רחל אומרת שהיא לא ישנה בלילה כי היא פוחדת שלא נצליח לגייס את הכסף. אני אופטימית. למה שלא? אז נכון שהמצב עכשיו קשה ונכון שלא הרבה מבינים את המשמעות של גן ילדים במקום הזה כי אף אחד לא חושב שיש פה אנשים שחיים בתנאים שלא מביישים גם את הודו ונכון שהם פלסטינים וחיים בחמישים מעלות שלהם, אבל למה שלא יתרמו?
ואז אני מגלה שלמרות האופטימיות והכאילו קלילות שאני מנסה להמשיך לשדר, עוד לא כתבתי על הספר הזה למרות שסיימתי אותו כבר מזמן, ולא רק זה, גם לא התחלתי לקרוא כלום, כי למי יש זמן?! כתבתי טיוטות והכנתי סליידים ושמתי את הטקסט שרחל כתבה ואת זה שאני כתבתי וביקשתי מאיילה שתכתוב וגילי תיקנה ומצאתי את עצמי בודקת איך זה יוצא במייל ובפייסבוק ובווטסאפ, אם הלינק חי ואם השורות נחתכות ובעצם יוצא שגם אני לא ממש ישנה, לא כי אני מודאגת, סתם אין לי זמן.
אבל עכשיו, בין שלוש לארבע, התפנו לי כמה דקות, וזה מתאים בדיוק.
אם אני רוצה לשמור על הרוח של מה שקראתי בספר, אסור לי לכתוב שום דבר בומבסטי, אני חייבת לשמור על הגודל, שיהיה קטן, אבל שתצליחו להבין מזה הכל, שיהיה קטן, אולי קצת פיוטי, אבל לא פיוט במילים גבוהות שמרחיקות מעליהן את מה שמרגיש מי שכותב אותן, פיוט כאילו עממי, כמו עץ הקלמנטינות של סימנטוב, רק לא בשפה משובשת אלא בשפה פשוטה ולא מקושטת
ובקצב נעים,
ואני צריכה להצליח בכמה מילים, לא הרבה, להסביר איך ספר כזה, כאילו קליל, מצליח להעביר אלי את כל מה שיש למיגל דליבס להגיד על יחסי המעמדות בכפר הקסטיליאני בימי פרנקו הוא מצליח להראות בלי לומר אף מילה מפורשת,
רק דרך סיפור,
את חוסר הצדק ואת חוסר האונים של אנשים שאין להם כלום, אפילו תקווה לא.
אבל גם שאחרי הכל תמיד יש איזו רוח שאותה אי אפשר לשבור.
ופתאום, הרצון שלהם לשלוח את הילדה הקטנה ללמוד, הרצון שלה לעבור איזה טקס, כזה שרק ילדי עשירים זוכים לעבור, מתחברים לפרוייקט הזה שרחל לא ישנה בגללו. כולה גן ילדים. סתם איזה 30 ילדי רועים מהבקעה שמגיעים לבית ספר בלי שיש להם גן, שסתם לא יודעים לקרוא ולכתוב אחרי ששאר הילדים בכיתה למדו את זה בגן, כולה גן ילדים. ופער שהם יסחבו איתם לכל החיים.
טוב, עברו הכמה דקות ואני חייבת להמשיך כי אוטוטו מתחילים את הקמפיין. אם ממש יעניין אתכם אז אפשר לראות את זה כאן
או כאן
בטח עד הבוקר כבר יהיו עוד שלוש גרסאות. תשנו טוב.
