”....באילו מידות מוסר לדון את התנהגותי? במוסר שאינו מתחשב בנסיבות, בתקופה ובמקום ההתרחשות, או במוסר שבו הזמן הנתון והמקום הנתון מהווים את רכיבי השיפוט הקובעים? על פי הראשון אני חייב לדון את עצמי לכף חובה, על פי השני רשאי אני לראות עצמי זכאי, ולו מחמת הספק. אם חיי אדם הם הערך העליון, האין זה נכון לעשות הכל כדי להשאר בחיים, גם במחיר של חיי הזולת?....."

ספרו האוטוביוגרפי של רומן פריסטר, לשעבר עיתונאי וחבר מערכת עיתון "הארץ",הוא ספר עוצמתי, מעורר השתאות ומעורר עוד יותר שאלות ומחשבות.

נדמה לי שעבורי עיקר העוצמה נובע מהיותו סיפור חיים ולא סיפור על השואה.

לפריסטר, יליד ביילסקו פולין, יש ילדות ברורה (כזו שברורה להוריו ובאופן שונה ברורה לו), יש התבגרות מואצת (הנסיבות), יש את תקופת המלחמה המטורפת שבה העולם השתגע ויש חיים סוערים, בהמשך, כאדם בוגר.
וכשאתה מקבל סיפור כזה על ציר, כולל הלפני והאחרי, אתה לא יכול להפסיק לחפש את הקשר, האם ואיך הילדות השפיעה על ההתמודדות, ועד כמה האדם שאחרי (בתמציתו) הוא כן/לא האדם שנולד.
אבל זה היה עבורי.

עבור פריסטר שאלת מידות המוסר (הציטוט הנ"ל) היא היא זו שאינה מניחה לו, ולמרות שכתיבתו מאד עניינית ולא סנטימנטלית, אתה חש בה לאורך כל הקריאה.

די ברור לי שהספר והכותב, שניהם שנויים במחלוקת אצל הקוראים,
אני אישית רותקתי לסיפור ולאיש.

ממש במקרה יצא לי לקרוא את "אורז" די בסמיכות לקריאת "האדמה הטובה", ולמרות שזו תקלה בתכנון סדר הקריאה (אני אוהבת לשוטט עם הספרים במקומות שונים) הפעם שמחתי על כך.
אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון.

"אורז" מספר את סיפורו של וו לונג, נער כפרי שמתגלגל העירה, בעקבות שיטפון הרסני בכפר מולדתו,ובעצם מתחיל לבנות חיים חדשים במקום חדש, שעושה רושם שחוקי המשחק הבסיסיים בו שונים ולא מוכרים לו.(התקופה בערך תחילת המאה העשרים)
אנו נלווה את וו לונג ואת משפחת פנג- בעלי חנות אורז ומעסיקיו, שיהפכו עם הזמן למשפחתו-במשך שני דורות, ונחשף לאורחות חיים, התנהגויות, חוקים, מניעים ורגשות שאין לנו שום יכולת להבין אם נשווה למוכר לנו, אבל יש לנו יכולת ללמוד, לקבל ולהכיל-אם נשתדל לבוא לקריאה מצומצמים עד כמה שאפשר בנקודת הייחוס שלנו.
"אורז" נכתב ע"י סופר סיני. סו טונג.

לא יכולתי, במהלך הקריאה, שלא לחשוב על ספרה של פרל בק "האדמה הטובה" שמספר אף הוא סיפור מסגרת מאד דומה (מהלך חייו של איכר צעיר, בניית משפחה ומאבקיהם היומיומיים) ועד כמה שונים שני הספרים, האחד שנכתב ע"י אמריקאית שחיה פרק זמן ניכר בסין והשני שנכתב ע"י סיני.

וההשוואה שעלתה לי בראש כל הזמן הייתה ההבדל בין מזון מעובד לבין מזון בלאדי.
ספרה של פרל בק מותאם לחך המערבי, הוא נכתב משם , עם או בלי שימת לב של הכותבת, ואנו יכולים ללעוס אותו וטעים לנו כי ניתן להשוותו למוכר, לעומת ספרו זה של סו טונג שקשה לנו ללעוס כי הטעמים (לא כולם, כמה בסיסיים יש גם לנו) לא תמיד מוכרים ונסיון להשוואה למוכר הוא בעצם עיוות.

"אורז" בעיני הוא ספר מעולה.
ממליצה לקרוא לאחר לעיסת ג'ינג'ר מוחמץ או ליקוק פיסת סורבה.

דמותו הספק נלעגת, ספק עלובה של פין-אחיה של הזונה השחרחורת מהסימטה ושוליית הסנדלרים-היא לכאורה הדמות המרכזית בסיפור הלא ארוך ומצויין של איטאלו קאלווינו.

פין, בעיקר נער מתבגר, נקלע שלא בטובתו לחבורת פרטיזנים, וזאת לאחר חניכה בהחלט מרשימה בסמטאותיה העלובות של עיירת חוף איטלקית ובבר השכונתי המצחין, בחברתם של מבוגרים ממנו ובחסות אישיותו הבעייתית ("לא דופק חשבון לאף אחד")

תיאור חיי הפרטיזנים חושף אותנו למערך המורכב של ההתנגדות האיטלקית, ולשלל הכוחות הפועלים בה ומחוצה. הפאשיסטים, והנאצים והבריגדות השחורות והמתנגדים והאסירים פליטי מחנות הריכוז ובעצם בליל רב של דמויות בעלות מניעים רבים ושונים.
וכאן אני מגיעה לנושא המרכזי בעיני של הספר, שדמותו של פין רק מהווה תפאורה ורקע לו-ההתנגדות.

תיאורה והסבריה, הנובעים בעיקר מתוך נפש האדם, מובאים בצורה עוצמתית דרך מונולג מרשים של קים-אחד ממפקדי ההתנגדות, הפילוסוף שפורש את משנתו באוזני פריירה, שותפו להנהגה.
במשנתו מפורטים הרכבם ורבדיהם של כל הצדדים הלוקחים חלק במאבק-כאשר דבר אחד משותף לכולם-הזעם, ומכאן רק צעד קטן למסקנה ש...."רוח אנשינו ורוח הבריגדות השחורות היא בדיוק אותו דבר.....אותו דבר אבל להפך, כי פה אנו צודקים ואילו שם טועים....." (המונולוג המלא בעמ' 104-108)

מונולוג זה הוא שיאו של הספר, בעיני, ולאחריו "חוזר" הסיפור לארציותו- חיי היומיום, הקרבות המזדמנים ולבסוף התנתקותו של פין מקבוצת הפרטיזנים וסגירת מעגל, שוב, באותה עיירת חוף בה נולד ובה נמצא הקשר המשפחתי היחידי שלו.

זהו ספרו הראשון של איטאלו קאלווינו (וגם הראשון שקראתי) ומרשים מאד בעיני שכך כתב וניתח בהיותו בן 23 בלבד.

ממומלץ מאד.

זוג מהגרים רוסים בניו-יורק, אליק ונינה,הינם מרכז הסיפור. סביבם אנו מתוודעים לשלל דמויות, חברים מהעבר וההווה, שמתכנסים בדירת השניים- להיפרד מאליק שנוטה למות.
אירינה- לוליינית קרקס ואהובתו של אליק בעבר, שהיום הינה עורכת דין מצליחה, וביתה מאייקה (טישרט) בת החמש עשרה.
השכנה האיטלקיה ג'ויקה שנדבקה לחבורה כדי ללמוד רוסית.
פימה-סטודנט לרפואה ודור שלישי לרופאים, שאיך שהוא ענייניו לא הסתדרו באופן מזהיר ובבחינות המקומיות לא עמד ולכן עובד זמנית, כבר חמש שנים, כלבורנט.
מריה איגנטייבנה-זקנה שמנה וארכאית, עם סלים לרוב,שרוקחת תמיסות בבקבוקים כהים,המשמשות להקלה על מה שצריך.
ויש את פייקה, וולנטינה והכומר והרב ולהקת הנגנים הדרום אמריקאים ועוד ועוד, והכל כ"כ דחוס....

זהו ספר אווירה, עם מעט מאד עלילה ואין סוף תזזיתיות ודוחק בעליית הגג הצפופה-דירתם של אליק ונינה.
ואת הדוחק והעומס יוצרות שלל הדמויות בסיפוריהן ויוצרת לא פחות המחברת שבאופן כתיבתה- משפטים שלא תמיד ברורים, ניסוחים מוזרים,עבר והווה שמתערבבים-מקנה הרגשת בלאגן שלם.
מאד מצא חן בעיני שעל אף שנושא המוות עומד ותלוי באוויר,הוא אינו מהווה גורם מרכזי והאווירה (ספר אווירה אמרנו) רחוקה מלהיות אווירת נכאים.
בנוסף-מתאפשרת בספר הצצה לחיי מהגרים,ובזכות שלל הדמויות נפרש המנעד בין מי שנשאר לגמרי רוסי לבין מי שהתאקלם לחלוטין.(ועל הציר הזה מעניינת במיוחד דמותה של טישרט,הצעירה בחבורה)

ציפיתי למשהו אחר כאשר מצאתי את ספרה זה של אוליצקאיה (שכתבה את "מדיאה וילדיה" הנפלא),
ולמרות זאת לא התאכזבתי. הספר טוב בעיני ולמרות שהיה לי קשה בהתחלה,דווקא בגלל סגנון הכתיבה הדחוס,גלשתי לתוכו לאט, ונהניתי ממנו.

יותר משאהבתי את הספר, אהבתי את הרעיון והסיפור שמאחוריו.

הסופר הספרדי (שהינו גם משורר, מתרגם ומו"ל) שהושפע עמוקות במהלך חייו מאימי השואה בכלל ומספריו של פרימו לוי בפרט, החליט להעניק לילד יהודי, הורנביק, המוזכר בספרו של פרימו לוי "ההפוגה", סיפור חיים ואפשרויות של עתיד, ובכך בעצם להנציחו.

הורנביק, מת באושוויץ בהיותו בן שלוש כאשר לא ברור בכלל מיהו, מי הוריו ומה שמו. בדיית סיפור חייו של הורנביק אורגת דמויות אנושיות רבות-שכפי שכתב המחבר-"התקיימו בשמות אחרים",והספר כולו מוקדש לזכרם.
לעברו וחייו של הורנביק, בונה המחבר סיפור אחד המתנהל בקפיצות עבר-הווה, החל מסביו וסביבותם.
לעתידו לעומת זאת, נבנים כמה וכמה סיפורים אופציונליים, שונים לחלוטין אחד מהשני, כאשר המשותף לכולם הוא דמות בעלת לקות כלשהי ברגליו.(להורנביק הילד זוג רגליים שאינן מתפקדות מסיבה לא ברורה).

אורטגה, הסופר, היה בדרכו לאושוויץ כאשר ארעה לו תאונת דרכים. הוא נפגע בגבו ורגליו, לא הגיע לאושוויץ וכתב את הספר במהלך שהותו בבית החולים בפרנקפורט.

כאמור, הרעיון מאד הרשים אותי.הכתיבה קצת פחות.
בספר תיאורים מאד קשים, כאילו המחבר רצה "לבסס" את סיפורו. לדעתי גם בלעדיהם-הספר מאד עוצמתי.בנוסף, קצת צרם לי במהלך הספר נסיון המחבר להשוות את שעבר עליו בתאונה ובבית החולים למה שעבר על הורנביק והאסירים האחרים המתוארים. אמנם בכל נסיון השוואה כזה הוא מדגיש שאין מה להשוות, אבל בכל זאת- לי זה הפריע.
ספר מומלץ.

הקריטריונים וההחלטות מה אני קוראת ומה לא-מאד חד משמעיים אצלי.רשימה די ארוכה של פרמטריים, הגיוניים וגם כאלו שלא. סביר להניח שבגלל זה יש ספרים שאני מפספסת (החברות בסימניה נועדה להגדיל את החורים במסננת),וקורה לעיתים גם שאני מפספסת בספרים.זו לא טרגדיה גדולה אבל זה קצת מבאס.
וכאן אני מגיעה לסנסאט פארק.
ספר בסדר.
וזהו.

מיילס מתנתק ממשפחתו, ע"פ החלטתו הוא. ומנסה לפתוח בחיים חדשים. ואנו מלווים אותו בחייו-כולל גיחות אל העבר, וכולל הכרות עם אהבתו וחבריו. ולפעמים יש קצת זום אין על החברים, ועל המשפחה ועל רגשות.
וזהו.
ואני מבואסת כי זה פול אוסטר ובכל זאת הספר לא עשה לי כמעט כלום. שום וואו, שום התרגשות, שום כייף מדהים.

ומה בכל זאת כן?(חוץ מלהגיד שהפרמטרים שלי דורשים רענון?) סגנון הכתיבה.נדמה לי שאוסטר מצליח כל פעם מחדש להמציא אופן כתיבה אחר וכאן אהבתי את התקדמות העלילה, לאו דווקא בצורה כרונולגית,וכל פעם דמות אחרת היא שמובילה את ההתקדמות ומספקת פרטים הדרושים כדי ליצור רצף.
אוהבי פול אוסטר- הנמיכו ציפיות.

ברגשות מעורבים.ככה סיימתי את הקריאה של שניים מתוך שלושת ספרי האפוס 84 Q1.

סיפור העלילה בתמציתו פשוט, קולח, מרתק וקריא. סיפוריהם במקביל של שני צעירים יפניים, מתובלים בסממנים מערביים לרוב (בריאות הגוף, קלאסיקות ספרותיות ומוזיקליות מערביות,פמיניזם,מותגי אופנה).
כמובן ששני קווי העלילה המקבילים יפגשו בסוף, בעזרת נושא/גורם משותף שמהווה לכשעצמו סיפור פנטסטי ופנטזי (יש מילה כזו?).

והשלד הזה (מתכון?) עטוף בהמון מלל, לרוב כתוב יפה, לעיתים קצת מעמיק ולפעמים ממש קלישאתי.

אז למה רגשות מעורבים?
כיוון שהצליח לגרום לי לקרוא בשקיקה, ממש עד הסוף, כמו בכל ספריו שקראתי. (יש כאלה שעדיין לא קראתי ויש כאלה שהפסקתי) אבל במהלך הקריאה הרגיש לי שפתאום ברור לי הטריק שלו, יש לו "מתכון" (כל הכבוד לו על זה)- ואז פג הקסם בעבורי.
ואני מתחבטת האם ה"מתכון" היה תמיד ורק עכשיו הרגשתי?

חבל לי על מה שהרגשתי,זה קצת כמו שהילדות נגמרת, אבל אני לא מוותרת ובטח אמשיך לקרוא מספריו.

דווידה אילנה,ילדה בת שמונה, מספרת לנו את סיפורה.ארה"ב, שנות השלושים של המאה הקודמת. אמה, יהודיה ילידת אירופה.אביה,נוצרי אמריקאי ועיסוקי שניהם כרוכים בהיותם פעילים בתא קומוניטי.האב,עיתונאי המסקר את מלחמת האזרחים בספרד וההשתלטות של פרנקו והאם, מארגנת בביתה את מפגשי התא,מלמדת את כתבי מארקס ומסייעת לפליטים שמתחילים להגיע מאירופה.ואם לא די בפעלתנות זו של ההורים כדי ליצור סביבת ילדות מרתקת, הרי שיש גם את הסובבים הקרובים.הדודה- נוצריה אדוקה איתה מתפללת דווידה בכריעה,עזרא דין ובנו דיוויד, יהודים חרדים-קרובי משפחה של אמה- אחריהם עוקבת דווידה לבית הכנסת בשבתות בבוקר,דוד יאקוב, הסופר הקומוניסט שגר בביתם ומספר מסיפוריו לדווידה, והשכנים-משפחת הלפמן ובתם רותי- שמדירתם בוקעים כל שישי זמירות השבת הקסומות.
עכשיו תנסו לדמיין את שלל הדילמות והלבטים איתם גדלה דווידה ומתבגרת.וזה עוד לא הכל.
בהמשך יתווספו שיברו של החלום (הקומוניסטי), אותו תחווה דווידה דרך אמה ושאלת מעמד האישה אותו תחווה גם על עצמה.

הספר מעניין וטוב בעיני.כל הסוגיות נדונות על כל צדדיהן בצורה מעמיקה ורגישה.
הסופר,חיים פוטוק,שהיה רב בצבא ארה"ב במלחמת קוריאה,לא פוחד להתמודד עם שאלות לא פשוטות בתוך העולם היהודי דתי ועושה זאת בפתיחות, כנות ועומק.(כך גם בספרו האחר הנפלא שקראתי-"שמי הוא אשר לב").

ולמה רק טוב ולא מעולה? (בעיני, רק בעיני)
הייתה לי הרגשה לפעמים במהלך הקריאה שהיצירה יותר מידי מוקפדת, הרגיש לי כאילו זהו "עלון" מושלם על נייר כרומו, בצבעים ברורים ולכל שאלה תשובה.
ועוד-משהו בשפה הציק לי, אולי התרגום ואולי הדיבור מפיה של ילדה בת שמונה לעומת עומק הדילמות וההתמודדות איתן.

בכל מקרה- מומלץ ואין ספק שאמשיך לקרוא מספריו.

למר סנטומה,אלמן בן חמישים,נותרו מספר חודשים עד היציאה לפנסיה מעבודתו הפקידותית המשעממת. ומר סנטומה כותב יומן. וממנו,כפיסות מידע קטנות,אנו לומדים להכיר את חייו בעבר ובהווה, את אישתו המתה, את שלושת ילדיו הבוגרים ומערכות היחסים שלו איתם,את חבריו, את רגשותיו ותפיסת החיים שלו ואת שאיפותיו להמשך. והעתיד-כיוון שהילדים כבר גדלו ופנאי יהיה בשפע-רצוי שיכלול אהבה.אמיתית, טובה, רגועה.וזו אכן מגיעה, בדמותה של צעירה (מאד,חצי מגילו) המצטרפת למשרד.וכקצב הספר והחיים בו,היא נבנית לאט,לאט כמושתת על תוכנית בנויה מראש.והכל באיטיותו אכן נבנה ע"פ התוכנית (כולל אהבה שמתפתחת)-עד לסיום שדווקא לא תוכנן.

הספר כתוב בפשטות רבה ונדמה לי שמסיבה זו (וכנראה לא בצדק) לא תמיד הערכתי אותו או חשבתי שקיבלתי תמונה מספיק מהימנה על החיים שם ואז.(אורוגואי,1940)
חבל שאין עוד ספרים מתורגמים שלו,ולו רק לצורך הבדיקה האם כך כותב תמיד או שכאן מהווה כתיבה זו חלק מיצירת הדמות והסביבה.

הספר בסדר אם לוקחים אותו במוד המתאים, כי אם לא הוא פוטנציאל לעצבן.