• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
נוקטורנו בצ'ילה

נוקטורנו בצ'ילה

מאת רוברטו בולניו

הביקורת של סוריקטה

תמונה של סוריקטה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
ביקורת נבחרת
נוקטורנו בצ'ילה

נוקטורנו בצ'ילה

מאת רוברטו בולניו

הביקורת של סוריקטה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
ביקורת נבחרת
תמונה של סוריקטה
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2006
סדרה:ספריה לעם #556
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
yaelhar
לפני 5 שנים

“# הגעתי עד עמוד 94 מתוך 147 עמודים בספרון הזה, איבדתי את הריכוז, השתעממתי ונטשתי. 147 עמודים של”

2/7
ביקורות על נוקטורנו בצ'ילה
הבאה
עמיר
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 16 שנים

“ספר איטי ומהורהר, כתוב בצורה נפלאה, ממש כמו שירה. התענגתי על כל משפט ויש משפטים שחזרתי וקראתי מספר פ”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•2 דקות קריאה

אני, כשהתחלתי לקרוא אותו, הייתי באמצע משהו. לא זוכרת כבר מה זה היה, אבל אני זוכרת שממש הצטרכתי לקום לאנשהו. ולא יכולתי. זה היה ממש כמו שמדברים עם מישהו והוא לא מפסיק ואתם חייבים לזוז משם אבל אין שום דרך לגרום לו לעצור כי הוא לא עושה הפסקות ואין לכם אפשרות להשחיל מילה, וגם לא נעים כי מה שהוא אומר אפילו מעניין אתכם והוא נחמד ומדבר ממש ממש יפה, רק שאתם באמת צריכים ללכת, צורך אובייקטיבי. אז ככה זה היה, 147 עמודים של מונולוג, בלי הפסקות, בלי פסקאות, משפטים ארוכים ארוכים ארוכים שיכולים להתחיל בצ'ילה, לעשות סיבוב בקובה ובגוואטאמלה ולהסתיים בפורטוגל.

יש משהו כאילו לא מתוכנן באופן שבו הוא כותב. הוא מאד אסוציאטיבי והולך לאן שמתחשק, כמו בשיחה שאין בה איזו אג'נדה ושבן השיח שלך הוא אחד מאד כריזמטי שיודע לספר סיפורים ואתה נהנה לעקוב אחריו ולמרות שזו נראית לך מין שיחת חולין, לא תכליתית, בסוף אתה פתאם מבין שהיה לו מה להגיד ושהוא אמר את זה בלי שבכלל שמת לב. ואפילו נדמה לך שהבנת.

כומר צ'יליאני זקן, שהיה גם משורר לעיתים ומבקר ספרות ידוע יחסית, מספר פה את סיפור חייו ואגב כך גם את סיפורה של צ'ילה, שהיא אחד הנוכחים המשמעותיים בספר. משל פוליטי, אבל לא רק זה. כאינטלקטואל דתי הוא הסתובב קרוב אל אנשי הרוח המובילים בצ'ילה אבל אף פעם לא היה ממש חלק מהם. הוא רואה אותם כפי שהם, אנשים, על יכולותיהם וחולשותיהם, ודן בתפקידם, ביכולת ההשפעה שלהם, במה שמניע אותם. הוא דן, בחן ובהומור, בתפקידיה של הכנסייה, במה שעומד על סדר יומה. ויש פה גם לא מעט שאלות בנושאים של ביקורת ושל אחריות אישית, בשאלת הקיטוב שבין החובות המוסריות לבין הרצון לחיות את חייך בשקט ובנוחות יחסית.

אני מאד אוהבת את הכתיבה של בולניו. הוא מצחיק ומפתיע ואין שום דבר שהוא קדוש בעיניו. בקלילות הוא מקלף את הקליפות וחושף את התוכן ומצביע עליו וקורא לו בשם, גם אם זה לא השם שחשבתם שיהיה לזה, גם אם אף אחד אחר לא היה חושב על השם הזה. וזה יפה, זה מדוייק ונקי ואגבי ולא מזיע. מציאות כפשוטה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של online poet
online poet
תמונה של עומרי
עומרי
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של בן אסתר
בן אסתר
תמונה של נוריקוסאן
נוריקוסאן
תמונה של חמדת
חמדת
תמונה של חמוטל
חמוטל
תמונה של רץ
רץ
27קוראים|גיל ממוצע57|67%נשים

על המבקרת

תמונה של סוריקטה

סוריקטה

ותיקה
חברה מזה 13 שנים
291 ביקורות•29 נבחרות•7,181 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
ותיקה
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות291
ביקורות נבחרות29
לייקים שקיבלה7,181
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת221מתח ריגול והרפתקאות14מדע בדיוני ופנטזיה13

דיון על הביקורת

19 תגובות
סוריקטה
סוריקטה•לפני 12 שנים

תודה רבה, חמדת.

חמדת
חמדת•לפני 12 שנים

סוריקטה-זה כל כך נכון מה שאת מתארת . אבל אני לא צלחתי את בלשי הפרא שלו .אני שמחה שנהנית.

סוריקטה
סוריקטה•לפני 12 שנים

דושקה, תודה רבה.

פה הן לא ממוספרות, ההערות, אבל יש הרבה פחות. בכלל, פחות אנשים, פחות עלילות משנה, גם פחות נהניתי.
dushka
dushka•לפני 12 שנים

147 עמודים זה טוב.

כי לבלשי פרא לא היה לי אורך נשימה ואפילו הרגשתי קצת טפשה כי כולם אמרו ש. בתור מי שקוראת כל הערת שוליים (שש מאות ומשהו?) נשברתי ובסוף החזרתי לספריה. אז אולי אני אתחיל במתאבן.
חני
חני •לפני 12 שנים

אפרתי לקחתי את בלשי הפרא אחרי שחיפשתי אותו המון זמן,וכמובן ההתפזרות הזו

של בולניו שכל כך שנוי במחלוקת הרסה אותי ולא הצלחתי להתקדם אתו לדייט שני ...עניין של טעם
סוריקטה
סוריקטה•לפני 12 שנים

מפחיד. טוב, לא באמת.

משעמם זה בטוח לא. אני מכירה אנשים שהפסיקו כי התקשו לעקוב, אבל את, עם יכולות הבילוש שלך, לא נראה לי שזאת תהיה בעיה.
אפרתי
אפרתי•לפני 12 שנים

אני סומכת עליך. הבנתי שעם עובד לא יוציא לאור ספר נחות, אבל לפעמים ספרים לא נחותים

יכולים לשעמם קשות ונואשות.
סוריקטה
סוריקטה•לפני 12 שנים

תודה רבה, אפרתי.

כדאי מאד, תחת שני סייגים. האחד, כמו שכתבתי ל cujo, יש המון מראי מקום וב"בלשי הפרא" הם בסוף הספר. עדיף לדלג עליהם, או לפחות על רובם. אני התעלמתי מהם לחלוטין משלב מסויים. והשני, לא לעשות הפסקות ארוכות כי יש שם הרבה מאד דמויות ועלילות משנה. קל לשכוח. מעבר לאלה, זה ספר מרהיב.
אפרתי
אפרתי•לפני 12 שנים

ביקורת נהדרת. קניתי את בלשי הפרא. כדאי?

סוריקטה
סוריקטה•לפני 12 שנים

תודה רבה, חני.

הוא באמת לא רגיל ובטח קל ללכת איתו לאיבוד. בסופו של דבר זה עניין של טעם. אני מאד אוהבת לא מסודר. הכי טוב לי ככה.
סוריקטה
סוריקטה•לפני 12 שנים

תודה רבה, נתי.

סוריקטה
סוריקטה•לפני 12 שנים

אילה אבני, מסתבר שיש יותר מסיבה אחת להמשיך לקרוא אותו.

אני הייתי מחליפה דחוס באינטנסיבי, מוותרת על המתמרח וחיה בשלום עם הבלאגן.
סוריקטה
סוריקטה•לפני 12 שנים

תודה רבה, yaelhar.

אני ממליצה. קודם כל עליו, על בולניו, מבין אלה שקראתי, ומ"בלשי הפרא" נהניתי יותר. הוא הרבה יותר פרוע, יותר פנטסטי אבל גם הרבה יותר ארוך. בשני הספרים יש מידה של נהיליזם ושם היא בולטת יותר.
סוריקטה
סוריקטה•לפני 12 שנים

תודה רבה, cujo.

רגוע תמיד טוב. גם נכונות לקרוא בלי לדקדק בפרטים, כי הוא אוהב לאזכר הרבה אנשים, בעיקר סופרים ומשוררים דרום אמריקאיים. נראה לי מתיש עבור מי שיתעקש לעקוב.
חני
חני •לפני 12 שנים

התחלתי לקרוא והספר באמת נראה כמו משהו לא ממוקד.

זה התחיל ללכת לאלפי כיווני מחשבות וגם אני התחלתי ללכת לאלפי כיווני מחשבות ועזבתי לבסוף.שמחה שאהבת.הוא מוזר!
נתי ק.
נתי ק. •לפני 12 שנים

תודה על הביקורת המסקרנת

אילה אבני
אילה אבני•לפני 12 שנים
בהחלט אין הפסקות בקריאה אך רק מכיוון שהספר דחוס ומתמרח והכל נקרא באנדרלמוסיה שכזאת.
yaelhar
yaelhar•לפני 12 שנים

ביקורת מצויינת, כרגיל.

"אין שום דבר קדוש בעיניו"? מסקרן. אולי אפילו אתגבר על חוסר חיבתי לספרות לטינית.
cujo
cujo•לפני 12 שנים

ביקורת מעולה.

בולוניו מסקרן אותי אבל נראה לי שצריך לבוא אליו בראש רגוע.
19 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של סוריקטה

ההבטחה

ההבטחה

דיימון גלגוט

זה זמן טוב לקרוא את גלגוט, בפרט אם אתם לא חולקים עם זולתכם רגשות לאומניים, אם נקמה לא נראית לכם תחליף סביר לאג'נדה או אם אתם עדיין מייחסים לפלסטינים תכונות אנושיות.

"רוויי צער על מה שאבד להם, בלי כל מודעות לאבדות שחוללו הם עצמם אצל זולתם". 
זה אחד המשפטים שדיימון גלגוט כותב ואיכשהו קל לי להבין על מה הוא מדבר.

זה סיפור על הבטחה שנתנה אישה לבנה לאישה שחורה בזמן האפרטהייד בדרום אפריקה, על מה שווה ההבטחה הזאת בזמן שניתנה וגם שנים אחר כך, על רקע שינויי המשטר שנדמה לי שבה במידה שהם מייצרים תקווה הם גם מחוללים ייאוש. זמן הוא מרכיב הכרחי כשמדובר בשינויים פוליטיים וחברתיים ולפעמים הם קורים מאוחר מידי.

להבדיל מספרים קודמים של גלגוט שקראתי, פה הוא לגמרי מעורב, מתלוצץ עם קוראיו בדיוק במידה שהקוראת הספציפית, זו שבדרך כלל לא מעוניינת בסופר שמתלוצץ איתה מעל הראש של הדמויות שלו, מוכנה להכיל, גם כי נדמה שכל הדיאלוג הזה מתרחש בגובה כזה שהדמויות, אם רק ירימו קצת את המבט מעל להתרחשות היומיומית, יוכלו לקחת בו חלק ולראות את המערומים, וגם כי ההומור הכמעט עולץ הזה מאפשר לשאת את הפאסימיות בלי להכביד באופן שלא ניתן יהיה לשאת אותה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
אהבתם של עלי ונינו

אהבתם של עלי ונינו

קורבאן סעיד

לא התכוונתי לקרוא את זה ממש. חשבתי לעלעל. לקחתי כי הוא היה, כי "האוריינטליסט" של טום רייס, ספר שקורבאן סעיד הוא הגיבור שלו, היה ספר מרתק בעיני וכי חשבתי שקצת מושג על איך אותו קורבאן סעיד כתב עם קצת פחות תיווך לא יזיק לי. 

זה סיפור אהבה בין נער מוסלמי שיעי לנערה ממוצא גיאורגי, נוצרית יוונית אורתודוקסית, שמתרחש בבאקו במהלך וקצת אחרי מלחמת העולם הראשונה.
 
חלק נכבד מהידע ההיסטורי שיש לי על הקווקז צברתי במהלך הקריאה של האוריינטליסט. מעבר לבושה על כך שלא היה לי כמעט מושג על מה שקרה באחד האזורים המרתקים בעולם מבחינה גיאופוליטית והצורך לסגור קצת פערים, אני חושבת שהבנה של יחסי הכוחות באיזור הזה שמשתרע בין רוסיה, טורקיה ואיראן, עוזרת להבין קצת יותר טוב גם את מה שקורה היום בעולם.

המחבר של הספר, אותו קורבאן סעיד שנקרא גם אסד ביי ולפני כן, לפני שהתאסלם, נקרא לב נוסימבאום, הוא בן של יהודי יליד גיאורגיה שהיגר מקייב לבאקו וכאייל נפט מקומי נמנה על אצולת העיר עד למלחמת העולם הראשונה, אז נמלטו האב והבן, לא כל הדרך ביחד, דרך טורקסטן ואיראן.  בסופו של דבר הגיע קורבאן סעיד לגרמניה, שם גם פרסם את הספר הזה, נדמה לי שבגרמנית, ספר שהפך לספר הלאומי של אזרבייג'ן. 

סיפור החיים שלו, מרתק לכשעצמו, חוזר בוורסיה קצת יותר רומנטית, עם לא מעט אלמנטים הירואיים שכאילו לקוחים מסיפורי עם עתיקים (וגם איזו תפיסה של התרבות המוסלמית שמזכירה קצת את צביקה יחזקאלי, רק עם אמפטיה), אבל העיקר, החיים באיזור כל כך מגוון מבחינה דתית, לאומית ותרבותית, בין מערב למזרח, בין ליברליזם לשמרנות אדוקה, תחת משטרים מתחלפים בתדירות שקשה לעקוב אחריה, רוסיה הצארית, מהפכת 1917, טורקיה, אנגליה בשם בעלות הברית ועצמאות אזרית ושוב רוסיה, בולשביקית, כל זה הוא חלק משמעותי בחיים של עלי ונינו והחברים שלהם, ואולי כיוון שחלק מאותם קונפליקטים תרבותיים קיימים עד היום, והגישה של אותו עלי, שהיא פטריוטית ומלאת גאווה דתית ולאומית אבל גם סובלנית לשונות ומאפשרת חיים בצוותא של אנשים בעלי תרבויות שלכאורה אין ביניהן הרבה מן המשותף, אפילו באותו הבית, אולי לכן הספר הזה נשאר גם מעניין וגם רלוונטי.  
  
ממליצה מאד לקרוא את האוריינטליסט. יש סיכוי לא רע שאחר כך תרצו לקרוא גם את זה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
המתמללת

המתמללת

קייט אטקינסון

הסוף מאד מפתיע ומותח. אם זה שווה את זה? אני לא בטוחה.

הפעם לא חיים ועוד חיים אלא אותם חיים רק בכמה עשורים שונים, בעיקר ב-1940, כשהגיבורה של הסיפור הזה עובדת ב-MI5 כמתמללת שיחות של אחד הסוכנים עם המקורות שלו, ועשר שנים אחר כך, כשהיא מפיקה ברדיו של ה-BBC את מה שנהוג לקרוא לו תוכניות חינוכיות לילדים.

זה קצת ספר מתח וקצת רומן ריגול וקצת רומן היסטורי ואין לי בעיה עם הערבוב הזה, גם שום בעיה עקרונית עם קפיצות בין עשורים שונים, רק שאם הדמויות סביב הגיבורה מתחלפות בין עשור לעשור זה צריך להיות כתוב ככה שאני אצליח לעקוב ולזכור על מי מדובר ומה תפקידו בכוח, ופה זה לא תמיד קרה.

יש פה סיפור ריגול מעניין, זה שמתחיל בזמן המלחמה ויש לו השלכות גם על מה שקורה אחרי שהיא נגמרת, סיפור שיש לו פאן אישי אבל גם יותר מזה, הוא הסיפור של אנגליה בזמן המלחמה ואחריה, לפחות נקודת מבט על הסיפור הזה, ואת הסיפור הזה אטקינסון מספרת עם לא מעט הומור שזור בכוונות רציניות מאד, והדמויות שמעורבות בו, גם הן מעניינות וכמעט לכל אחת מהן פנים רבות. 

רק שאחת לכמה עשרות עמודים הסיפור קופץ לשנות החמישים, ושם הוא לא מחזיק. אטקינסון בחרה לתאר בהרחבה את חיי הגיבורה בעת הזו, כאילו לייצר איזה מצע של נורמליות שעליו יובאו ההשלכות של מה שהתחיל בזמן המלחמה, ומצע זה רק מצע, הוא לא באמת חשוב, והתחושה שלי היתה שיש פה סוג של להג שמתפרש על לא מעט עמודים, שלל דמויות של שדרנים ומזכירות ומה לא, את היחסים ביניהם אני לא ממש זוכרת, המוטיבציות, של הגיבורה ושל כל מי שנמצא סביבה, לא משכנעות, וכל זה כדי שאוכל לדלות את מה שמעניין אותי, את ההמשך של סיפור הריגול המקורי.

כיוון שזה לא הראשון של אטקינסון שאני קוראת אני פשוט יודעת שהיא יכולה יותר.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
כל האור שאיננו רואים (מחודש)

כל האור שאיננו רואים (מחודש)

אנתוני דואר

פעמיים לקחתי והחזרתי את הספר הזה בלי שהתחלתי לקרוא. הגעתי הביתה, גיגלתי, קראתי את הביקורת של גלסנר והחלטתי להחזיר. אני בדרך כלל סומכת על גלסנר ופה הוא היה מאד חד משמעי. הפעם נכנסתי גם לביקורות כאן, וזה כבר לא גלסנר מול הפוליצר והניו יורק טיימס, עכשיו יש מולו גם את yaelhar (תודה!), אז קראתי.

טוב, בעיני זה לא ספר נפלא, אפילו לא טוב,  אבל את פרס נהריה, אני, להבדיל מגלסנר, כן הייתי מעניקה לו (מה גם שיש סיכוי לא רע שמדובר במתמודד יחיד).

זה ספר מונגש. מכל הבחינות. כאילו לא בנו על היכולות שלי בשום תחום, לא יכולת עיבוד, לא יכולת חשיבה, לא הסקת מסקנות, אז הנגישו ועבדו בשבילי ככה שכן מותר להרגיש או להתרגש, אבל השכל יכול להתפנות במקביל לדברים אחרים, ומה שיפה, ואני באמת מעריכה את זה, בלי שירגיש שזילזלו בו.
  
בגדול זה סיפור התבגרות ואהבה שזור באמונות תפלות. הרקע הוא מלחמת העולם השניה, הוא נער גרמני יתום המיועד להיות בשר תותחים, היא נערה צרפתיה עיוורת יתומה מאם. הוא מגלה כישורים טכניים יוצאי דופן, היא יודעת לפתור חידות. החיים בצל המלחמה יעשו את שלהם ויונגשו בפרקים קצרים מאד, דמות אחת בכל פרק, וקל לקרוא את זה, אפילו נחמד, בפרט אם בדיוק לא מתחשק לך להתעמת עם עצמך, את לא מרגישה שזה הזמן לתובנות חדשות ואם נעים עושה לך טוב.

ויש פה נסיון לעשות יותר מזה. כשהיו שואלים בכיתה למה התכוון המשורר, בדרך כלל מה שעבר לי בראש זה רבאק, אין שום סיכוי שהוא חשב על זה, אבל פה ההשתדלות ניכרת, הרבה מאד השקעה בסמלים ונסיונות לייחס להם איזו משמעות גדולה, רק מה, ההנאה תלויה ביכולת שלך להתעלם מזה ואם תצליחי תגלי שלא רק שאת לא ממש סובלת, את אפילו אשכרה נהנית.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
צחוק אפל

צחוק אפל

שרווד אנדרסון

אני לא יודעת אם זה מפני ששרווד אנדרסון כתב בדרך כלל סיפורים קצרים, או סתם בגלל שאז ככה כתבו באמריקה, בכל מקרה, ב-150 עמודים הוא מצליח לעשות את הקסם ולספר סיפור שחלק מהאנשים שיש בו הופכים להיות אייקון כבר תוך כדי זה שהוא מספר עליהם, בלי להפסיד את היכולת לדמיין אותם, כלומר, הם נשארים חיים.

אין פה שום דבר גדול. הכל קטן. הסיפור והאנשים והעיר האמריקאית לגדות נהר האוהיו ואפילו המפעל הגדול שהם עובדים בו הוא לא באמת כל כך גדול, הכל קטן, ובכל זאת הרבה אמריקה הוא מצליח להכניס לכאן, לסיפור מאד ריאליסטי על כתב שעוזב עבודה ונישואים לא מאושרים ונודד קצת עד שהוא חוזר לעיר שגדל בה ומוצא עבודה במפעל ויוצר קשרים חדשים.

יש פה כמה נושאים, לא כולם שרדו את מאה השנים שעברו מאז שזה נכתב, אבל מה שאולי הכי בולט זו ההבחנה בין אלה שמקבלים את החיים שיש להם לבין אחרים, כאלה שלא מפסיקים לחפש, ונראה שלאנדרסון די ברור אילו מהם יצחקו בסוף.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
ארכנגלסק

ארכנגלסק

רוברט האריס

זה כנראה האחרון באיזה רצף לא אופייני של ספרי מתח שאני קוראת, משהו שהתחיל בטרק עם השלישי של גלברייט ואיכשהו זה נמשך ולא עצרתי.

הגיבור הוא היסטוריון שמגיע לרוסיה לאיזה כנס שקשור לפתיחת הארכיונים הרוסיים ועל הדרך מתגלגל למרדף אחרי מחברת שהיתה שייכת לסטלין ונגנבה רגע לפני שהוא מת. רוסיה שהאריס מתאר לא נראית כמו מעצמה, לא בירתה וודאי לא הפרובינציות שלה. 

לא מזמן קראתי את "נעורים חסרי מנוח" של פאוסטובסקי. בעמודים האחרונים של הרומן ההוא הגיבור נמצא בעיירה פרובינציאלית בדיוק בזמן מהפכת אוקטובר 1917 והוא מתאר התפרצות של שמחה יחד עם תחושת שחרור והתגייסות למען עתיד חדש. אצל האריס יש תחושה כאילו רוסיה מחכה שוב לרגע כזה, נראה שהוא מאמין שבהווה שהוא מתאר יש גם געגוע למה שהיה וגם, וזה נכתב לפני פוטין, כמיהה ל"מנהיג חזק" (אפשר גם בלי מרכאות. אישה אישה ומרכאותיה).

הספר טוב. מותח, הרקע, רוסיה בשנות ה-90, מאד מעניין, ככה שיש פה קומפוזיציה מוצלחת בין עלילה מותחת למציאות.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
השנים הרחוקות

השנים הרחוקות

קונסטנטין פאוסטובסקי

לכתוב תחת סטאלין ושלא יעצרו אותך ואפילו יתירו לך להמשיך לפרסם, אתה מראש מפסיד לא מעט נקודות אצל אלה שאכפת להם מחופש וזכויות אדם וליברליזם. קצת כמו ספר עכשווי שיכנס לרשימת ספרי הקריאה של משרד החינוך תחת מישהי כמו סילמן כשרה הממונה. מי ירצה לקרוא אותו?

התחלתי חשדנית אבל מהר מאד הם נעלמו, החשדות. פאוסטובסקי, בעדינות רבה, הצליח לעגל את המרובע. הוא מספר סיפור אישי, שום דבר פוליטי, על שנות הילדות והנעורים שלו ועל המקומות שחי בהם, בעיקר קייב אבל גם קצת מוסקבה ועיירות פרובינציאליות באוקראינה, בתחילת המאה העשרים. מסביב כבר ישנן הפיכות ואנטישמיות ואוטוטו העולם משתנה, אבל הוא רק נער, אוהב ספרות ויודע שיהיה סופר, והמבט שלו תמים אבל גם מאד אכפתי ומאד אנושי, ודרך סיפורים לכאורה על שום דבר הוא מצליח להנכיח תפיסת עולם הומנית.

כל פרק הוא סיפור, הסדר לא תמיד כרונולוגי, והתוצאה היא אוסף של תמונות שיכולות היו להיות תלויות באיזה מוזיאון שלקח על עצמו לתאר את התקופה, אם רק האיש היה צייר ולא סופר, אבל כאן הן ארוזות בספר שמצליח להאדיר את הכוח והיכולת של מילים להחזיר אותך למציאות שכבר מזמן לא קיימת.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
ספר דניאל (מהדורת 1971)

ספר דניאל (מהדורת 1971)

אדגר לורנס דוקטורוב

איכשהו פיספסתי אותו. זה הספר הראשון של דוקטורוב שאני קוראת, בטח לא האחרון.

אתל ויוליוס רוזנברג הוצאו להורג ב-1953 לאחר שהורשעו בריגול לטובת הרוסים וזה הבסיס לסיפור הפיקטיבי של דוקטורוב. פה הם האיזאקסונים ומי שמספר את הסיפור הוא בנם הבוגר, דניאל, שהיה ילד כשההורים שלו הוצאו להורג ובעצם הבחירה הזאת אנחנו מקבלים את הסיפור הזה מכמה נקודות מבט, של דניאל הילד שהמדינה הורגת לו את ההורים, של המבוגר שהוא הפך להיות, של חלק מהמעורבים שמספרים לו את הסיפור כפי שהם ראו אותו, כך ש"האמת ההיסטורית" כפי שהיא מופיעה נגיד בויקיפדיה, היא רק עוד נרטיב אחד מתוך כמה אפשריים.

זה לא רומן היסטורי קלאסי. הוא לא מנסה לתאר מציאות אחת, לא חשוב עד כמה היא דומה או שונה מזו שההיסטוריונים מחזיקים. גם באמצעות פניות ישירות לקורא פה ושם הוא למעשה תובע בחינה ביקורתית של מה שאנחנו מתארים כמציאות היסטורית, תוך שהוא מתייחס למציאות העכשווית, סוף שנות השישים או תחילת שנות השבעים, אז הוא נכתב, ואם זה לא מספיק הוא מרחיב את הפרספקטיבה באמצעות השם שבחר לספר הזה. (12 שנים במערכת החינוך הישראלי [טוב, לא 12. 10 וקצת. אולי ההארה מגיעה ב-יב' והחמצתי אותה] לא הכשירו אותי לפענוח של ההתכתבות עם המקורות. טוב שיש גוגל).

הספר מרתק. העין הביקורתית שדוקטורוב מציע רואה הכל, את ההתייחסות של חברה ליברלית בעיני עצמה לאנשים מתוכה שמעזים לחשוב אחרת, את הכוח שהיא יודעת להפעיל על אזרחיה, את האופן שבו מיוצרים המיתוסים או התפישות הרווחות, וגם פרטים כמו תיאור מופתי של דיסנילנד סביב עמוד 250, ומה שיפה זה שהוא עושה את כל זה בלי לשכוח שזה רומן ושיש בו אנשים ושכל אחד מהם יש לו השריטות והצרות והחולשות והמעלות שלו.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
אור ירח

אור ירח

מייקל שייבון

שייבון וירטואוז. לא חשוב מה יש לו לספר, זה תמיד מפורט מאד, המון עובדות שוליות שעושות רושם של אחד שיודע על מה הוא מדבר, אולי גם כזה שצריך להראות לכולם כמה הוא יודע, אבל הוא שופך אותן ככה שגם אם אף אחת מהן לא מעניינת אותי כשלעצמה, זה לא מפריע לי להקשיב לסיפור שלו ולהאמין לו, על אף לא מעט אירועים יוצאים מן הכלל שעל פניו יכלו להיראות לגמרי מופרכים. אולי זה מפני שהוא כל כך טוב בתיאורים ריאליסטיים.

זה סיפור אהבה של מייק שייבון, כדמות המספר, לסבא ולסבתא שלו. הסבא האמריקאי, מהנדס יצירתי, מבין בטילים ורקטות וחלל, מאד מעשי אבל גם חולם ונלחם בלא מעט תחנות רוח, והסבתא המשוגעת, ניצולת שואה, מלאה סיפורים ודמיונות שמלעיטים את דמיונו של הנכד שלה. הפלטפורמה הזאת, של ממואר סמי בידיוני, מאפשרת לו להגיד גם את מה שהוא חושב על העולם, כלומר, על המוסר היחסי של אמריקה, על ההשלכות של מלחמת העולם השניה, ויחד עם זה לגעת בנושאים מאד אישיים כמו אהבה ומסירות וזקנה, זכרון והדחקה, אבל כשזה נוגע באישי זה קצת כמו במשפחות שבהן לא ממש מדברים. הכאבים שם, הוא מתאר את הדמעות, הצעקות כשיש, התגובות, אבל אלה מרמזים בקושי על מה שקורה בפנים ועל זה הרי אי אפשר לדבר. לפעמים זה סבבה, כאילו אפשר להבין הכל לבד, אבל זה לא תמיד זה ככה, לפעמים כדי להבין לעומק צריך קצת יותר מזה ויחד עם זה, יש פה איזו נאמנות לדפוס התקשורת של המשפחה שהוא מתאר, שכלתנות IN, רגשנות OUT.

לפני ואחרי הכל זה שייבון, מבחינתי הימור בטוח כי לא חשוב איזה ספר שלו קראתי, מכולם מאד נהניתי.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סוריקטה

ביקורות נוספות על "נוקטורנו בצ'ילה"

נוקטורנו בצ'ילה

נוקטורנו בצ'ילה

רוברטו בולניו

#
הגעתי עד עמוד 94 מתוך 147 עמודים בספרון הזה, איבדתי את הריכוז, השתעממתי ונטשתי.

147 עמודים של מונולוג (?) של כומר זקן, חובב ספרות וחובב ביקורות. אין פה פרקים, אין פה פיסקאות. יש נקודות ופסיקים (נודה על חסדים קטנים. אלה הכרחיים אך לא מספיקים) הוא מדבר באופן אסוציאטיבי בלי להפסיק כדי לנשום. רוב האיזכורים שלו, הנוגעים לתרבות ולהיסטוריה הצ'ליאנית, אינם מוכרים לי, לצערי, ואינם מעניינים אותי במיוחד (ואני בהחלט מוכנה לכך שצ'יליאני כלשהו יגיד אותו דבר עלינו ועל חיינו)

אין פה סיפור. זו דרשה ארוכה שאם היתה מסופרת בדרך קוהרנטית, יכלה אולי לעניין אותי. בסופו של דבר לצ'ילה, כמו למדינות אחרות באיזור, יש היסטוריה מעניינת ודרכים לא-צפויות לשרוד מכות טבע כמו משטרים רצחניים. ראיתי שאנשים שאני מעריכה את טעמם אהבו את מה שקראו בספר ואף סיימו אותו. אפשר להאשים בזה את טעמי הספרותי הלא מפותח, את הצורך שלי בסיפור ועלילה, את הקושי שלי להתחבר למלים שהן תודעה אסוציאטיבית של מישהו אחר ואינן מתחברות לדימויים שלי.

זה עוד "ספר ספסל" שנראה על פניו מבטיח והתברר כלא בשבילי. הוא ישוב לספסל ואני מקווה שהקורא הבא שיאמץ אותו יהיה אנין יותר ממני.

לפני 5 שנים•yaelhar
נוקטורנו בצ'ילה

נוקטורנו בצ'ילה

רוברטו בולניו

ספר איטי ומהורהר, כתוב בצורה נפלאה, ממש כמו שירה. התענגתי על כל משפט ויש משפטים שחזרתי וקראתי מספר פעמים, כי משהו בהם קסם לי במיוחד.
הספר כתוב כאוסף זכרונות, חלומות והזיות של סופר ומבקר ספרות צ'יליאני על סף מותו. על הספר שורה אוירה מעט מלנכולית, מין תחושה שהמספר מתחרט על הרבה בחירות שעשה בחייו, תחושה של החמצה.
במהלך הספר משובצות כמה עלילות משנה מפתיעות ומרתקות, שמאירות את העלילה המרכזית באור מעט שונה (פחות עצוב).
ספר יפה ומיוחד, שונה מאד ממרבית הספרים שקראתי לאחרונה, בעיקר בצורה המאד עדינה שבה הוא מטפל בנושאים שונים, כמו ספרות, ביקורת ספרות, נטיות מיניות וכמובן התהפוכות הפוליטיות הרבות בצ'ילה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•עמיר
נוקטורנו בצ'ילה

נוקטורנו בצ'ילה

רוברטו בולניו

ספר עצום! דימויים ספרותיים יפים ויותר חשוב, אולי, תיאור פסיכולוגי מדויק ומזעזע של אדם שהיה מעורב בסיפור מלוכלך כלשהו שלא ארחיב עליו בשביל לא להרוס לכם. הסגנון של בולאניו מהפנט, עם העולם השחור משחור שהוא יוצר כבר מהעמוד הראשון. הנושא של הספר הוא אולי האימפוטנציה של הספרות, חוסר היכולת של הספרות להפוך אותנו לאנשים טובים מבחינה מוסרית. (במובן הזה הספר הזה דומה לנוטות החסד של ג'ונתן ליטל שיצא כמה שנים אחריו). זה ספר דחוס מאוד, למרות שהוא נראה דק הוא למעשה קשה לקריאה בגלל הדחיסות שלו ובגלל שהעלילה שלו נמרחת כמו מסטיק עד שמגיעה ההתרה, אבל הסגנון של בולאניו והאמירה שלו על העולם פשוט מכשפים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Salvatore_P
נוקטורנו בצ'ילה

נוקטורנו בצ'ילה

רוברטו בולניו

מונולוג מהפנט הבנוי מפסקה אחת שלא ניתנת לעצירה.
המספר הוא כומר, משורר ומבקר ספרות שנזכר במספר נקודות בחייו, בעיקר בנקודות ההשקה שבין חייו הספרותיים לפוליטיקה והמשטר הפשיסטי בצ'ילה. נובלה מרתקת ומעוררת מחשבה, די טובה (אם כי לא באמת מסטרפיס).

לפני 14 שנים•
★★★★★
•מיליו
נוקטורנו בצ'ילה

נוקטורנו בצ'ילה

רוברטו בולניו

לא קל לתאר את "נוקטורנו בצ'ילה". האמת, זה ספר מאוד קשה לתאר, גם בגלל שזה בעצם נובלה וגם כי זה אוסף קצת הזוי של סיפורים וזיכרונות של כומר מבקר ספרים לפני מותו. לכן התיאור הטוב ביותר שאוכל לצרף לספרו של רוברטו בולניו זה "מוזר אבל די טוב".

חשוב לי להדגיש כי לא נראה לי שהבנתי את הכל. "נוקטורנו בצ'ילה", די כמו ספרו האחר של בולניו שקראתי ("כוכב רחוק"), הוא ספר עמוס, קשה ומסורבל. יש בו הרבה פוליטיקת צ'ילה (הלא מוכרת לי במיוחד...), הרבה שמות של סופרים, פילוסופים ומשוררים שלא זיהיתי, והרבה תמונות מצבים שהרגשתי שמשהו עובר מעבר לראשי. הספר כתוב בסגנון ספק-חופשי, ספק זרם-התודעה ומסופרים בו סיפורים לרוב לא קשורים אחד לשני.

אבל יש כמה דברים שאפשר להבין. אפשר להבין את המשפטים החזקים של בולניו (משפט הסיום, לדוגמה, אחד מהחזקים בתולדות הספרות). מפתיחת הספר ועד סיומה, בולניו משתמש במילים בצורה קצת מוזרה, אבל יעילה - נמשכים אל תוך הסיפור הקצר הזה בקלות והכתיבה, הזרימה מושכים את הקורא במשך ה-150 עמודים של הספר. הקורא מסוגל להבין את הביקורת שבולניו מעביר כנגד תרבות הספרות הצ'ילנית, לפעמים הצורה ישירה, לפעמים קצת פחות.

ויש גם כמה דברים שאפילו אם לא מבינים הכל, מבינים מספיק. סיפור האומן הגואטמלי אולי נשאר קצת לא ברור אצלי, אבל לא רציתי להפסיק לקרוא עליו, על חייו העלובים, על המצב העצוב ומדכא שלו... אבל כך או כך המשיך סיפורו של הכומר שלנו. וכך גם הסתיים.

שוב: זה ספר מוזר מאוד. ספר קשה מאוד. אמנם זה ספר קצר, אבל "נוקטורנו בצ'ילה" לא ספר שאפשר לקרוא ככה במהירות ובקלות. זה ספר דורש מחשבה ומחשבה ממושכת. מומלץ לחובבי ספרות דרום אמריקאית, ספרות דורשת מחשבה, קשה וגם יפה בהחלט. לא ספר מדהים, אפילו לא ספר טוב מאוד, וממש לא ספר לכולם, אבל בכל זאת ספר טוב, מוזר ויפה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ביבליו
נוקטורנו בצ'ילה

נוקטורנו בצ'ילה

רוברטו בולניו

רוברטו בולוניו. נוקטורנו בצ'ילה עם עובד. 2006

הכותב כומר שמבין ספרות ושירה, נוהה בליבו אחר האיש החכם מכולם כותב ביקורת ונפגש עם אישים בתחום הספרות אך גם בתחום הצבא, שכך ימשיכו חייו להתנהל על מי מנוחות ורצונות.
על ערש דווי הוא מסכם את חייו שלא נתן/קרא להם דרור אמיץ בתקופות קשות ולא הצטרף אל אנשי האמת. האם ידע אז מה שהוא יודע היום? נראה שכן. כביכול אינו מתנצל ואולם הסב-טקסט בהחלט בודק לעומק את תפקידיו החברתיים של איש המילים בתקופות של עריצות. תקופת פינושה נפרסת בקצרה וחלקית בספר. לקרוא

לפני 15 שנים•shoshan