אני, כשהתחלתי לקרוא אותו, הייתי באמצע משהו. לא זוכרת כבר מה זה היה, אבל אני זוכרת שממש הצטרכתי לקום לאנשהו. ולא יכולתי. זה היה ממש כמו שמדברים עם מישהו והוא לא מפסיק ואתם חייבים לזוז משם אבל אין שום דרך לגרום לו לעצור כי הוא לא עושה הפסקות ואין לכם אפשרות להשחיל מילה, וגם לא נעים כי מה שהוא אומר אפילו מעניין אתכם והוא נחמד ומדבר ממש ממש יפה, רק שאתם באמת צריכים ללכת, צורך אובייקטיבי. אז ככה זה היה, 147 עמודים של מונולוג, בלי הפסקות, בלי פסקאות, משפטים ארוכים ארוכים ארוכים שיכולים להתחיל בצ'ילה, לעשות סיבוב בקובה ובגוואטאמלה ולהסתיים בפורטוגל.
יש משהו כאילו לא מתוכנן באופן שבו הוא כותב. הוא מאד אסוציאטיבי והולך לאן שמתחשק, כמו בשיחה שאין בה איזו אג'נדה ושבן השיח שלך הוא אחד מאד כריזמטי שיודע לספר סיפורים ואתה נהנה לעקוב אחריו ולמרות שזו נראית לך מין שיחת חולין, לא תכליתית, בסוף אתה פתאם מבין שהיה לו מה להגיד ושהוא אמר את זה בלי שבכלל שמת לב. ואפילו נדמה לך שהבנת.
כומר צ'יליאני זקן, שהיה גם משורר לעיתים ומבקר ספרות ידוע יחסית, מספר פה את סיפור חייו ואגב כך גם את סיפורה של צ'ילה, שהיא אחד הנוכחים המשמעותיים בספר. משל פוליטי, אבל לא רק זה. כאינטלקטואל דתי הוא הסתובב קרוב אל אנשי הרוח המובילים בצ'ילה אבל אף פעם לא היה ממש חלק מהם. הוא רואה אותם כפי שהם, אנשים, על יכולותיהם וחולשותיהם, ודן בתפקידם, ביכולת ההשפעה שלהם, במה שמניע אותם. הוא דן, בחן ובהומור, בתפקידיה של הכנסייה, במה שעומד על סדר יומה. ויש פה גם לא מעט שאלות בנושאים של ביקורת ושל אחריות אישית, בשאלת הקיטוב שבין החובות המוסריות לבין הרצון לחיות את חייך בשקט ובנוחות יחסית.
אני מאד אוהבת את הכתיבה של בולניו. הוא מצחיק ומפתיע ואין שום דבר שהוא קדוש בעיניו. בקלילות הוא מקלף את הקליפות וחושף את התוכן ומצביע עליו וקורא לו בשם, גם אם זה לא השם שחשבתם שיהיה לזה, גם אם אף אחד אחר לא היה חושב על השם הזה. וזה יפה, זה מדוייק ונקי ואגבי ולא מזיע. מציאות כפשוטה.


















