ביקורת ספרותית על משחקי הרעב - משחקי הרעב #1 מאת סוזן קולינס
ספר טוב

---

****


פשששש, שיחקה אותה הקולינס הזאת.
לא חשבתי שאקרא את הספר הזה. בדומה ל"דמדומים", הטייטל "ספר נוער" גרם לי לדלג עליו בכל פעם שנתקלתי בו, כי ראסמי, מה לי ולספרות נוער. את שלב ספרות הנוער בחיי גמרתי בגיל שתים עשרה, אני חושב.
אבל אתם יודעים, שבוע הספר, ומבצעים, שלוש במאה, ונכנסתי כבר לחנות, ולקחתי כבר את אקונין וטאוב ונשאר לי עוד אחד לשלישייה, והילד התחיל להראות סימנים ברורים של חוסר סבלנות, והתחלתי לחשוב שגם סדרת "הארי פוטר" נחשבת ספרות נוער ובעיניי היא פנטסטית... אז יאללה. סססעמק. שיהיה "משחקי הרעב". מקסימום גם פה יהיו ערפדים ואני אמכור אותו אצל "דני ספרים" בכמה שקלים.

טוב, אחרי ההקדמה הבלתי רלוונטית הזאת, אפשר להגיע לביקורת.
אחלה ספר. באמת. בקצרה, סיפור המסגרת מתאר עולם עתידני משהו המתרחש על חורבותיה של ארצות הברית של היום - מי, למה, מתי, מה קרה, לא ברור בדיוק - כנראה שורת אסונות טבע שגרמה לצמצום משאבי הטבע ואמצעי המחיה, ולחלוקת חבל הארץ שנותר לשלושה עשר מחוזות ובירתם העתידנית - "הקפיטול". כל אחד מהמחוזות אחראי על משהו אחר - כריית פחם, חקלאות, דיג וכדומה, ומתנהל באופן אוטונומי (ופרימיטיבי משהו) ללא קשר עם המחוזות האחרים. לאחר התקוממות המחוזות על הקפיטול הושמד המחוז השלושה עשר, וחוקים חדשים נקבעו - וביניהם חוק שנועד "להזכיר" למחוזות שנותרו את מחיר הבגידה - "משחקי הרעב". מדי שנה, בכל אחד מהמחוזות נבחרים נער אחד ונערה אחת ונשלחים אל זירת ההתמודדות מרושתת המצלמות של "משחקי הרעב", שם הם מתמודדים במלחמת הישרדות לחיים ולמוות מול כל הנערים והנערות האחרים + איתני הטבע + הפתעות מההפקה + האחרון שנשאר זוכה לכבוד מלכים, לתמיכה לכל ימי חייו והמחוז ממנו נשלח זוכה גם הוא למתנות מזון נדיבות למשך השנה.
הסיפור עצמו מתואר דרך עיניה של נערה בשם קטניס, שמתמודדת במשחק מטעם המחוז השנים עשר. עלילת הספר מהירה מאוד, יעילה ומותחת. כיף לקרוא, ומאוד מסקרן לחשוב מה יקרה בהמשך.
לא במקרה, העלילה מזכירה הפקות ריאליטי עכשוויות דוגמת הישרדות והאח הגדול (רק שכאן יש את העניין הזה עם להרוג באופן אלים את שאר המתמודדים). גם כאן, לא מדובר ברעיון שלא שמענו עליו אלף פעם בשלושים השנה האחרונות (דרך השאלה הבוקית משהו "עולמנו לאן?"), גם בסרטי קולנוע (הנרדף, למשל) וגם בספרים, אבל נראה שסוזן קולינס מצליחה לפצח בכישרון את הבסיס המשומש הזה, וליצור במקביל עולם ריאליסטי ומעניין, אמין (ברמה מסויימת) שלא מעלה יותר מדי שאלות אם לא באמת מתעכבים לחשוב על הפרטים הקטנים.
מה הופך אותו ל"ספר נוער"? השפה העכשווית והסקסית (אבל ללא סקס ממש), הז'אנר הטרנדי של "ריאליטי", העובדה שהגיבורים הם נערים ונערות, האלימות המסוגננת אך הכבושה והדיבור השטוח, "מלמעלה", ללא יומרה להיכנס לעומק למקומות בעייתיים מבחינה מוסרית, או בכלל להתמודד פילוסופית עם כל השאלות שעולות באופן טבעי תוך כדי השתלשלות העלילה (בעצם, כל מה שלא נופל אל תוך סיפור המתח הבסיסי). דווקא בגלל זה הספר מתאים ביותר להפקה קולנועית, ואין לי ספק בכלל שתהיה כזו בקרוב.
אני לא בטוח שבני נוער בכלל שוגים בשאלה הזאת, מהי התרבות ומה היא עושה לנו. מה לא מראים (עדיין) בסדרות ריאליטי ומדוע? מה הבעייתיות המוסרית בלהרוג (באופן אמיתי או אפילו מטאפורי) מתמודדים אחרים בתכנית, ואילו הצדקות קיימות לסוג כזה של הרג? מה עושה לנו הטכנולוגיה ובאילו אתגרים אתיים היא מעמידה אותנו?

נו טוב, די לחפור.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על משחקי הרעב - משחקי הרעב #1