לא קל לתאר את "נוקטורנו בצ'ילה". האמת, זה ספר מאוד קשה לתאר, גם בגלל שזה בעצם נובלה וגם כי זה אוסף קצת הזוי של סיפורים וזיכרונות של כומר מבקר ספרים לפני מותו. לכן התיאור הטוב ביותר שאוכל לצרף לספרו של רוברטו בולניו זה "מוזר אבל די טוב".
חשוב לי להדגיש כי לא נראה לי שהבנתי את הכל. "נוקטורנו בצ'ילה", די כמו ספרו האחר של בולניו שקראתי ("כוכב רחוק"), הוא ספר עמוס, קשה ומסורבל. יש בו הרבה פוליטיקת צ'ילה (הלא מוכרת לי במיוחד...), הרבה שמות של סופרים, פילוסופים ומשוררים שלא זיהיתי, והרבה תמונות מצבים שהרגשתי שמשהו עובר מעבר לראשי. הספר כתוב בסגנון ספק-חופשי, ספק זרם-התודעה ומסופרים בו סיפורים לרוב לא קשורים אחד לשני.
אבל יש כמה דברים שאפשר להבין. אפשר להבין את המשפטים החזקים של בולניו (משפט הסיום, לדוגמה, אחד מהחזקים בתולדות הספרות). מפתיחת הספר ועד סיומה, בולניו משתמש במילים בצורה קצת מוזרה, אבל יעילה - נמשכים אל תוך הסיפור הקצר הזה בקלות והכתיבה, הזרימה מושכים את הקורא במשך ה-150 עמודים של הספר. הקורא מסוגל להבין את הביקורת שבולניו מעביר כנגד תרבות הספרות הצ'ילנית, לפעמים הצורה ישירה, לפעמים קצת פחות.
ויש גם כמה דברים שאפילו אם לא מבינים הכל, מבינים מספיק. סיפור האומן הגואטמלי אולי נשאר קצת לא ברור אצלי, אבל לא רציתי להפסיק לקרוא עליו, על חייו העלובים, על המצב העצוב ומדכא שלו... אבל כך או כך המשיך סיפורו של הכומר שלנו. וכך גם הסתיים.
שוב: זה ספר מוזר מאוד. ספר קשה מאוד. אמנם זה ספר קצר, אבל "נוקטורנו בצ'ילה" לא ספר שאפשר לקרוא ככה במהירות ובקלות. זה ספר דורש מחשבה ומחשבה ממושכת. מומלץ לחובבי ספרות דרום אמריקאית, ספרות דורשת מחשבה, קשה וגם יפה בהחלט. לא ספר מדהים, אפילו לא ספר טוב מאוד, וממש לא ספר לכולם, אבל בכל זאת ספר טוב, מוזר ויפה.













