“דווידה אילנה,ילדה בת שמונה, מספרת לנו את סיפורה.ארה"ב, שנות השלושים של המאה הקודמת. אמה, יהודיה ילידת אירופה.אביה,נוצרי אמריקאי ועיסוקי שניהם כרוכים בהיותם פעילים בתא קומוניטי.האב,עיתונאי המסקר את מלחמת האזרחים בספרד וההשתלטות של פרנקו והאם, מארגנת בביתה את מפגשי התא,מלמדת את כתבי מארקס ומסייעת לפליטים שמתחילים להגיע מאירופה.ואם לא די בפעלתנות זו של ההורים כדי ליצור סביבת ילדות מרתקת, הרי שיש גם את הסובבים הקרובים.הדודה- נוצריה אדוקה איתה מתפללת דווידה בכריעה,עזרא דין ובנו דיוויד, יהודים חרדים-קרובי משפחה של אמה- אחריהם עוקבת דווידה לבית הכנסת בשבתות בבוקר,דוד יאקוב, הסופר הקומוניסט שגר בביתם ומספר מסיפוריו לדווידה, והשכנים-משפחת הלפמן ובתם רותי- שמדירתם בוקעים כל שישי זמירות השבת הקסומות.
עכשיו תנסו לדמיין את שלל הדילמות והלבטים איתם גדלה דווידה ומתבגרת.וזה עוד לא הכל.
בהמשך יתווספו שיברו של החלום (הקומוניסטי), אותו תחווה דווידה דרך אמה ושאלת מעמד האישה אותו תחווה גם על עצמה.

הספר מעניין וטוב בעיני.כל הסוגיות נדונות על כל צדדיהן בצורה מעמיקה ורגישה.
הסופר,חיים פוטוק,שהיה רב בצבא ארה"ב במלחמת קוריאה,לא פוחד להתמודד עם שאלות לא פשוטות בתוך העולם היהודי דתי ועושה זאת בפתיחות, כנות ועומק.(כך גם בספרו האחר הנפלא שקראתי-"שמי הוא אשר לב").

ולמה רק טוב ולא מעולה? (בעיני, רק בעיני)
הייתה לי הרגשה לפעמים במהלך הקריאה שהיצירה יותר מידי מוקפדת, הרגיש לי כאילו זהו "עלון" מושלם על נייר כרומו, בצבעים ברורים ולכל שאלה תשובה.
ועוד-משהו בשפה הציק לי, אולי התרגום ואולי הדיבור מפיה של ילדה בת שמונה לעומת עומק הדילמות וההתמודדות איתן.

בכל מקרה- מומלץ ואין ספק שאמשיך לקרוא מספריו.”

“הספר הזה ממשיך את רוח הדברים כקודמיו כמו הדגול, ההבטחה ושמי הוא אשר לב. גם כאן העיסוק הוא בעניינים המעניקים לאדם משמעות בחייו, בעיקר לזה האמריקאי החי בשנות השלושים של המאה העשרים. ההבדל הוא שהפעם עוסק פוטוק בעיקר בנשים ובעיקר במספרת, אחת דווידה, ילדה בת שמונה שאמה יהודיה ואביה נוצרי.
אם נוסיף למורכבות הסיפור, הורי דווידה עוסקים בכתיבה ובעניינים פוליטיים שיהפכו לאסורים עשור וחצי לאחר מכן ושניהם חברי המפלגה הקומוניסטית. בביתה של דווידה שומעים רבות על עניינים כמו קומוניזם, פשיזם, סוציאליזם, מארקסיזם וכמובן על המלחמות המתחשרות מעל שמי אירופה. ב-1936 מכריז על עצמו פרנקו כעל גנרליסימו ותוך כדי הלחימה בספרד מגיע לשם אביה של דווידה, המדווח על המתרחש לעיתוני ארה"ב. פרט לדיווח הוא גם מפרשן את המתרחש, דבר המתקבל באופן מעורב אצל הקוראים ודווקא אלה היהודים החיים בשכנות אליו בברוקלין. אלה אינם מאמינים שמשהו רע יתרחש באירופה ויש כאלה המאמינים שהיטלר הוא רק ליצן, שבריטניה וארה"ב לא ירשו לא לחרוג מגודלו הטבעי.
אצל דווידה העניינים אינם פשוטים. זמן מה היא נוהה אחרי שכנתה רותי וקרוב משפחה בשם דוויד דין ומבקרת בבית הכנסת שלהם, שם היא נהנית לשהות. היא גם נהנית מקבלת השבת אצל משפחתה של רותי. באותה מידה, היא גם נוהה אחר דודתה המיסיונרית, אחות אביה שרה, ומבקשת את רחמיו של ישו על אביה ו"דודה" יאקוב דאו הסופר השוהה בספרד עם אביה.
הורי דווידה אינם דתיים בעצמם ואין להם כל נהיה אחר האופיום של ההמונים. זאת כמובן בניגוד לכל קרוביהם, יהיו אלה יהודים או נוצרים. בלבה של ילדה צעירה כבת 8 אין צורך ביותר מזה כדי לעורר בלבול רב, בעיקר אם מדובר בילדה אינטליגנטית ודעתנית. פוטוק מטפל בכל הניואנסים האלה ברגישות יוצאת מן הכלל ויוצר מתח הן בלבה של הדמות והן אצל הקורא כאחת.
באמצע הספר יוצא אביה של דווידה מהספר בצורה טרגית ובהמשך גם ה"דוד" יאקוב דאו. האם נותרת לבד ומתכננת להינשא לאחד מחברי המפלגה הקומוניסטית ולעבור לשיקגו. ברגע האחרון נמנעים הנישואים הללו כשבסופו של דבר האם נישאת לעזרא דין, קרוב רחוק שלה ואביו של דוויד דין. היא גם מפנה עורף למפלגה הקומוניסטית בעקבת ההסכם שנחתם בים היטלר לסטלין. בעקבות הפניית העורף היא נותרת למעשה ללא חברים וידידים כלשהם.
בעקבות העלמותו הטראגית של האב דווידה מחליטה לומר עליו קדיש בבית הכנסת של דוויד. העניין מתקבל בתחילה בהרמת גבות ודוויד מבהיר לה שאין עליה לומר קדיש גם משום שנשים אינן נוהגות לומר וגם משום שאינה צריכה. היא מתעקשת. גם אמה האתאיסטית תנהג כמותה ותאמר קדיש בעקבות מותו של יאקוב דאו.
כעת דווידה כבר לומדת בישיבה בה לומד דוויד, אירופה כבר עמוק בתוך המלחמה, אבל הזמן הזה הוא הטוב והחלומי עבור דווידה. היא נחשבת לתלמידה מבריקה ומתחרה רק כנגד תלמיד מבריק אחר בכיתה, הלא הוא ראובן מאלטר, גיבור הספר הדגול של פוטוק עצמו. משעשע ומרתק לקרוא על זה כאחת.
בגדול, הספר הוא חיבור פמיניסטי. זה מתחיל מאי ההבנה של דווידה מדוע נשים נחשבות פחות מגברים, ממשיך באם המסרבת להכיר בדת היהודית ולנהוג לפי המצוות למרות שאביה היה חסיד. האב מתרצת את חוסר רצונה בכך שאביה נהג לזנוח את משפחתו ולהותיר את הנשים לבד ולבלות את זמנו בקרב הרב הנערץ. מאמצע הספר, כשדווידה הולכת ומתקדמת בלימודיה בישיבה ונחשבת למצטיינת, המתח בכיתה עולה כשיש עימותים בינה לבין מוריה, כשלבסוף היא מחמיצה את הפרס הנחשב ביותר, פרס עקיבא, משום היותה נערה, למרות שציוניה הטובים בכיתה. היא סבורה שהפרס יוענק לראובן מאלטר, אך גם הוא מחמיץ אותו לטובת תלמיד אחר.
והנבל? הנבל הוא נבל דלת, המשמיע מוזיקה רכה וחלומית בכל פתיחה וסגירה של הדלת. הוא מסמל עבורה את הביתיות והמשפחתיות והגיע אליהם כמתנה שקיבל אביה. בסופו של דבר ניתלה הנבל בדלת חדרה והוא משמש אותה בלבד.
כרגיל אצל פוטוק מדובר בדמויות המעניקות מעצמן לכלל, דמויות למדניות וחכמות, כאלה שאינן משחיתות זמנן בהבלי העולם. זה מרתק כל פעם מחדש ומהווה המשך מוצלח ומופלא לאלה שהוזכרו כבר לעיל.
מומלץ בחום רב. ספר מרתק מאוד, מסופר ברגישות והפעם אף מנקודת מבט נשית ומתריסה כנגד חוקי הדת למרות היותו של פוטוק רב וגם גבר. יוצא מן הכלל.”