל תעשייתי מהיר וחסר פנים ורגש, לחיכוכים המתבקשים בין שכבת האצולה להמון העממי מהמעמדות הנמוכים ובין הכנסיות למיניהן לקומון סנס החילוני, והשינויים הטקטוניים ברמה הבינלאומית, עד לעליית נפוליאון והקליימקס בקרב ווטרלו. פולט מלהטט בכל השדות האלה כמעט בלי להישמע דידקטי או מחנך מדי, אבל תוצאת הלוואי של לאחוז בחבל הזה משני קצותיו מתבטאת בדמויות סטריאוטיפיות בעלות מנעד רגשי דל, שמונעות אך ורק על ידי הסביבה או כתוצאה מדחפים גנריים כמו למשל תאוות בצע, שאפתנות, חרמנות או רדיפת צדק. את ליטרת הבשר לעולם הפרוגרסיבי פולט משלם בצורת תיאור סכמטי משהו של מערכת יחסים הומוסקסואליים ועוד אחת - עוד יותר סכמטית - לסבית, כשאלה מתקבלות איכשהו בהבנה ושתיקה על ידי הסביבה, אלא שבעוד היחסים ההטרוסקסואליים בספר מפורטים לעתים עד לרמה של מי עושה מה ואיך ואיפה ובאיזה גודל, ההומואים בעיקר ״חולקים יצוע באותה בקתה״ יחד ומדי פעם מתנשקים. נו, שוין, בואו לא נגזים.

כמו שכתבתי פעם על אחד מספריו האחרים של קן פולט - החווייה מהספר תלויה רבות באיך שמגיעים אליו. הוא יכול להיות רומן משמים למדי מבחינה ספרותית, ולחלופין ספר היסטוריה מרתק. אני די נהניתי, צלחתי בקלות יחסית את 600 ומשהו העמודים האלה, וגם אם לפעמים העברתי בטעות שני דפים במקום דף אחד, לא נראה שהפסדתי הרבה. ככה זה בהיסטוריה.



*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ללא חרטה

ללא חרטה

טום קלנסי

****




כן, היה אפשר לקרוא לספר "ללא חארטה" וזה היה עובד באותה מידה.

מדובר באחד הספרים המוקדמים של טום קלנסי, שמתרחש בזמן מלחמת וייטנאם, כשג'ק ראיין עוד היה ילד ולא נכנס לעניינים. כאן אנחנו מתוודעים לראשונה לג'ון קלארק שלמדנו להכיר ולאהוב בספרים המאוחרים יותר של קלנסי, שאחרי שאשתו מתה (של קלארק, לא קלנסי!) ואהובתו נרצחת באכזריות על ידי סוחרי סמים, הוא עושה שימוש ביכולותיו כ״כלב ים״ - איש הקומנדו הימי המסוקס שלסתו כמו מסותתת בסלע, ויוצא למסע נקם לניקוי האורוות. אני יודע, זה נשמע כמו סרט שראינו מאתיים פעם, ובכל זאת למרות שקראתי את הספר הזה כבר פעמיים בעבר, לפני עשור ומתישהו בגיל עשרים ושתיים - קלנסי עדיין עושה עבודה מצויינת ומגיש ספר מתח ופעולה מהמצויינים בז'אנר, אפשר ממש להרגיש את הלולאה מתהדקת, ואפילו שידעתי איך זה נגמר, נשארתי במתח עד העמוד האחרון. כולנו אוהבים לאהוב ויג'ילאנטים, מצ'רלס ברונסון ועד דקסטר, ואין מה לומר, המנה הזאת מוגשת חמה.

קלנסי, אם היה אפשר לסכם אותו בשתי מילים, הן היו ״אוקיי, בומר״. ההתייחסות שלו לנשים, סמים, זנות, שוטרים וגנבים היא כשל הפנסיונרים שכולנו מכירים, והתרגום, בהתאם, מיושן, נוקשה ומילולי. אנשים קוראים זה לזה בשמות-צופן, קלארק הוא רב-מלחים זוטר, הסמיתסוניאן הוא מוזיאון הטבע הסמיתסוני. funny זה מצחיק, ו"מזיין אותך, בנאדם!" זה... טוב, הבנתם כבר. לא ברור למה מישהו תרגם ככה ספרים בשנות התשעים, בשפה שנשמעה תיאטרלית בטח גם בשנות החמישים. של המאה ה-19. קלנסי גולש פעמים רבות מדי לתיאורי פיצ׳ריהם המגוונים והחדשניים של הספינה ההיא או המסוק הזה, אבל מאידך הוא בהחלט בהחלט יודע לספר סיפור, ותכל׳ס די בא לי לחזור לתקופות שהייתי בולע את הספרים שלו בלי להשאיר פירור. זה היה, נדמה לי לפחות, לפני שהעולם נהיה יותר משוגע ממה שקוראים עליו בספרים.

יאללה, בואו נראה מה נהיה עם העמוס הוכשטיין הזה. קורע אותי לחשוב שלפני כמה שנים הייתי מחליף איתו ״כיפים״ בהפסקה, כשלמדנו באותה כיתה בבית הספר הממלכתי דתי ״לדוגמא״ בירושלים. נו שויין, לפחות אחד מאיתנו הגיע למשהו בחיים, והוא כותב ביקורות ב״סימניה״.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים את היטלר או מזהירים את צה״ל בשישה באוקטובר, אלא מה), וגם פותחים בכל פעם מחדש את האיסורים המתבקשים מתוקף הפרדוקס (לא לפגוש את עצמי, לא לשנות את העבר, לא להרוג את הסבא שלי, אלא מה). הכיוון תמיד נמצא באיזשהו מנעד צפוי של פעולה, הרפתקה, וסכנה מוחשית, בדרך כלל לשלום העולם והמציאות עצמה.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. נניח בצד את העובדה שהגעתי אליו באיחור של משהו כמו שני עשורים, ששמעתי עליו אלף פעם, וקראתי סקירות אינספור. משהו בשם חסר הדמיון ובפרמיס הפושר שלו לא דירבנו אותי יותר מדי. יאללה, יש מישהי, בעלה נוסע בזמן, היא פגשה אותו לראשונה כשהייתה בת שש ומאז דרכיהם מצטלבות. פיהוק, פיהוק ועוד פיהוק. רומנים בסגנון הזה לא מעניינים אותי במצב רגיל, והתוספת הגימיקית-בפוטנציאל של המסע בזמן נראתה לי טרום הקריאה מאולצת ולא אטרקטיבית.

אבל מצאתי את הספר בספריית הרחוב, הוא התגלגל איכשהו לראש ערימת הספרים ליד המיטה, התחלתי לקרוא ומהר מאוד הבנתי כמה דברים ובראשם - ניפנגר כותבת היטב. אם זה לא היה מתקיים, הספר הזה היה עף בחזרה במהירות האור. אבל היא יודעת לכתוב, היא מדויקת ומעניינת. הסיפור מוקפד ולא סתמי והדמויות, יותר מזה שהן עגולות, הן סוף סוף עושות דברים שאנשים אמיתיים עושים, ולא רק מה שמניע את העלילה. זה דבר שכל כך חסר לי בספרים שאני קורא, ונעדר עד לא-קיים בספרים שיש בהם מימד פנטסטי או בדיוני. אני רוצה להרגיש שהדמות שלי היא לא רק אמיצה או פחדנית או חייבת להציל את דמות המשנה מתאונת דרכים לפני שיהיה מאוחר מדי כי מסע בזמן, אלא שיש לה חרדות ולבטים ועייפות תהומית וסקס גרוע ובחירות שגויות וחשבונות לשלם וריח מהפה ומשפחה מעצבנת ותחביבים לא קשורים לעלילה. אני רוצה להרגיש שהדמויות האלה יכולות להתקיים גם בלי הסיפור, וכאן בספר הזה יש את זה למכביר. נכון שאם לא היה כאן את רכיב המסע בזמן היינו נשארים עם סיפור אהבה חיוור למדי, אבל ככה החיים של רובנו, סיפורים לא מאוד מעניינים ודמויות עגולות...

אני חושב שזה מקורי ומרענן ובעיקר חשוב לכתוב ספר על מסע בזמן שהוא לא מותח, מפחיד או דיסטופי, אלא מרגש ועמוק ומורט וחכם, בלי להיות מעצבן (גם אם היה אפשר לנכש 15-20 אחוז מהספר בלי להפסיד הרבה) ובלי להיכנס לשאלות קיומיות קונספטואליות כשלעצמן אלא אקזיסטנציאליסטיות שנובעות אגבית גם מהנתון הזה. לא למה מסע בזמן ומה אפשר לעשות עם זה ואיך לא לפגוש את סבא, אלא אוף, קיבינימאט, זה המצב, השיבוש הגנטי הזה היא לא כוח-על, אלא מוגבלות שהורגת לי את החיים, מי אני בכלל, למה אני, כמה זה משוגע אם אני פוגש את אמא שלי בצעירותה ומנסה להבין איזה אדם היא הייתה, למשל, או איך אני שומר על מערכת יחסים כשאני מכיר את העתיד באופן חלקי ומקוטע, איך אני מוצא עבודה ומתפרנס כאילו רגיל או מסביר לקולגות שלי למה נעלמתי פתאום באמצע היום או הופעתי עירום כשבכלל לא הייתי אמור להיות פה. המנגנון הזה כמעט מנטרל לגמרי את השאלות הכה מתבקשות של ״מה הייתי עושה אילו״ ומאפשר להתמסר לסיפור עצמו, ממש כאילו הבעיה הגנטית של הגיבור לא הייתה מסע בזמן אלא משהו אקזוטי הרבה פחות.

אהבתי את הספר הזה מאוד, וגם התרגשתי בכמה מקומות, כמעט עד דמעות. זה לא קרה לי הרבה הרבה זמן.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ספר הבצלים הירוקים

ספר הבצלים הירוקים

אהוד בנאי

*****





לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את אהוד בנאי. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״אהוד בנאי והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמנך עבר״, אבל רק כשיצא ״קרוב״ שנתיים אחר כך זה תפס אותי ממש. הקשבתי לרחוב האגס 1 ומיד הרגשתי בבית, ״פלורנטין״ הרטיטה את לבי למרות שהשיר הוא על רווקה מזדקנת, וכמהתי לאותה עלמה אירלנדית אפילו שבאותו זמן לא יצא לי ולו להריח בת מקרוב. הגעגוע, הכמיהה, הסיפור, החוויות הפשוטות בשירים נגעו ללבי הבוסרי בדרכים שלא יכולתי להסביר אז, ואני רק מתחיל להבין היום.

בניגוד לשניים מהילדים שלי, שמוזיקה שוצפת במחזור הדם שלהם כבר מגיל ארבע או חמש, אצלי מוזיקה היא לכל היותר מין פסקול, משהו שנשמע ברקע, שמלווה את הסיפור של החיים שלי אבל לא מכתיב אותו. ואף על פי כן, למרות שאצל אהוד המוזיקה, הגיטרה, המנגינות והפיוטים מתווים את מסלול חייו, כשאני קורא את המילים שלו - בכל שלושת ספרי הפרוזה שכתב - אני מרגיש שאני הוא, אני מרגיש ורואה את הזכרונות המוחשיים שלו ושלי מבעד לעיניו, שומע את התווים מבעד למילים ומתענג עליהם באמת, אולי בגלל שזה לא דיבור מוזיקלי, ובוודאי לא דיבור ספרותי עלילתי רגיל, אלא חלקיקים של חיים שאי אפשר לא להרגיש את האמת והטוהר והאהבה שבהם, וגם אם לא כתוב בהם כמעט דבר מבחינת תוכן - הם רוויים עד קצותיהם בכל מה שאינו מילולי ונמצא בכל ספר, סרט או חווייה שעשו לי משהו אי פעם.

אני לא מוזיקלי אבל כשאני קורא על החברות שלו עם מייקל צ׳פמן או הג׳ימג׳ומים עם חברים בראש פינה של שנות השבעים, אני מתרגש. אני לא דתי אבל יורדות לי דמעות כשאני קורא על המפגש החלומי בין לייזר (לאונרד) כהן לרב קרליבך, או על הסידור שמלווה אותו לכל אשר יילך. אני צעיר ממנו בעשרים שנה אבל חי בכל מאודי את הזכרונות שלו מבית אביו ודודיו, ומרגיש כאילו הם שלי, אולי בזכות היותם אוניברסליים ואנושיים כל כך, שהלב עולה על גדותיו.

קצרה היריעה לכתוב על החסד שעשה עמי כשהגיע לנגן לצד מיטתו של בני יהלי את השיר, ״אל תפחד״, וכשליוויתי אותו אחר כך אל המכונית, המתיק איתי כמה מחשבות על בתו, והיופי והפחד בגידול ילדים. אנחנו שומרים על קשר מהוסס, והלוואי הלוואי שהייתי יכול לכנות אותו ״חבר״. אולי ברמה הרגשית, האידיאלית, העליונה. לפני שנה וחצי כתב לי:
״אלון יקר
סיימתי ממש עכשיו לקרוא את ספרך "באוויר", קראתי אותו בנשימה עצורה, לפעמים ממהר מדי כי חייב להבין לאן זה מוביל...
ספר כל כך מרתק, מקורי, מטלטל. כתוב נפלא.
תודה גדולה ששלחת לי.
מקווה ששלומכם ושלום יהלי טוב.
חג שמח וכל טוב״


****

תוהה מה לכתוב לו עכשיו.

****

״בערב הראשון אחרי שהסתיימה השבעה על אמי, אבא ואני נשארנו לבדנו בדירה שהתרוקנה מהמוני האנשים שהכניסו לתוכה כל כך הרבה חיים וחום. אליהו אחי הבכור חזר לפנימיית בן שמן, שם עבד כמורה לספרות. הבית היה שקט מאוד. אבא ישב על הספה בסלון, בוהה באוויר, על פניו זקן בן שבוע. אריה בחורף. הוא כל כך אהב את אמא, חשבתי, מה יהיה עכשיו. ואז הוא קם ואמר: אני הולך לטגן לנו כרובית.״

ספר נפלא נפלא.




*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
נינג'ה לבן

נינג'ה לבן

אריך ואן-לוסטבאדר

****





כשראיתי את ״נינג׳ה לבן״ בספריית הרחוב חטפתי אותו מיד, כאילו היה ארטיק של ״ויטמן״. את הספרים האלה בדיוק הייתי גומע בנעוריי מכריכה לכריכה, תוך יום או יומיים גג. בימים הרחוקים ההם, לפני נטפליקס והנישואים והילדים והמשכנתא, כשחיזבאללה עוד הייתה מיליציה חביבה וחומייני היה עוד טרי, המתח העיקרי שהיה לי בחיים הגיע מהדמיון, דרך ספרים של סופרים כמו ואן לוסטבאדר, טרווניאן, פרדריק פורסיית, לדלום (או לודלום, עד היום לא ברור) או קן פולט. כמה עונג, כמה עמוק הייתי צולל, כמה מהר שכחתי מהעולם.

חששתי שאולי קראתי אותו כבר פעם, אבל המילים בגב הספר יכלו לתאר כל דבר ולא נשמעו לי מוכרות. אם כן, רווח נקי. דחקתי הצידה כל מיני ספרים מתוחכמים ורציניים שכרגע גדולים עליי, והתרווחתי על המיטה עם החתול המגרגר, בתהייה אם החווייה שלי תדמה במשהו למה שהיה פעם.

ההתחלה הייתה קשה. למרות שהספר הזה נכתב בשנת 90׳ ותורגם לעברית ב-93׳, התרגום ארכאי להחריד (כיאה לספרים מפעם) וגרם לי לרצות לגרד את העיניים מבפנים מרוב גלגולי עיניים, ועוד לא התחלתי לדבר על עשרים שלושים דימויים (שחוקים עד דק) בעמוד. CIA ו-FBI מתורגמים כס.י.א. ו-פ.ב.י., השרירים משורגים דרך קבע, השיחות נסובות על דא ועל הא, השיער שחור כעין הלילה או כפחם, השמיים הם פלדה ממורקת, השיער בגון החול הזהוב, על הפנים ניסכות הבעות נזעמות, הנשים נאנקות בתשוקה - או מיטלטלות באביונה אם מתעקשים, הרשע מושחת ואפלולי והטוב מפוסל, אכזרי בקטע טוב ונאמן כאל. אין ולו פסקה אחת בספר שכתובה כמו שאנחנו רגילים לקרוא היום. התבאסתי, לא אכחד (הא!).

אבל החזקתי מעמד, ואחרי כמה עשרות עמודים, פתאום שמתי לב שהשפה המיושנת ואפילו הפאתוס המוגזם באקסטרים (בכל זאת, ספר על נינג׳ות וזה) כבר לא מאוד מפריעים לי, ושבמקביל אני נשאב כבעבר לסיפור ולתוכן, מתמלא מתח במקומות המותחים ומתחרמן בחלקים האירוטיים שכתובים בכלל בכלל לא רע, אביונות בצד. מצד אחד יש בספר ובסגנון הכתיבה משהו נאיבי וניואייג׳י שנות-השבעים-סטייל, אבל בניגוד לצפוי מספר פעולה (עם נינג׳ות, כאמור) - הוא לא יורד ממש לתהומות שטחיים של סרטים של ואן דאם או צ׳אק נוריס, אלא מתקיים בנקודת ההשקה שבין פולקלור, היסטוריה, מיסטיקה, אלימות ורוחניות. לא ברמה של שוגון, נגיד, אבל גם לא ברוס לי. בנוסף פוגשים בדרך כל מיני מטעמים בלתי צפויים, כמו למשל ריגול תאגידי ופיתוח של מחשבים עם אינטיליגנציה מלאכותית, לא פחות. אם חושבים על סוף האייטיז, עם התסרוקות המנופחות, הפיצוצים האקסטרווגנטיים, המוזיקה והגסות הסגנונית שדבקה בכל ז׳אנר, מדובר בלא פחות ממאכל גורמה.

בשליש האחרון של הספר, אפילו החתול הרגיש שאני במתח והפסיק לגרגר. בניגוד למנהגי, נדמה לי שאת הספר הזה לא אחזיר לספריית הרחוב אלא אשמור אותו אצלי, ואולי אקרא בו שוב בעוד עשרים שלושים שנה, מי יודע.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט

ביקורות נוספות על "משחקי הרעב"

משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

אז זהו.
סופית נמאס לי מסוג כזה של ספרים שלוקחים לי שעות שינה, משאירים אותי במתח, נשארים לי בראש כל הזמן. זהו, אני איתם סיימתי.
אפשר לצפות למעט רחמים, אני שוכב במיטה חולה, ובמקום להיות עסוק בהחלמה אני רק חושב על קטניס ועל חבר שלה פיטה.
ומי בכלל קורה לדמות בשם פיתה. אני לא יכולתי לחשוב על דבר חוץ מפרצוף עגול עם כתמים של חומוס וטחינה.
אז בזאת אני נשבע- בפעם הבאה שאני חולה אני קורא ספר שישעמם אותי, שיגרום לי לישון ולהבריא, ולא ספר שיעניין אותי, ירתק אותי ויגרום לי לקרוא ולקרוא בלי הפסקה.
חוצפה באמת!!!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•גל
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

לקרוא את הספר הזה, את הסדרה הזאת, בפעם השלישית זה כמו לצפות בתאונת דרכים ולדעת שהיא הולכת להתרחש.
הסדרת ספרים הזאת היא ההגדרה של טרגי. אני קראתי אותה לראשונה בגיל 17 וכשסיימתי ממש בהיתי בקיר ופשוט חשבתי, מה.
אבל למזלי אני עדיין בספר הראשון, כשהכל חמוד ונחמד ויש מלא נשיקות ולא אכפת לנו מכל מי שמת.

הקטע הוא שכשאני קוראת ספר בפעם השלישית, אני יודעת כל מה שהולך לקרות. וזה טיפה משעמם. אבל באופן ממש מפתיע, אני עדיין חושבת שזה ספר טוב.
כאילו, קורה המון (תשאלו את אחותי) שאני קוראת ספר בתור נערה ופשוט מאוהבת בספר וממליצה לכולם ומשתפכת על כמה זה הספר הכי טוב שנכתב אי פעם, ואז אני קוראת שוב היום (כשאני בת 21) ופשוט שונאת כל דבר בספר: את הדמויות, העלילה, הכתיבה, החיים שלי בשלב מסוים.
ובספר הזה זה לא קרה.
שזה באמת הישג וממש מחמאה לסופרת.

ספציפית אני קוראת את הסדרה שוב כי יצא הספר החמישי, "הזריחה של האסיף" ואני אוהבת לזכור את כל העלילה לפני שאני מתחילה ספר חדש בסדרה. אני די הבטחתי לעצמי בפעם האחרונה שסיימתי את הספר שאני לא אקרא אותו שוב, אבל אף אחד לא יכול לתבוע אותי שאני שוברת את החוק של עצמי.
במיוחד כי זה כן ספר טוב, פשוט עצוב וחולני.
זאת לדעתי הדרך הכי טובה לתאר את הספר הזה, חולני.
הרבה פעמים עם ספרי נוער של מדע בדיוני, יש משהו יפה או מעניין. יש חמש קבוצות מעניינות של כל מיני תכונות אופי (מפוצלים), או שיש מעמדות ואז שוברים אותם (המועמדת). אבל כמו ברץ במבוך, גם בספר הזה אין אפילו דבר אחד שאני יכולה להגיד שהוא מנחם. אפילו הסוף.
אם כיום כל הספרי פנטזיה הם שיבוט של ספרי פנטזיה אחרים, הספרי מדע בדיוני של אותה תקופה הם מאוד... עצמם.
אולי זה מה שמפחיד בהם כי אין לי מושג מה הולך לקרות. משהו קורה ואני בהלם ואז עוד משהו קורה ואני יותר בהלם ואז הספר מסתיים ואני מנסה להבין איך הגענו לכאן.
והסדרה הזאת היא כזאת, והספר הזה הוא פשוט מהסוג שמכווץ את הלב כי תמיד קורה והוא תמיד רע, ואפילו בסוף יש טעם רע בפה.
אבל באמת שאם אני מסתכלת הדמות הראשית, קטניס, אני באמת אוהבת אותה. זה איזון כזה דק לגרום לדמות להיות מציאותית וחזקה ורגישה, ויש משהו כל כך אמיתי בה וברגשות שלה. היא לא מטומטמת והיא לא מתיימרת להיות יותר ממה שהיא.
היא יוצרת את מה שהיא רוצה, וזה מדהים לדעתי. גם אם מהספר השני הכל פשוט (ספוילר) נהרס.
ובנימה אופטימית זו, כמו הספר הזה, אני עוברת לחלק הבא בתאונת שרשרת הזאת.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•ליז
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

הערב, כ -20 עמודים לפני שעמדתי לסיים את הספר, הלכתי למטבח להכין לי תה עם חלב. העמדתי מיים על הכיריים בתוך קומקום שורק, ובינתיים הורדתי ספל מהארון ושמתי בו תיון של "טווינינגס ארל גריי" שהבאתי לי מלונדון ביולי האחרון. כשהמיים רתחו מזגתי לי מיים כמעט עד הסוף ונתתי לתיון לנוח.

חזרתי לספר ואחרי כמה עמודים חזרתי למטבח לשלוף את התיון ולהוסיף סוכר.
כשפתחתי את דלת המקרר כדי לשלוף את קרטון החלב, ההבנה שעד כה היתה ברורה לי מחיי היומיום כגישה לחיים וגם קצת מהספר, נחתה עלי הפעם חזק וסופית - כמו לבנה על ראשי.

המקר שלי עמוס לעייפה באוכל עד שלא רואים את הקירות שלו או את מדפיו השקופים.
במגרה התחתונה תריסר עגבניות בשלות ואדומות, מלפפונים וגזרים, במגרה לצידה סוגים שונים של פירות יבשים שקדים ובוטנים. מעליהם על המדף קרטון חלב סגור שוכב (רזרבי), עוף שלם מחולק ושורשים תואמים בכדי להכין מרק עוף הערב. במדף שמעליו שאריות צלי בקר עשיר ברוטב המכיל גזרים, בצל ופטריות ביין אדום מאתמול בערב, וגם אורז לבן בקופסה אחרת, ובעוד קופסה פרחי כרובים שבישלתי אתמול במיוחד לבתי. במדף העליון שאר קטנטנים כמו גבינות, זיתים, מעדנים, תפוחים ואגסים, ועוד כמה יותר קטנטנים.
על הדלת כעשר צנצנות זכוכית עם תבלינים ושתי ריבות, חמאה, רטבים שונים וביצים וגם – קרטון החלב המיועד.

כשראיתי אותו זה היכה בי.

ב"משחקי הרעב" נלחמים תרתי משמע על החיים ועל המוות, ואיך לא כשם המשחק – ע"י איתור אוכל והישרדות.
בלי אוכל הרי לא ניתן להתקיים.

ראיתם את הרשימה הזו שמכילה את המקרר שלי? יופי. עוד לא שמעתם מה יש במזווה ומה יש בפריזר (אציין רק שני לחמים ועוד שתיים-שלוש ג'בטות), ואני יכולה לומר לכם בבטחון מלא לגמריי, שבעולם היומ-יום של מחוז 12 במדינת פּאנֶם המקרר שלי יכול היה להאכיל 50 איש ואפילו יותר להשרדות של עוד יום אחד.

בעולם העתידני של "משחקי הרעב" אוכל הוא המצרך הכי יקר שאנשים יכולים, בלי קשר למשחק, למות בגללו. האוכל במחוזות לא נקנה ישר מהמדף בסופרים כמו אצלנו, והעושר הזה והיכולות החומרניות שאנחנו חיים בהם כאן ועכשיו, הם עושר עילאי לאנשים שנלחמים בכדי להשיג מאית ממנו. אפילו אלפית או יותר מיזה. לעיתים (וכאן מדובר בתובנה שאני מחזיקה בה עוד לפני הקריאה בספר) אנחנו לא יודעים להעריך ולהכיר בעושר הזה וחושבים שהכל בא בקלות.

בספר קיים מימד אחר, תקופה אחרת, שחלק מעניין הריאליטי שאנו נחשפים אליו היום שזור בו, אך גם עוני, מסכנות ומחלות של ימי הביניים. קטניס בת השש-עשרה עושה הכל כדי לשרוד בחיי היומיום, ומרגע כניסתה למשחק -גם להיות אנושית, כנגד עוד 23 מתמודדים ומתמודדות נוספים, שהישרדות היחיד בו היא עיקר המשחק. 23 נערים ונערות ימותו, ורק אחד ינצח.

תצוד – תשרוד
תמצא מיים – תשרוד
תדע לאתר צמחים אכילים או רעילים – תשרוד.
תדע להימנע מלהרצח ע"י אחד מייתר המתמודדים – התקדמת, אבל רק קצת.

כדי לנצח העקרון מאד פשוט – אתה צריך להיות האחרון שחי.

הספר הזה לא הניח לי בשלושת הימים האחרונים כשקראתי אותו ורק לחזור אליו רציתי. הוא כתוב בפשטות אך מותח בצורה בלתי רגילה! הוא מוגדר ספר נוער, אך תקף לכל מבוגר, ואני לא מתכוונת להתיחס יותר מידי לרבדים הפסיכולוגיים או הסוציולוגיים בספר (מה שנראה בו הגיוני או לא), מאחר ואלה התעמקויות אחרות שדורשות דיון ארוך שיהיה גם מלא בספויילרים.
כמו שאצל טולקין ישנם כשפים, קסמים בלתי מוסברים (בעולם הפיזיקלי שלנו) ועצים מדברים, כך בעולם שהסופרת יצרה, "משחקים" כמו אלו - שמשתתפים בהם נעים ונערות בני 12-18, יכולים להתקיים.
זה העולם שהיא יצרה והוא לא מושלם. גם שלנו לא.

מדד המתעניינים בספר 18377, ו- 183 ביקורות שכמעט כולן מהללות לא אכזבו.
מומלץ!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•שוקולדה
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

זה עתה סיימתי לקרוא את שלושת כרכי הטרילוגיה של "משחקי הרעב", ספרים שלא אוכל לעבור לסדר יומי מבלי שאחווה את דעתי עליהם. אך לפני שאתייחס אליהם לגופו של עניין, אביא לכם את ההקשר בינם לבין דבר מה שממלא את חיי בהנאה עד אין קץ.

בכל עת של קריאת סיפור הרפתקאות ופנטזיה יש רגע שבו אנו מדמיינים את עצמנו מתחברים באופן כזה או אחר מעוללות הגיבורים ולא פעם היינו רוצים להיות ממש כמותם, ועם זאת להיות גם מקור להערצה וחיבת רבים. סיפורים כמו "משחקי הרעב" הם התחליפים העכשוויים לסיפורים שמילאו את דמיוננו בימי ילדותנו ונעורינו. ממקום זה ועד לסיכוי שאלה ישתמרו בעתיד כאגדות בנות זמננו לילדים של המחר, המרחק הוא קצר.

כאן המקום לספר שבעצמי זכיתי למעריץ אחד שאוהב לשמוע מפי סיפורים עליהם גדלתי וזאת באהבה נטולת כל תנאי.
מאז הגיע נכדי יונתן לראשית שנתו הרביעית ממלאים הסיפורים והאגדות את דמיונו. בכל פעם שאני מגיע לביקור, הרי שהמילים הראשונות שמקדמות את פניי נשמעות בדומה לכך: "סבא יופי שבאת. אתה צריך לספר לי סיפור." ההבדל בין צריך או חייב או סתם מתבקש, הוא חסר משמעות והעיקר שאספר.

במהלך הזמן שחלף מאז הסיפורים הראשונים שהשמעתי באוזניו, הוא למד לנהל איתי משא ומתן קשוח באשר לכמות הסיפורים שעלי להפיק מפי במהלך ביקורי. בדרך כלל, זה נשמע בדומה לכך:
יונתן: "שלושה סיפורים עכשיו ואחר כך עוד שניים."
אני: "הגעתי קצת עייף אני חושב שנסתפק עכשיו באחד ואחר כך עוד אחד לקראת השינה."
יונתן: "טוב. אז עכשיו שני סיפורים ארוכים ואחרי ארוחת ערב עוד שניים ועוד שלושה במיטה."
אני: "לפני רגע ביקשת חמישה ועכשיו זה כבר הגיע לשבעה. אין לי כל כך הרבה סיפורים. אספר לך עכשיו רק אחד וניראה מה יהיה בהמשך."
יונתן: "זה לא נכון. יש לך יותר סיפורים מכל הסבאי'ם בעולם ביחד. אז אולי תספר עכשיו שניים ארוכים. אחד על דרקונים והשני על הרי געש."
אני מתרצה אף כי ברור לי שבכך לא די לו, אבל ניתן לדברים להתפתח ונראה כיצד זה יסתיים.

כך זה נמשך ונמשך עד כניסתו למיטה לקראת שנת הלילה ואיתה השלמת המטלה האהובה על שנינו. אני משתרע בעקבותיו במיטתו, מחבק אותו בחום ומתחיל בסיפור חדש.

בדרך הזו סיפרתי לו על כל גיבורי ילדותי. כיפה אדומה וסינדרלה, שלגיה ופינוקיו. עם הזמן מצטרפים אליהם אלאדין ועלי בבא, ארתור ואביריו כמו גם רובין הוד וריצ'רד לב הארי, גוליבר בארץ הגמדים ורובינזון השורד על האי ואפילו אגדות על מכשפות פיות ודרקונים לא החמצנו. כל אלה ורבים אחרים לאין ספור. כל דמות מחייבת אותי למתן מידע ספציפי הנחוץ לו לסיפוק צורך נפשי:
"הוא היה איש רע?" "תגיד סבא, בסוף הטובים ינצחו?" "זה היה ככה באמת?" ו"איפה אפשר לראות דרקונים?"
וכך הלאה. לפעמים הוא נרדם כמעט מיד ולפעמים......"

קולו של יונתן מגיע לאוזניי בה בעת שאני מתאמץ להישאר ער ללא הצלחה יתרה:
"נו תמשיך סבא, למה הפסקת?"
כן, קורה שמרוב עייפות גם אני נוטה להירדם. קורה שהסיפור מתארך והלאות משתלטת. אזי קולי הולך ודועך, מילותיי מאבדות את הקשרן ועפעפיי צונחים בכבדות. עוד מעט קט וגם נחירותיי ינסרו את חלל האוויר. אני מתנער מעט ומלהג עוד כמה מילים במינימום ההכרחי כדי להשלים את הסיפור.

מחר זה יקרה שוב כי כבר היום יש לי עבור יונתן סיפור נפלא שמכיל את כל המרכיבים הנחוצים לרתק את נפשו. אספר לו על שלושה עשר המחוזות, על משחקי הרעב וגיבוריהם הלו הם קטניס ופיטה ושאר חבריהם. על התושייה האומץ וההקרבה כמו גם על הנאמנות והשותפות, על הטובים והרעים ומי מהם היה זה שגבר על רעים. אספר לו על השעבוד והשחרור מהרעים בדרך של ניצחון הטובים.

כמו תמיד יהיה זה סיפור מרוכך. הנורא יטושטש והטוב יובלט, הגרוטסקי ישעשע והיופי יתואר בצבעים מאירי עיניים. יהיו שאלות ותמיד יעלה ויובן מוסר ההשכל. את כל שאספר לו מצאתי בשלושת הספרים של עלילות "משחקי הרעב". 1000 עמודים של כיף עם תחושה נפלאה של חווית קריאה כמו חזרתי לימי נעוריי.

אני כותב את השורות האלה אך מחשבתי נודדת. בדמיוני אני כבר מייחל לרגע בו אתחיל לספר ליונתן על "משחקי הרעב" ומייחל לתגובותיו, לשאלות התמימות ולתובנות התמימות לא פחות. מפעם לפעם תעלה בפיו התמיהה מאיפה אני יודע כל כך הרבה סיפורים ואני אלחש לו שהכול מצוי בספרים ושאם גם הוא יקרא אותם, הוא ידע אפילו יותר ממני.

בסוף הכל מחשיך לשנינו. לאחר זמן מה תעיר אותי איה ושנינו נניח מחדש את השמיכה על הזאטוט, ובטרם אלך לדרכי, נשיקה במצחו ומבט של פרידה על פניו השלווים בשנתו.

סיפורים – הרבה יותר טוב משירי ערש. גם למספר עצמו. הוי כמה שאני מתיירא מהיום בו יפסיק לבקש סיפורים ומפלל שהיום הזה יאחר להגיע.

ובאשר לספרים עצמם הרי שהם מומלצים ביותר למי שיש בו עדיין שמץ מהיצר למעט הרפתקנות, שנהנה מסרטי פעולה מלאי פירוטכניקה ותחכום שבהם הטובים הם הצודקים והמנצחים ואילו הרעים זוכים לגמול העונש לו הם ראויים.

לסיום ולסיכום: גם אם לא ממש התייחסתי באופן הראוי לעלילה עצמה ולטיב הכתיבה, לריגוש ולסקרנות מדף לדף, נראה לי שמכל מה שכן כתבתי הרי שדעתי על שלושת הספרים הללו, ברורה מעליה.

כל זאת נכתב על הטרילוגיה בשלמותה, על אף שרק הכרך הראשון הוא זה שאליו הצמדתי את הביקורת (?) הזו. ולכם ידידי שמצאתם דקה או שתיים לקריאת דברים אלה, תודה על תשומת הלב.

לפני 13 שנים•בן אסתר
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

אה, מממ, כן, משחקי הרעב, נכון.
הספר הזה שלא קראתי באופן חוקי.
(אני לא הולכת לכתוב על זה כדי שלא יגלו אותי. אני נינג'ה. אף אחד לא יתפוס אותי. מוחקת עקבות. פוף.)


אז אני פשוט אתחיל.
זה ספר פסיכי. זה אומר שהסופרת צריכה להיות בן אדם קצת מטורף בעצמה.
כי יש כמה אנשים שהיו יכולים לחשוב על רעיון יצירתי כל כך, אכזרי ומקורי כל כך. יכול להיות שהסיפור היה מותח ומסקרן גם בידי סופרים אחרים.
אבל הבחורה שהצליחה לכתוב את הספר כך שהעלילה תרצד לך מול העיניים בהבזקים שיעשו לך סחרחורת- היא גאון. גאון מטורף.
תחשבו על הסיבות שמביאות בן אדם לכתוב על זה. הספר כולו נראה כמו התפוצצות של משהו שהיה טמון עמוק כל כך במוחה של הסופרת עד שהיה חייב לצאת, כי פשוט אין ברירה וספר חזק כל כך צריך לצאת אל העולם כדי שיהיה לי מה לקרוא באופן לא חוקי.
(לא אמרתי כלום. שריקה תמימה. פוף, נכון?)


כל העלילה כל כך מהירה ומרתקת שאין סיכוי לעזוב באמצע. ואולי זה קצת מוזר, אבל תיאורי האוכל שם עשו אותי רעבה.
לחמניות. שוקו. מרק. יאמי לי.

הדמויות בספר טובות מאוד. כבר בהתחלה מתגלה בהן אופי ועומק ייחודי, וקל להתחבר אליהן.


כמה מילים על הספרי םהבאים בסדרה שעליהם אני לא אכתוב ביקורת-
"התלקחות", ספר ההמשך, הוא ספר טוב וסוחף אבל לא מרגש כמו משחקי הרעב. משהו בו הפך לכואב מידי, כבד מידי.
"עורבני חקיין" הוא כבר ספר מעיק.
במקרים רבים כשהכתיבה נעשית מתוך רצון לסיים את הסיפור ולקבל כסף, כמובן, הקדם מתפוגג.
אבל המתח נשמר לאורך כל הסדרה, וגם אם אני אמליץ לא להמשיך לקרוא את הספרים הבאים אתם תעשו את זה. חייבים לדעת את סוף הסיפור האכזרי הזה.
אז...אל תיקחו את זה קשה, בסדר?


אני ממליצה לקרוא את משחקי הערב בדם יזע ודמעות, ונפרדת מכם עד המשחקים הבאים.

מרימה שלוש אצבעות אל הפה וכלפי המסך

לפני 13 שנים•
★★★★★
•הלוחמת
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

גיל ההתבגרות מעולם לא היה גיל יפה עבורי. זה גיל קשה שמלווה בהרבה כאב, עצב, בלבול ואף התאהבות והתפרצות ניצני מיניות שגורמים לבלבול מיני. זו תקופה שאתה מצוי במשבר זהות: מה אני? מי אני? למה זה ככה ולא אחרת? אתה מתחיל לחקור, לתהות, אתה מתחיל לגבש לעצמך תובנות שהן לפעמים לא הכי חיוביות שיש.
גיל ההתבגרות האישי שלי לווה בקושי חברתי גדול, קושי חברתי שגרם לי להתנתק ולהתבודד מ"החברים" בבית הספר. הרגשתי שאם אני עוברת מסכת ייסורים בבית הספר אז למה לי להמשיך עם זה? אולי דווקא עדיף שאתבודד ואדבוק בדרכי המיוחדת- יהיה מה שיהיה?
כשאני מביטה לאחור, אני יכולה להרגיש במדויק את התחושות שליוו אותי בימים חשוכים אלה. תחושות של נערה מבולבלת ששמחת החיים נלקחה ממנה. שהיא מנסה מצד אחד להתאים את עצמה לסובבים אותה אך מצד שני מנסה להבדיל את עצמה במכוון, לתת לעצמה את הטון הייחודי שלה. ואתם יודעים מה, זה מצחיק, כשאני חושבת על זה, כמה ישנו פער בין המחשבות והדמיונות שדמיינתי לעצמי לבין מה שהיה בפועל. בדמיוני הפרוע ראיתי את עצמי צובעת את שערי בורוד ומתהלכת בין מסדרונות בית הספר כשאני לא דופקת חשבון לאף אחד. סוף סוף אני תובעת לעצמי המגיע לי.אני חורגת מהמקובל ותובעת לעצמי זהות משל עצמי. זהות ייחודית.
בפועל, שיגעון הנעורים היחיד שהעזתי לעשות היה להחליף לק כל כמה ימים ולצבוע כל ציפורן בצבע אחר ונועז [ כחול, צהוב, ירוק והיד עוד נטויה] חלום אחר היה לצבוע את שערי לבלונד ולעשות פוני. ואפילו פעם אחת הפלגתי בדמיוני ופינטזתי שאני יורדת מן הארץ לטובת ארץ אחרת. הכול כדי לשכוח מן הכאב. היום אני מבינה שהמחשבה הזאת הייתה טעות מכיוון שזו הייתה בריחה, בריחה מהמציאות. במקום לברוח פשוט הייתי צריכה להיישר מבט אמיץ אל המציאות ולומר לה: את לא מפחידה אותי. תהיי מי שתהיי.
והחשוב מכול: יש לנו ארץ יפה, ארץ מהממת שכל פיסת מידע שאני נחשפת אליו בהקשר למדינתנו נוטעת אותי באדמה זו עוד יותר. אין לנו ארץ אחרת. -לי- אין ארץ אחרת.

בהתאם לתקופה מבולבלת זו גם הטעם המוסיקלי שלי השתנה. מנערה שהייתה שומעת את מה שכולם שומעים [מזרחית] התחלתי למצוא לעצמי טעם משלי. התחלתי לשמוע מוסיקת רוק, מטאל ורוק כבד. באנגלית וביפנית. [מוסיקה שמלווה אותי עד היום, יש לציין]
כפי שאמרתי, תקופה לא מלבבת שאני אישית לא הייתי חוזרת אליה. זו הייתה תקופה שהייתי נחשבת בעיניי חבריי לכיתה כמוזרה, כדחויה. חשבו שאני מתנשאת שאיני מהווה חלק פעיל בהווי החברתי ומעדיפה את הפינה השקטה ואת הספרים. והמחשב. לשקוע בעולם של ספרים והעולם האינטרנטי היה מספיק עבורי. הרגשתי שמצאתי את הנישה שלי. את חברייי, עולמי שלי. בכנות? לא הבנתי כמה הייתה מרה שגיאתי! אבל הייתי נערה בת 16. הייתי אומנם חכמה ותמיד קו מחשבתי היה שונה משאר חבריי לכיתה אבל בכל זאת התובנות הן כלל לא אותן תובנות והחוכמה היא אחרת. מי שאמר שהאדם מחכים ומתעצב עם השנים צדק ובגדול.
כיום, בגיל 24, נפל האסימון. אני בפתחם של החיים האמיתיים ומה שהיה עד כה זו הייתה כברת דרך ארוכה אבל זה מתגמד לעומת מה שיהיה בעתיד. זה משחק ילדים.

לא חוויתי חיים קלים גם במישור המשפחתי וכמו שכבר ציינתי מצאתי את עצמי נמשכת אל עולם הספרים ביתר חוזקה בגיל 15-16. עד אז, אני חייבת לומר, אהבתי ספרים אבל לא הייתי יכולה להיקרא תולעת ספרים. כניסתי אל העולם הזה התרחשה בפרק הזמן הזה, בין גילאי 15-16, וכשגיליתי את העולם הזה מחדש נפתח בעיניי צוהר שאין דרך חזרה כאשר אתה מדלג דרכו. באותה תקופה קראתי במשנה רצינות את ספרייה של אוסטן יקירתי, שרלוט ברונטה, ויקטור הוגו וספרי פרוזה רגילים המיועדים למבוגרים כמו זכרונותיה של גיישה.
עם זאת...בתקופה ההיא...למרות כל הספרים הללו, הכרתי סדרת ספרים שפשוט הפיחה בי רגשות שחשבתי שאינם קיימים בי והאמת היא שקצת מביך אותי להודות בכך. הסדרה הזאת הייתה עבורי מה שהארי פוטר אצל רבים. סדרה שמימדי הפופלאריות שלה מכובדות בהחלט אבל אין ספק שהאהדה לסדרה הזאת היא אפסית לעומת הפולחן שנעשה כלפי הארי פוטר וג'יי קיי רולינג. הסדרה הזאת היא משחקי הרעב.

בימים אלה אני מהרהרת ביני לבין עצמי מה גרם לי לאהוב את הסדרה הזאת? אין ספק שאחד הפרמטרים לאהבתי היה העולם הבדיוני שהוצג בו, שאומנם לא היה עולם שהייתי כלל שמחה לחיות בו אבל תודות לו זכיתי לימים רבים של שכחה, שכחה מצרותיי, שכחה מהיותי נערה בגיל הטיפש-עשרה. כאשר הייתי צוללת אל העולם הבדיוני הייתי יכולה להיות כל-יכולה ובסתר ליבי, קינאתי בקטניס. בחוזק שלה, באומץ, במהירות, עד כדי כך שרציתי ללמוד חץ וקשת כמוה ולעטות את דמותה פעם אחת ויחידה בפורים.
הערצתי אותה. עם זאת, למרות הערצתי אותה עדיין הרגשתי שיש בי היכולת לבקר את מעשיה [כיאה לנערה דעתנית כמוני] וכך היה, כשקראתי את הספר השני והשלישי הרגשתי שדרכה של קטניס שהייתה נערה נפלאה בספר הראשון, התקלקלה והרגשתי תרעומת. לכן, החלטתי לשכתב סוף חדש, או מעין המשך. לסוגה ספרותית כזאת קוראים "פאנפיק", פאנפיק מבוסס על סדרה, סרט או ספר קיימים.

זה ישמע אידיוטי אבל כשהייתי בתוך תוכם של הספרים הרגשתי פחות בודדה. כאילו שיש לי חברים שלמרות שהם אינם מדברים אלי הם מבינים אותי לא פחות "מחברים" מציאותיים אחרים. הרגשתי שכל דמות ודמות בספרים הללו ובספרים אחרים אשר קראתי הם חבריי, רעיי הטובים ביותר שהיו איתי ברגעים העצובים ושבזכותם דליתי משפטים רבים שפשוט היו כאוצר בלום עבור הנערה המבולבלת שלא מצאה את עצמה בחברה והחלה להלך בין הספרים, שעדין לא ראתה עצמה פוסעת על דרך המלך. אהבתי המטורפת לסדרת הספרים הזאת הסתיימה לה אי-שם בגיל 18. כמו רומן קצר מועד אך משמעותי מאוד, שהזוג יודע שזה כבר לא זה וחייבים להיפרד ואף על פי כן לא נפרדים ברגשי איבה אלא בידידות ובעיקר בזכרונות נעימים שמציפים אותך, עם כל הכאב שבדבר הפרידה.
יש שיגידו שאהבתי לסדרה הזאת לא הייתה אהבה אמיתית כי היא לא נמשכה זמן רב אבל טעות בידם. מה שהרגשתי עם סדרת הספרים הזאת שמילאה אותי במשך שעות, ימים וחודשים. האהבה המחדשת לספרים שהיא הטמיעה בי ובעיקר ההפנמה שאני יכולה לאהוב ספר בכל נשמתי כפי שלא אהבתי מעודי, שספר יכול להרטיט אותי כשאני אוחזת בו לאחר ציפייה מורטת עצבים של חודשים על גבי חודשים ופנטזיות ונבירה באינטרנט בכדי ללקט מידע חדש אודות הספר האחרון שעתיד לצאת..והו...כאשר הוא יוצא! המרוצה כאחוזת תזזית אל חנות הספרים לאחר שעות בית הספר כאשר המשפחה נוכחת לה במסע קניות ואני ישובה לי עם הכרך החדש באחד הכיסאות שבחנות, בניחותא, וריח הדפוס העולה מן הספר שווה ערך, לעניות דעתי, לריחו המשכר של לחם חם, נימוח וחמאתי היוצא מהתנור וריחו המתקתק והמענג נודף למרחוק, כשאני מלטפת את הדפים בעדינות מלטפת, ומצפה בכיליון עיניים להיבלע בתוך הרפתקה נוספת. לחרוט בזכרוני את מעללי הדמויות. לצרוב אותן בתוככי נפשי.
אני בטוחה שזו תחושה שכל תולעת ספרים אמיתי מזדהה ויזדהה עימה. אין לי שום ספק. בין אם מדובר בהארי פוטר, משחקי הרעב או כל ספר אחר, זו תחושה שמשותפת למרבתנו [אם לא לכולנו]
היכולת להזיל דמעות אינספור כשדמות אהובה הולכת לעולמה, לדאוב כאשר הדברים אינם קורים כפי שחשבת, להיות שרוי כמעט בדיכאון כשקמטי דאגה חרוטים במצחך ולהיות כסהרורי כשהעניינים מתחממים והאווירה מבשרת רעות. [ פרצוף תשעה באב, אבי מכנה זאת כך] לצחוק מעומק ליבך, עמוק-עמוק מתוך קרבייך, ממעמקי הבטן, כאשר קורה אירוע משמח. פשוטו כמשמעו: לעבור טלטלה רגשית, להיות מרוגש עד עמקי נשמתך ולצהול כשקורה דבר מה לא צפוי אך חיובי.

הרשו לי לסיים עם האנשה: משחקי הרעב עבורי זו אהובה ישנה, אהובה ישנה אשר מציצה מפעם לפעם מן המדף ומזכירה לי נשכחות.מאזכרת לי קיומה.
"שלום, " היא אומרת לי.
" הרבה זמן לא התראנו," אני משיבה והיא מצחקקת לה בחיוך נעים.
" נכון מאוד, התבגרת." היא ממשיכה וסוקרת אותי.
" ככה זה בחיים, מה שהיה-היה אבל עם זאת, לא אשכח את הימים שביליתי איתך. " אני עונה לה ופותחת הפרק הראשון בחיבה. מרגישה שהמילים מהלכות עלי קסם כבראשונה. אי-שם בגיל 15. כשהכרתיה לראשונה.
אז נכון, הביקורת לא יצאה ממש על הספר עצמו ויסלחו לי כל אלה שציפו לביקורת כזאת. הפעם חרגתי ממנהגי. הפעם הביקורת הייתה לא על משחקי הרעב אלא על מה ספר גורם לך. ספר שאתה מאוד מאוד אוהב.שהוא חלק ממך.

לפני 7 שנים•סקאוט
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

על הספר הזה המליצה לי המורה (המהממת) שלי לספרות, וכמובן ששיחדתי את ההורים שלי לקנות לי אותו ברגע שהופיעה ההזדמנות. ציפיתי מהספר הזה להרבה פחות, לא כי לא היו לי ציפיות גבוהות, אלא כי הוא פשוט התעלה על כולן. כל כך הרבה אקשן, גיבורה כל כך נפלאה, שכל כך פשוט להתחבר אליה בגלל שהסופרת מתארת בצורה כה נהדרת את הרגשות והדאגות שלה, רעיון מדהים, מקורי ומעניין, שהביצוע שלו היה פשוט מושלם (אבל יש לי הרבה תלונות לסרטים, ולכל אלה שאומרים שהם טובים יותר כי הם חד משמעית לא).
חלק מהדברים היו די צפויים, לדוגמא הסוף של המשחקים, אבל זה בכל זאת היה כתוב נפלא, ככה שזה לא ממש שינה לי.
העלילה התקדמה בקצב מהיר יחסית, מה שגם שימח וגם העציב אותי, כי הספר הזה הוא מהספרים האלא שמתחשק ממש למשוך, ושלא יגמרו לעולם.
למרות הרבה לחץ בלימודים ועבודה בתנך שאני צריכה להגיש (ועדיין לא הגשתי, למרות שעבר חודש. נאשים בזה את הספרים) גמרתי את הספר תוך שתי יממות ולילה, קצב די מהיר בשבילי בהתחשב בעובדה שאני כמעט ולא נמצאת במצב שמאפשר לי לקרוא (בגלל זה נתקעתי בהמון עצים תוך כדי קריאת הספר הזה. ועמודים. ובכללי כל דבר כי היה חושך והייתי צריכה ללכת יותר משני רחובות כדי לחזור הביתה מתחנת האוטובוס אחרי שיעור מתיש במדא). בכל מקרה, המהירות היחסית שבה גמרתי את הספר בהחלט מעידה על איכותו.
ממליצה בחום 3>

לפני שנתיים•
★★★★★
•גריינג'ר
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

כמובן..לקרא הרבה יותר קל מלכתוב...
ולכן את הקריאה סיימתי ביום אחד ואת הכתיבה בשבוע...אבוי!!
יום שלם הסתובבתי, עם האף תקוע בספר ומחשבתי מרחפת בזירת משחקי הרעב.
אין ספק, הספר מותח וקריא מאוד. ולמרות שדמויותיו לא מאוד מלאות והן די סכמטיות,
ניתן בהחלט להזדהות עם המספרת,קטניס, האוהבת את אחותה הקטנה, עם מאבקה בזירה.
עם הנער פיטה, המבקש לשמור על אישיותו ויושרו למרות האכזריות הנכפת עליו במשחק הריאליטי.
מישחק שמטרתו לשעשע את השבעים הנהנתנים בעולם בו המחוזות העניים נאבקים ברעב ומחלות מדי יום
ושליטי העולם אנשי הקפיטול המשועממים מחפשים ריגושים ואמצעי שליטה, מצב מוכר לכל הדעות, גם בחברה שלנו,
אם כי אולי פחות קיצוני.
יתכן שהכתיבה לא מעמיקה כדי שתתאים, כביכול לצעירים. מסרים פשוטים, דמויות סכמטיות..אקשן מהיר ומרתק..
אבל בכל פעם שאני קוראת ספר המוגדר 'ספר נוער' עולה בדעתי שוב שאלה הקשורה לא רק לספר המדובר אלא לתחום התקשורת בכלל:
למה בסרטים, בקליפים, בסדרות, וגם בסיפרי נוער כגון "משחקי הרעב" האלימות מאוד גלויה ובוטה ובכל הקשור למין היא מרומזת או מצונזרת?
נבצר מבינתי להבין את הצביעות הגורמת לכל הקשור למין להיות אסור ובכל הקשור לאלימות גלוי ומותר..

ובכל זאת ולמרות הביקורת..היה שווה לקרא! בהחלט!

לפני 14 שנים•טופי
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

הביקורת שלי אמביוולנטית, למרות שהספר מצויין. את התוכן, בערך או כמעט בערך, תוכלו לקרוא בתקצירים הרבים ובאינספור הביקורות שהספר קיבל פה באתר.
אז מה יש לי להוסיף? אני אכתוב רק את המסקנות וההתרשמויות האישיות.

למה כדאי לקרוא?

הספר כתוב היטב,
קולינס בונה עולם עם חוקים מוגדרים ומובילה את גיבוריה בבטחה בעולם העתידני שלה.
כשרון ההמצאה של קולינס אינו מוטל בספק.
הספר מרתק כל כך, עד שלא הצלחתי להניחו מהיד.
התהפוכות של העלילה משאירות את הקורא מופתע.
המשמעויות הרבות של הסיפור חשובות מכדי להשאיר את הספר בהגדרה של ספר נוער.
החלוקה המזעזעת בין עולם נהנתני, דקדנטי ואכזרי ובין עולם המתנהל כמו האנושות בימי הביניים, יוצר מתח סיפורי בלתי רגיל.
אני מחכה בקוצר רוח לקריאת הספר הבא.

למה כדאי לקרוא עם ביקורת עצמית? (ואולי ביקורת על קולינס...)

הסיפור נופל בשטח הפקר כלשהו. לדעתי הוא לא מיועד לבני נוער. נכון שהשפה ורמת הכתיבה מתאימה לבני נוער, אבל התוכן קשה מדי ואכזרי מדי. את הביקורת העצמית על תחלואי החברה, יעשו המבוגרים. לדעתי הספר הזה יכול לחנך מבוגרים, אבל בני נוער עלולים להיות מושפעים ממנו לרעה. לטעמי, לא נכון לחשוף בני נוער לאלימות כזאת.
בספר יש כמה פרטים קטנים שלא ממש הגיוניים גם לחוקים של הספר. אבל בואו לא נהיה קטנוניים.
אני, באופן אישי, לא הצלחתי לאהוב את קטניס. להעריך, כן, לדאוג לה, כן, אבל לאהוב? את פיטה אהבתי יותר.

לדעתי, אם סופר למבוגרים היה לוקח את היצירה הזאת ומייעד אותה למבוגרים, משתמש בכל החומרים של קולינס, אבל מגיע לתהומות שמיועדים רגשית ותבונית לקריאת מבוגרים ולא רק עלילתית, הייתה נוצרת פה יצירה ענקית.

המסקנה המתבקשת: ספר מעולה עם פוטנציאל להיות יצירה גדולה, אם רק היה עובר הסבה מקצועית.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אפרתי
דירוג
5.0
לפני 16 שנים

“התלבטתי אם לקרוא את הספר הזה או לא. מצד אחד, הוא נראה כמו ספר נוער שלא ידבר אליי כל כך; מצד שני, על”