ג'ני ארפנבק , סופרת שנולדה במזרח גרמניה ב-1967, מחברת הנובלה "ספר המילים", ארפנבק, בת למשפחה ספרותית ,סבא וסבתא סופרים, אב סופר ופילוסוף, אם מתרגמת לא למדה לקרוא אלא בעצמה .
החזות העדינה ,היפה וכמעט מלאכית של ג'ני הוא מטעה בדיוק כמו הכריכה של הנובלה 'ספר המילים'.
בפעם הראשונה בה אחזתי בספר מבלי לפתוח את תוכו , ספר קטן ורך , הבטתי בכריכה אשר גרמה לי לבכות.
העיצוב המינימליסטי , בית הבובות המיניאטורי, והפרטים הקטנים הצליחו לעלות בי רגשות בעוצמה שלא ידעתי .
בית בובות קטן מעוצב כבית דירות אירופאי משנות ה- 70 , ריהוט וטפטים בצבעים עדינים ושקטים וליד הפריטים שמותיהם באותיות לבנות קטנות , כמו מילון מצויר לילדים.
מילון מילים מצויר דומה לספר שקיבלתי בפעם הראשונה בחיי.
זהו הכיסוי, המראית עין, העטיפה העדינה והשבירה שבתוכה עולם דחוס של רגשות, מחשבות ואסוציאציות , קיפולי מילים, המסתירים עומקים ותהומות גדולים.
או אז אתה נכנס אל תוך הספר ומקבל בכל קיפול אגרוף לבטן והתחלה של אירוע מוסתר הרבה יותר.
המילה היא רק המסמן וכך עושה בו שימוש ארפנבק, היא מסמנת בעדינות ,
בקווים קצרים ודקים את עולמה של ילדה קטנה אשר גדלה מחומרים טבעיים לא שלה :
חלב אם ממינקת זרה, שמש חזקה של ארץ לא שלה אשר משאירה סימנים לאורך כל הנובלה .
ארפנבק לומדת את העולם דרך פירוק השפה, המילים, המציאות השקרית , המוסתרת מקופלת ביופי ואסתטיקה.
פרק ראשון מתוך הספר :
"אבא ואימא. כדור. מכונית. אלה הן אולי המילים היחידות שהיו שלמות ותמימות כשלמדתי אותן. ואחר כך גם הן נהפכו, נעקרו מתוכי ושבו והוכנסו במהופך, ההפך מכדור שוב כדור, ההפך מאבא ואימא אבא ואימא.
מה זאת מכונית? לכל המילים האחרות כבר הייתה מלכתחילה מחצית של שתיקה כמשקולת עופרת על כפות הרגליים, כמו שלירח יש צד אפל שמסתובב אתו גם כשהוא מלא. אבל הוא לפחות מוסיף לחוג במסלולו. ואילו בשבילי עמדו המילים במקומן בלי ניע, אבל עכשיו אני משחררת אותן, ואם לא תהיה בררה, אהיה מוכנה אפילו לכרות אִתן כף רגל זו או אחרת. כדור. כדור.
נומי נומי. אימא משכיבה אותי לישון. בזמן שהיא שרה, היא מלטפת בידה את הראש שלי. יד לבנה, יבשה, מלטפת ראש של ילדה. ליל מנוחה, לילה הדור, בוורדים עטור, היא שרה. עיניים בצבע מים שמביטות עלי בזמן שעינַי כבר נעצמות. בגבעולי חֲבַלבַּלים שזור. חבלבּלים, היא תגיד כשתראה שבשורה הזאת אני פורצת שוב בבכי. חבלבּלים, אל תבכי. אבל היום כבר מאוחר מדי בשביל לבכות, אני כבר בדרכי אל השינה ואין דרך חזרה, אלה לא חבלבלים, אלא חבלים, חבלים ומסמרים חדים, שמישהו שאני לא מכירה יכבול אותי בהם למיטה וימסמר בזמן שאני ישנה.
נומי נומי ילדתי, נומי נומי נום, היא שרה. היא מושכת את השמיכה עד הסנטר שלי ומכבה את האור. הרבה חתכים קטנים ומדממים מהמסמרים. מחר תקיצי שוב, בתי, אבל כעת לנום. ואם לא, אני אשאר מחוברת למיטה לנצח. מחר תקיצי שוב, בתי. וטיפות הדם יתאבנו. אימא.
כדור הוא דבר שמתגלגל, לפעמים קופץ. אבא הוא איש שהרבה זמן יותר גבוה ממך. לפני שאבא שלי הולך לווידוי, הוא מתגלח ולובש חולצה נקייה. אם רוצים לשחק בכדור עם איזה ראש, רק האף מפריע. לפני שאבא שלי הולך לווידוי, הוא מושיב אותי על ברכיו ומרכיב אותי. ילדים רבים כבר רכבו בנוף הזה, הוֹפָּה הוֹפָּה, פרשים לבני-עור רבים, מצטווחים מעונג, שרק התחילו לדהור וכבר הם נופלים אל הבור - שבין ברכי אביהם. לחולצה של אבא יש ריח נקי והיא מחוספסת כשאני טומנת בה את הראש שלי אחרי שהתרוממתי מהבור בתנופה שעושה לי כל פעם סחרחורת. אבא.
בית. הבית שלנו הוא אמצע הגן. קירות ורודים, הוורוד דהוי משמש וכבר מתקלף. אני תוחבת את ציפורן האצבע מתחת לטיח ומקלפת אותו. מתחתיו נחשף צבע אוֹקֶר. כשאני טופחת באבן על הצבע התחתי הזה מתגלה באיים החבוטים עור נוסף, אפור. עמוק יותר אני לא יכולה להגיע, האפור נאחז בקירות הבית חזק-חזק, אולי האפור הזה הוא הבית עצמו. אימא שלי אומרת: תפסיקי. כן, אני יודעת, אני יכולה להיכנס הביתה גם דרך הדלת."
