"בית היולדות" הוא ספר שמאוד קשה להמליץ עליו ולכתוב עליו. חודש אחרי שסיימתי לקרוא אותו, אני עדיין חושבת על רגעים מתוך הספר, מתעצבנת מחלק מהדברים שנאמרים בו, רותחת מרוב פחד שאולי יאמינו למניפולטיביות של הספר... אבל בסופו של דבר, אני עדיין חושבת עליו.
עיקר הבעיה בבית היולדות נמצא בכך שהספר משתנה בצורה דרמטית בסיומו. פתאום, חייבים לחזור אחורה ולראות את כל הספר בצורה אחרת ממה שנראתה לפני כן. "בית היולדות" אינו מתחן, כביכול, אבל יש בספר מתח עדין ואיטי שמשך אותי במשך כל העלילה. יש תחושת אי-נוחות מוצלחת שחודרת עמוק לתוך לב הקורא.
דריה מעוז משחקת היטב עם הגבול בין אמת לשקר, מסובבת עובדות והופכת אותם לשקרים שבקושי מרגישים אותם. זה מרתק מבחינה אחת, אבל גם מאוד לא נעים. רציתי להמשיך לקרוא, אבל רציתי גם לצעוק על הדמויות ולתקן אותם.
קשה לתאר את הבעיות ב"בית היולדות" בלי להרוס את רוב הספר. בסופו של דבר, מעוז בנתה דמויות מורכבות (אם לא בהכרח חביבות) והצליחה לשמור אותי מרותקת לרוב הספר. זה ספר שונה מאוד מרוב הספרות הישראלית - יש בו משהו ייחודי - וגם הדגש המשונה בהריון, בלידה, ובאמהות עושה את הספר מעניין ביותר. מבחינה ספרותית, יש בעיות רציניות אבל זה לא מפחית מהצד החיובי בכלל.
שוב: קשה לי להמליץ על הספר לרוב קוראים. אלא אם כן נשמע לכם התקציר מעניין ביותר או אם הינכם מתעניינים במיוחד באמהות, לא אמליץ על הספר. אבל לאלו שיתמידו, מתגלה ספר שונה, מקורי ומיוחד. פשוט עוד לא ברור לי אם הוא גם ספר טוב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
