שרית, ריבי ויוליה, שלוש נשים צעירות לאחר לידה, חרדות מן הרגע שישוחררו מבית החולים ויחזרו עם ילדיהן הביתה. ואז הן מקבלות הצעה שקשה לסרב לה: לעבור לאגף מיוחד בבית החולים, המכונה בית היולדות, ולהישאר בו ככל שירצו. בבית היולדות יקבלו ילדיהן את הטיפול הטוב ביותר והן יקבלו הדרכה כיצד להפוך לאמהות מושלמות. אלא שלאט לאט מתברר להן שמבית היולדות לא כל כך פשוט לצאת ושלעומדים בראשו יש מטרות נוספות, מלבד הסיוע להן.
ספרה של דריה מעוז נפתח כרומן ריאליסטי המתאר בכנות ובאומץ את הקשיים והפחדים שעמן מתמודדות נשים לאחר לידה. אלא שככל שהוא מתקדם, מקבל הספר תפנית מפתיעה ונהפך לרומן החוקר את הכוחות החברתיים והפוליטיים המופעלים על אמהות בישראל ובוחן את השפעת תפיסות ההורות החדשות על חיינו ועל קשרינו עם ילדינו. האם האפשרות להפוך להורים מושלמים היא פנטזיה בת-הגשמה או אולי בית כלא שיש להשתחרר ממנו?
בית היולדות נוגע בפחד לחזור הביתה לבד עם התינוק, בלי שאתה יודע בדיוק מה לעשות איתו; בכאבים הפיזיים והנפשיים; בתחושת האין-האונים; בתלות בגורמים חיצוניים (משפחה, אנשי מקצוע); בקושי לקשור קשר עם התינוק.
את ה"דיסטופיה" שהספר מתאר – אותה מעבדה שמגדלת את הילדים באופן מושלם, אבל שאי אפשר להימלט ממנה – אפשר לקרוא כניתוח "ביקורתי" של הכוחות החברתיים הפועלים על נשים ואימהות בישראל (הלחץ ללדת ילדים, להיות אם מושלמת וכו') אבל גם כ"פנטזיה" (הפנטזיה שמישהו ייקח ממך את הילדים, יגדל אותם בעצמו, יוציא אותם מושלמים וכו'), וכמובן - כמשל לאופן שבו האימהות אכן משליכה את הנשים, לפחות בשנים הראשונות, למעין חלל סגור שבו הן נמצאות עם תינוקן ועם החרדות שלהן וכו.
בית היולדות הוא ספרה הרביעי של דריה מעוז, ילידת 1969,סופרת וד"ר לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. בין ספריה הקודמים: הודו תאהב אותי (כתר 2002), על חוויית התרמילאים הישראלים בהודו, וזוגיות: מדריך למשתמש (מטר 2010), שניהם היו לרבי-מכר.