”....באילו מידות מוסר לדון את התנהגותי? במוסר שאינו מתחשב בנסיבות, בתקופה ובמקום ההתרחשות, או במוסר שבו הזמן הנתון והמקום הנתון מהווים את רכיבי השיפוט הקובעים? על פי הראשון אני חייב לדון את עצמי לכף חובה, על פי השני רשאי אני לראות עצמי זכאי, ולו מחמת הספק. אם חיי אדם הם הערך העליון, האין זה נכון לעשות הכל כדי להשאר בחיים, גם במחיר של חיי הזולת?....."
ספרו האוטוביוגרפי של רומן פריסטר, לשעבר עיתונאי וחבר מערכת עיתון "הארץ",הוא ספר עוצמתי, מעורר השתאות ומעורר עוד יותר שאלות ומחשבות.
נדמה לי שעבורי עיקר העוצמה נובע מהיותו סיפור חיים ולא סיפור על השואה.
לפריסטר, יליד ביילסקו פולין, יש ילדות ברורה (כזו שברורה להוריו ובאופן שונה ברורה לו), יש התבגרות מואצת (הנסיבות), יש את תקופת המלחמה המטורפת שבה העולם השתגע ויש חיים סוערים, בהמשך, כאדם בוגר.
וכשאתה מקבל סיפור כזה על ציר, כולל הלפני והאחרי, אתה לא יכול להפסיק לחפש את הקשר, האם ואיך הילדות השפיעה על ההתמודדות, ועד כמה האדם שאחרי (בתמציתו) הוא כן/לא האדם שנולד.
אבל זה היה עבורי.
עבור פריסטר שאלת מידות המוסר (הציטוט הנ"ל) היא היא זו שאינה מניחה לו, ולמרות שכתיבתו מאד עניינית ולא סנטימנטלית, אתה חש בה לאורך כל הקריאה.
די ברור לי שהספר והכותב, שניהם שנויים במחלוקת אצל הקוראים,
אני אישית רותקתי לסיפור ולאיש.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
