דמותו הספק נלעגת, ספק עלובה של פין-אחיה של הזונה השחרחורת מהסימטה ושוליית הסנדלרים-היא לכאורה הדמות המרכזית בסיפור הלא ארוך ומצויין של איטאלו קאלווינו.
פין, בעיקר נער מתבגר, נקלע שלא בטובתו לחבורת פרטיזנים, וזאת לאחר חניכה בהחלט מרשימה בסמטאותיה העלובות של עיירת חוף איטלקית ובבר השכונתי המצחין, בחברתם של מבוגרים ממנו ובחסות אישיותו הבעייתית ("לא דופק חשבון לאף אחד")
תיאור חיי הפרטיזנים חושף אותנו למערך המורכב של ההתנגדות האיטלקית, ולשלל הכוחות הפועלים בה ומחוצה. הפאשיסטים, והנאצים והבריגדות השחורות והמתנגדים והאסירים פליטי מחנות הריכוז ובעצם בליל רב של דמויות בעלות מניעים רבים ושונים.
וכאן אני מגיעה לנושא המרכזי בעיני של הספר, שדמותו של פין רק מהווה תפאורה ורקע לו-ההתנגדות.
תיאורה והסבריה, הנובעים בעיקר מתוך נפש האדם, מובאים בצורה עוצמתית דרך מונולג מרשים של קים-אחד ממפקדי ההתנגדות, הפילוסוף שפורש את משנתו באוזני פריירה, שותפו להנהגה.
במשנתו מפורטים הרכבם ורבדיהם של כל הצדדים הלוקחים חלק במאבק-כאשר דבר אחד משותף לכולם-הזעם, ומכאן רק צעד קטן למסקנה ש...."רוח אנשינו ורוח הבריגדות השחורות היא בדיוק אותו דבר.....אותו דבר אבל להפך, כי פה אנו צודקים ואילו שם טועים....." (המונולוג המלא בעמ' 104-108)
מונולוג זה הוא שיאו של הספר, בעיני, ולאחריו "חוזר" הסיפור לארציותו- חיי היומיום, הקרבות המזדמנים ולבסוף התנתקותו של פין מקבוצת הפרטיזנים וסגירת מעגל, שוב, באותה עיירת חוף בה נולד ובה נמצא הקשר המשפחתי היחידי שלו.
זהו ספרו הראשון של איטאלו קאלווינו (וגם הראשון שקראתי) ומרשים מאד בעיני שכך כתב וניתח בהיותו בן 23 בלבד.
ממומלץ מאד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
