ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שני, 7 בפברואר, 2011
ע"י נערה עם קעקוע דרקון
ע"י נערה עם קעקוע דרקון
פאולינה סיימונס כותבת נהדר.
זהו הספר הסוחף ביותר שקראתי לאחרונה, ללא עוררין.
עם זאת, כתיבתה הייתה לקויה מעט משום שבסיפור אהבה פתלתל שכזה ישנן הזדמנויות רבות לרגש את הקוראת עד דמעות - וכאן, דווקא כשרציתי לבכות, כשהרגשתי שהנה, זה רגע נכון - היא משכה את העט באחת, והרגש נעלם.
לאורך הספר נשארתי עם תחושה שאני צופה בספר מנקודת המבט של טטיאנה - ואלו היו חלקים יפים מאד בסיפור - או, לחילופין, שאני עדה לאירועים כאילו סופרו לי מאות שנים לאחר מכן. במצבים חסרי מזל כאלה, אני לא מרגישה כחלק מן העלילה, כפי שכתיבה טובה של ספרים נהדרים כבר עשתה בעבר, וזוהי החמצה אדירה מצד סיימונס. בחיי, היו רגעים שממש שיוועתי לבכות, כי הרגשתי שבסיפור כה טעון רגשית הדבר הוא בגדר חובה. אלו רגעים דוגמת הידיעה על מות אלכסנדר (אני לא מאמינה בזה. הוא ודאי ישוב פתאום מאיפשהו, אחרת מה טעם להמשך הטרילוגיה, מה טעם?).
עליי לציין שמאת העמודים הראשונים היו נחמדים להפליא! תיאורים קלילים אך חודרים, יפים. בחירה נכונה של מילים - ובכוונה אני מדגישה זאת: המילים בנו את העלילה בצורה שאין שנייה לה.
מבינים אתם, בספרים אחרים המילים הן רק דרך להעביר לקרוא את המתרחש. ברומן הזה המילים הן ממש דמויות בפני עצמן, כה מקסימות! למשל: מדהים הדבר שרגשותיה של טניה, תחושת התבוסה הרגשית ואובדן הכוחת, אובדן האוויר לנשימה, חוסר האונים המצער לאין שיעור שהיא חשה אחרי הידיעה על מות אלכסנדר, ניכרת גם בכתיבה. המילים באות בגלים-גלים, במינון מדויק שיוצר רגשות, גם אם לא מתייחסים לתוכן המילים אלא רק לטון שלהן ולצליל, שמפיחים משמעות עמוקה הרבה יותר בתוכן עצמו.
המתרגשמת, חנה ידור-אבני עשתה עבודת פלא כאן. על פי רב אינני מהללת את המתרגם, אך כאן היא בהחלט ראויה לשבח!
למרות ההנאה, עליי להזהיר כי היו קטעים מעט בלתי-ריאליסטיים בסיפור. לא, בעצם, היה רק אחד מהותי: סיפור מסעהּ של טניה ממחנה כלשהו אל הכפר המרוחק בו מצא אותה אלכסנדר לבסוף (לזרבּו), שהנשים הזקנות מתארות לאלכסנדר. מצד אחד, מהיכרות עם אופיה האמיתי של טטיאנה, נחישותה והאומץ שלה הגוברים על הגוף המותש שלה, הייתי מאמינה שמסע זה אכן התרחש - לו רק היה מפורט בהדרגתיות מנקודת מבטה של טניה עצמה - אם הייתי עדה להתרחשויות אלה "ממקור ראשון". כשהנשים מספרות זה נשמע ממש לא מציאותי, וזה מערער את האמינות של הדמויות.
קטע נוסף שלא אהבתי בספר הוא כארבעים עמודים רצופים של תיאורי אישוּת שיעלו סומק בפני כל הנערות התמימות שקוראות את הספר, ואפילו לחיי הנערות הנועזות יתחממו בקוראן תיאורים אלה, בהנחה שמבינים אתם במה מדובר.
הקו הסיפורי מצוין, העלילה בנויה היטב, הדמויות אמינות בדרך כלל ("אלכסנדר הנפלא" וכו') ו -המרכיב שלדעתי עשוי להכריע, מבחינתי, אם אני אוהבת ספר או לא:
הדמות המרושעת. הדמות שרוצה תמיד ברעת הגיבורים. בד"כ זה גבר, כאן זה דימיטרי. לשם השוואה, ב"עמודי תבל" זה ויליאם, ב"הנסיכה הקסומה" זה רוגן, הם כמעט תמיד גברים, כולם דמויות דוחות במידה בל תתואר, כולן דמויות שאת שונאת שנאה יוקדת, עזה, בלתי מתפשרת ומתחננת להירצחן. אינך יכולה לסיים ספר אם הן אינן מתות, וזה, תודה לאל, מה שוקרה במרבית הספרים. ובכן, דימיטרי מת, וזה היה התמריץ שלי לסיים את עשרת העמודים האחרונים. זה היה רגע מאושר!
פרט לכך, מדובר בספר ראוי בהחלט. אינני יודעת אם אמשיך לקרוא את הטרילוגיה, אבל אני מעוניינת לדעת כיצד התגברה סיימונס על מותו של אלכסנדר. אם אפשר לצאת מכזו טרגדיה וליצור טרילוגיה טובה לא פחות - ובזאת עוד לא נתקלתי, פרט לטרילוגיית "חומריו האפלים" (אך זה פנטזיה, הכל יכול לקרות, ולכן זה לא ממש נחשב בהשוואה לסיפורת זו) - בהחלט אהיה מוכנה להסיר בפני סיימונס את הכובע.
האם שמעתם טובות על "טטיאנה ואלכסנדר"?
קורא אחד אהב את הביקורת
1 הקוראים שאהבו את הביקורת
