“ג'ולי אורינגר היא סופרת אמריקנית שזה הרומן הראשון שכתבה. לפניו כתבה מספר סיפורים קצרים שזכו לשלל פרסים. לפני מספר חודשים יצא רומן נוסף שלה שטרם תורגם לעברית.

הגשר הנסתר הוא רומן היסטורי עב כרס ומתמקד בשנים 1935-1945. אנדרש, טיבור ומתיאס לוי הם שלשה אחים יהודים שגרים בישוב כפרי בהונגריה. אנדרש הוא האח האמצעי והוא בעצם הציר המרכזי של הסיפור. זה לא ספר שואה, זה ספר שבא לתאר את התמודדותו של יהודי הונגרי ומשפחתו בזמן מלחה"ע ה-II.
חצי מהספר מתרחש בפריז וחציו השני בהונגריה. סיפור אהבתם של אנדרש לוי וקלרה מורגנשטיין אותה הכיר בפריז הוא סיפור אהבה יפהפה, וחלק גדול מהארועים ההיסטורים שזורים בצורה מרתקת בתוך סיפור אהבתם ומאבקם להשרדות.
המחברת מתארת בצורה נפלאה את חייהם של יהודים בתקופת המלחמה. הספר ממחיש היטב את שקרה ליהודי הונגריה ש-650,000 מהם נספו בשואה בשנה האחרונה של המלחמה. הספר כתוב היטב ואיננו משעמם לרגע, יש הרבה התפתחויות שיוצרות עניין לכל אורכו. הכתיבה פשוטה, זכה ועניינית וממחישה היטב את ארועי התקופה.
הסופרת מתארת בצורה נפלאה את שקרה לפני, במהלך ואחרי המלחמה , היא נוגעת בכל המעמדות הסוציו-אקונומיים היהודים וההונגרים וכיצד כל מעמד התמודד עם האתגרים.
החיים האזרחיים, הצבאיים, הגטאות, מחנות העבודה, הטרקלינים המפוארים, הבילויים, הלימודים כולם מתוארים בצורה היסטורית נכונה ושזורים יפה בתוך הרומן הבידיוני.
קריאה מומלצת.”

“כשמסתבר שהסיפור מבוסס על חיים אמתיים של אנשים אמתיים, משפחתה של המחברת, קשה לבוא בטענות על חוסר סבירות או על הגזמה - מה שהיה הוא מה שהיה. ג'ולי אורינגר מספרת בעיקר את סיפורם של סבה וסבתה, החל בשנת 1937. אנדרש לוי, יליד כפר ליד דברצן שבהונגריה, גר עם אחיו טיבור בבודפשט. שניהם חולמים על לימודים גבוהים - אנדרש חולם להיות ארכיטקט וטיבור רוצה ללמוד רפואה, אך ליהודים לימודים כאלה היו כמעט בלתי אפשריים בהונגריה - הייתה קיימת מכסה של שישה אחוזים של סטודנטים יהודים. במפתיע זוכה אנדרש למלגת לימודים בבית הספר המפורסם לארכיטקטורה בפריז. זכייה זו משנה את חייו ומשפיעה על חיי כל משפחתו. לפני צאתו לפריז מתבקש אנדרש להביא ארגז חפצים לבנה של משפחת עשירים מבודפשט, וכן לשלשל מכתב לתיבת דואר בפריז, מכתב עבור דמות מסקרנת - ק' מורגנשטרן.
הספר ארוך מאוד - 700 עמודים. אין בו אחידות - חלקים ממנו כתובים באריכות ובפירוט רב. המעלות והמורדות בסיפור האהבה של אנדרש וקלרה נפרשים על פני דפים רבים (מסקרן לדעת מה חשבו סבא וסבתא של אורינגר על תיאורי תהפוכות הרומן שביניהם. בכל זאת קצת מוזר לתאר את הרומן בין סבא לסבתא ואת יחסיה של סבתא עם אנשים אחרים בפירוט מציצני) ואילו חלקים אחרים - בעיקר תיאור השלב האחרון שבמלחמה - קצרים מדי ויש תחושה של החמצה. ניכר שהספר מבוסס על מחקר ושהמחברת מנסה להיות נאמנה לרקע ההיסטורי של המקום והתקופה. יפה שהיא איננה מתארת תמונה מושלמת - לא הכול היה מושלם, וחלק גדול מן הסיבוכים והקשיים נבע מהלשנות של מכרים וקרובי משפחה ואורינגר איננה מסתירה זאת.

כשבחנתי את הספר בספרייה דפדפתי לסופו וראיתי לפני רשימת התודות את שירה של ויסלבה שימבורסקה "כל מקרה", השיר היפה הזה מתאר את המקריות שבהצלה, למשל: "... ניצלת, כי היית ראשון/ניצלת, כי היית אחרון./כי לבדך. כי אנשים./כי לשמאל. כי לימין./כי ירד גשם. כי נפל צל./כי היה יום שמשי."
זה המוטו של הספר - המערבולת של המלחמה באירופה גרפה את הכול ללא הבדל, וההצלה הייתה ביד המקרה בלבד. מוזר עד כמה סיפורים דומים יכולים לעורר אצל אנשים שונים תחושות שונות - יש הרואים בהצלתם יד השגחה פרטית שהובילה אותם דווקא בדרך אחת ולא אחרת, אחרים רואים בה פרי המקרה.

האם להמליץ על הספר? אינני בטוחה שהספר מתאים לכול ושהמגרעת של חוסר האיזון שחשתי בה במהלך הקריאה אינה מאפילה על השאר. בסך הכול יש פה סיפור יפה - גם סיפור של אהבה בלתי אפשרית וגם תיאור של תושייה וגבורה של אנשים פשוטים המנסים לשרוד. מי שמתעניין בתולדות יהודי הונגריה בזמן המלחמה יתעניין מאוד בתיאור המצב בבודפשט, בתיאור פלוגות העבודה שהיהודים נאלצו להתגייס להן ועוד.”

“בפתח הסקירה אני חייבת לחזור על טענה שאמרתי כבר כמה פעמים ורלוונטית גם לספר הזה. אמרתי, ואני חוזרת על דעתי, שאין שום הצדקה להיקף של 700 עמודים ברומן. בסאגה, אולי כן. ברומן - ממש לא.

אמנם הרמן ווק כתב 3000 עמודים על נושא דומה, של מלחמת העולם השנייה והשואה, והוא עשה את זה היטב, בשני ספרים הנושאים כל אחד בשני כרכים עבים. אבל זה הרמן ווק, והוא כתב סאגה של ממש, כזאת המקיפה דמויות ויבשות ומציגה את המלחמה על כל היקפיה. ג'ולי אורינגר אינה הרמן ווק והיקף הכתיבה שלה אינו מצדיק את עובי הכרך שכתבה.

בתחילת הספר אנחנו פוגשים את טיבור ואנדרש לוי, אחים הונגרים ממוצא יהודי, בשנות השלושים של המאה שעברה. כבר כאן חשדתי, כי ''לוי'' הוא אמנם שם יהודי, אבל אינו שם אופייני ליהודים שחיו בהונגריה. וייס, שוורץ, רוזנברג, גרינבלט. יש הרבה שמות יהודיים בהונגריה, אבל הבחירה בלוי מטרתה אחת - לנופף לקהל הקוראים האמריקאי כי הי, אני כותבת על יהודים. כך גם בנושאים אחרים. למשל האוכל. קניידלך וגעפילטע פיש הם מאכלים המאפיינים יהודים, אבל יותר באיזורי פולין וליטא. יהודים בהונגריה אוכלים פלצ'ינטות, גומבוץ, נוקדלי, ז'רבו, גולש, לצ'ו, ראקוט קרומפלי (אם הם דתיים, אז בגירסה כשרה, אבל לא כל יהודי הונגרייה היו דתיים).

בכל מקרה אנדרש נוסע לפריז, ללמוד ארכיטקטורה. בדרך הארוכה הוא פוגש כמה אנשים שיפגוש בהם גם אחר כך. שנות הלימודים הראשונות שלו מתרחשות תחת ענני האנטישמיות ורוחות ההיטלריזם המנשבות מגרמניה. אבל חוץ מזה הוא לומד, מבלה עם חברים, עובד, מתאהב, ובאופן כללי קורים לו כל מיני דברים. אחר כך האשרה שלו מתבטלת והוא נאלץ לחזור להונגריה כשהיא כבר חלק ממדינות הציר. הוא מגוייס לפלוגות עבודה, משפחתו ומשפחת אשתו נתקלים בגילויי עוינות אנטישמיים, וכך עוברת עליהם המלחמה. עד הסוף הטוב של סופה.

הסוף טוב באופן יחסי, כי אנחנו מדברים על מלחמה שבה נהרגו עשרות מיליונים, על שואה שבה נהרגו שישה מיליונים, ועל יהדות הונגריה שהושמדה במהירות שיא. אבל זה מאפיין קבוע בכתיבת שואה אמריקאית, וגם הרמן ווק לא הצליח לחמוק ממנה. במקרים המתוארים הצלה של אדם אחד היא נס. הצלה של משפחה שלמה היא בגדר צירוף מקרים כמעט בלתי נתפס. הבחירה להרוג את הדמויות המשניות בלבד היא בחירה מחוסרת אמינות. גם הבחירה לציין את סיום המלחמה בהפצצה האטומית על יפן היא נקודת מבט אמריקאית. מבחינת כל מי ששהה באירופה - המלחמה הסתיימה בשמונה במאי, לאחר כיבוש ברלין.

סבא שלי נולד בהונגריה, גויס לצבא ההונגרי, עבר בפלוגות עבודה והגיע למחנה ריכוז. הוא סיים את מלחמת העולם השנייה פצוע בירך, במשקל שלושים ק''ג וחולה בטיפוס. אחיו ערק מהצבא ההונגרי ועבד בפלוגת עבודה סובייטית בסיביר. סבתא של האיש שלי היתה בבודפשט עם בעל שנשלח לעבודת כפייה וילד קטן. אחותה הגיעה לאושוויץ. אף אחד מהם לא סיפר ולא דיבר הרבה על המלחמה ההיא, אבל המעט שסיפרו מזעזע יותר מהמסופר בספר. אף אחד לא היה צריך סיבות כמו עלון מחתרתי כדי שיתעללו בו.


כספר שואה, הספר הזה לא טוב. לא רק בגלל שהוא שואה לייט מרוככת לקהל אמריקאי, אלא גם בגלל שאין בו תאריכים. יש סימון של חודשים ולא של שנים. לא ברור איך כותבים רומן היסטורי על תקופה שבה כל שנה היתה שונה, בלי ציון הפרט הזה שמאפשר לעמת את הנכתב מול כרוניקות ההיסטוריה.

ולסיכום - ארוך מדי, ולכן פטפטני מדי, וחס מדי על הקורא. אפשר לוותר, בקלות.”

“התחלתי לקרוא את הרומן עב הכרס הזה (יותר משבע-מאות עמודים) קצת בספקנות, אבל תוך כדי הקריאה הלכתי ונשביתי בקיסמו... מדובר בסאגה ארוכה שמתרחשת בארצות שונות מסוף שנות השלושים ומלחמת העולם השנייה וגם מעט אחריה... מדובר בצעיר יהודי הונגרי, שמגיע לפריז בסוף שנות השלושים ללמוד ארכיטקטורה שם ואנו למדים לדעת פרטי פרטים על חייו ומשפחתו, ובוודאי שעל אהבותיו ועל הרומנים שמנהלים אחיו ומכריו. העלילה הולכת ומסתבכת והסיפורים נשזרים אחד בשני, כי כשהתחילה המלחמה, נדרשו כל בעלי האזרחות ההונגרית שרובם היו יהודים, לחזור להונגריה ושם עברה עליהם תקופת המלחמה, שבה כיהודים, עברו עליהם מבחנים לא פשוטים... ניכר שג'ולי אורינגר הסופרת עשתה תחקיר מעמיק על המאורעות ההיסטוריים הדרמטיים שסוחפים איתם את גיבורי הספר הזה. חלקם מצליחים לשרוד בהם - אך רק חלקם... הונגריה שבה כידוע היה משטר פשיסטי ואוהד את גרמניה הנאצית (כמו איטליה וספרד) דווקא הצליחה לשמור את יהודיה בחיים במשך רוב תקופת המלחמה – חוץ מגיוס חובה שהוטל על הצעירים, היהודים חיו כמעט כרגיל הלכו לבלות בתיאטראות ובתי קפה בשעה שיהודי פולין למשל, כבר היו בגטאות ונשלחו למחנות ההשמדה... אבל בדומה לאיטליה, גם כאן התמוטט המשטר הפשיסטי וגרמניה נכנסה להונגריה ככובשת - מה שהביא לתחילת ההשמדה של יהודי הונגריה. למרבה המזל של הניצולים, זה אירע כבר ממש בסוף המלחמה שאלמלא כן לא היה שורד איש... אנו עוקבים אחרי גיבוריה השונים של העלילה ומרגישים הזדהות עם גורלם. בזמן הקריאה חשבתי על כך שניתן היה להסריט סידרת טלוויזיה נהדרת מהסאגה הזו, כי המאורעות: גם בצרפת וגם בהונגריה הם דרמטיים ביותר! באופן אישי קיבלתי כאן מידע רב שהיה חדש לי על הונגריה בזמן מלחמת העולם השנייה... על כל פנים מדובר בספר מרתק שקשה לעזוב אותו וכמה סמלי הוא שבסוף הספר מובא שירה הנפלא של שימבורסקה ואני מביא כאן את הבית השני מתוכו:
נצלתָ, כי היית הראשון.
נצלת, כי היית אחרון.
כי לבדך, כי אנשים.
כי לשמאל, כי לימין.
כי ירד גשם. כי נפל צל.
כי היה יום שמשי.
בקצרה, ספר כדאי מאוד לקריאה למרות אורכו.”