ביקורת ספרותית על בדידותם של המספרים הראשוניים מאת פאולו ג'ורדנו

---

כשקראתי את הספר הייתי כל כך בודדה. אליצ'ה שיעממה אותי נורא, מתיה הוא חצי אוטיסט וחצי גאון, מין תסמונת אספרגר במובן החברתי, לא הקליני, בקיצור, התחלתי בתקוות גדולות וסיימתי...
אז זהו, מותר להתוודות פה בארבע עיניים?
לא סיימתי. פשוט לא יכולתי כבר לסבול אותם.
בואו נתחיל ממהתחלה המבטיחה ומהעובדה שאי אפשר להניח את הספר מהיד לפחות בקריאת מאה העמודים הראשונים. אחר כך, לאט ובטוח, זה פשוט מידרדר. ניסיתי לאכול עוגה עם הספר, שוקולד, פיצוחים, זה פשוט לא עזר. כל השטויות היו טעימות מאוד והספר לא.
אז מה היה לנו? סופר שהוא פיזיקאי, שתי דמויות בודדות, שעברו טרגדיה לא קלה בילדותן וניסיון לקשור את הדמויות הללו. אבל כיוון שמדובר במספרים ראשוניים, יש להם תכונות מצויינות, אבל הם לא נוטים להתערבב.
(אני חייבת לציין, שבתחילה חשבתי ששמו של הספר: בדידותם של המספרים (מלשון מספרים סיפור), כשהבנתי את טעותי, כבר לא יכולתי איתם יותר, ממילא מתמטיקה זו לא כוס התה שלי.
אז אם אתם רוצים ליהנות, תקראו מאה ואחד עשרה עמודים. זה בהחלט מספיק ויסב לכם הנאה. אחרי כן, אני כבר לא אחראית.
ראו הוזהרתם.
(אגב,יש פה מישהו שמוכן לתמצת בקצרה את שאר הספר? בכל זאת אני רוצה לדעת מה קרה להם. אבל לא מוכנה לסבול יותר מדי למען המידע...)

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על בדידותם של המספרים הראשוניים