"מדרגות לשעת חירום" הוא ספרו הראשון של מיקי קאופמן, שהיה מנכ"ל ובעלים של פרסום O.K (אלברט פירות, טכסטיל שמפו, סינטבון, נקה 7 ועוד). בספר עשרים סיפורים
אותם חווה המחבר, לעתים בעצמו ובשרו, לעתים ברוחו ובדמיונו. הפרטים כל כך מדוייקים עד שגם הגוזמאות הגדולות ביותר נתפסות כחלק אינטגראלי ממציאות שרירה וקיימת. כך מתפתח דיאלוג עם חזיר בר במארב שנרדם מול האוייב, כך מגיעה הדודה מיצי מוינה לפלשתינה כשבידיה לוחות הברית וכך הופך מסלול הליכה לילי לבמה עליה מעלה המחבר את הפיות ובעיקר המפלצות, המאיימות על חייו.

רוב הסיפורים הכלולים בספר זה נולדו וסופרו בין אמצע המאה ה-20 ("מסע העסקים של אימא") לסוף המילניום ("מעשה במילניום"). באותן שנים יצר וסיפר מיקי סיפורים ברדיו (אבי אתגר, רשת ב', מידי שבת), כתב בעיתון "העיר" וסיפר סיפורים בפני קהל, בתאטרון "תמונע", ב"תאטרון 1" ובגלריה "שורשים". לסיפורים שלו אין סוף, אבל לזמן יש ויש. "אדוני", אמר לו המנחה בערב תרבות בבית ההורים של היקים, "אתה יכול לספר כמה סיפורים שאתה רוצה. אנחנו הולכים הביתה ברבע לשבע."


מתוך דבריו של יהודה אטלס על הספר:
אני חושב, שאת התמצית של התמצית של אמנות הסיפור של מיקי קאופמן אפשר למצוא כבר בפורטרט שלו, שעל עטיפת הספר. החיוך הממזרי, המעוקם משהו, בזווית הפה, שצופן הפתעה, עם העיניים המלוכסנות, אפילו הזיפים – לכולם יש משמעות כפולה. כמו לסיפורים. מצד אחד הם רומזים על שנינה, ערמומיות, אולי על המחבר שאורב לקורא מאחורי הפינה, ששפת גוף והפנים שלו אומרת: נדמה לכם שאתם יודעים מה הולך לקרות עכשיו? – נדמה לכם! אין לכם מושג. ומצד שני, עיניים טובות, חמות, פיוטיות אפילו, שמספרות לנו אמנם על חולשות אנוש, על כישלונות ופשלות ומעמדים מביכים, אבל בסוג ברור מאוד של חמלה.
אז יש באמנות הסיפור של מיקי גם שנינה ופקחות, אבל גם רגישות אנושית חומלת, גם שפע של בקיאות ואהבה גדולה לכל מה שכלול במושג תרבות, גם הרבה ארץ ישראל, וילדות ונערות ובחרות ואהבה וגם גיחות והצצות לחוץ-לארץ..
תוסיפו לכאן את תל-אביב של פעם. את הרחובות והחנויות והרופאים והאופטומטריסטים של פעם, את מכולת ניסנבאום, את גלריה קלצ'קין, את הצלמניה 'פרי אור', את שכונת מחלול, ואת סרטי קינג-קונג וגודזילה, את בתי-התה של הייקים, את הרחובות שלום-עליכם, חובבי ציון ופרוג ונחלת בנימין ואלנבי וכל השאר, את הקליניקה של דוקטור פולישוק, את "צוותא" שבמרתף ברחוב מאפו.
הוסיפו את תיאורי הטבע החסכניים אבל המופלאים, כמו תיאור הכינרת וסביבותיה, גם תיאורי תל אביב שעל הים, כמו בסיפור האהבה עם אפרת, ואני מצטט: "התאהבתי בה חמש דקות אחרי שראיתי אותה לראשונה, ואולי אפילו חמש דקות לפני. ודאי שלפני השקיעה המדהימה של חודש יוני, שמטליאה טלאים ורודים סגולים וכתומים על קו האופק, שם בוערת שמש אדומה, שמעלה קרבן לאלוהי המים."
ואם אנחנו בסיפורי האהבה, ויש כאן אחדים מהם, הרי הם לטעמי עוצרי נשימה, מכמירי לב, מביאים אליך שוב את התוגה הנצחית של האוהבים ואינם אהובים, המהססים, הנאנקים בחבלי גיל ההתבגרות, הסוגדים לאהובה והמוכנים לנשק את כפות רגליה, אבל היא, מה לעשות, בדרך כלל הולכת בסוף עם מישהו אחר.
הוסיפו לזה את המגוון של סיפורי מיקי, שכל סיפור מתרחש בזירה אחרת, בתקופה אחרת, בעניין אחר. הוסיפו לזה את האמירות המקוריות שהוא משבץ פה ושם בתוך הסיפור, כמו "חזרתי ופשפשתי בזיכרוני המצוין. היא לא הייתה שם. אבל היה מספיק מקום פנוי כדי שתיכנס." או "הכלב הזקן, שלא שולט על מיתרי הקול וגם לא על מיתרי השתן." או: "שתקתי כמו דג מחוץ למים." או: "רצנו אחרי עצמנו ובשרנו."
וטכניקת הכתיבה של מיקי, משלבת פיוט מעודן עם אירוניה דקה, קרירות מנוכרת עם רגישות, והפתעות של פנץ'-ליין לאורך כל הדרך. נדמה לך שאתה יודע לאן הולך הסיפור ובא המסַפר ועושה לך הפוך, ולפעמים הפוך על הפוך על הפוך. וזו לא רק טכניקה. זו גם השקפת עולם.

מיקי קאופמן

ניהל 24 שנים את פרסום O.K שנוסד על ידי אמו ב-1935, בוינה, ונפתח מחדש בארץ. מיקי הצטרף לעסק המשפחתי ב-1971, ושלוש שנים אחר כך מתמנה למנכ"ל. החברה לא הייתה מהגדולות בישראל, אבל הייתה, ללא ספק, בין הראשונות במקוריות שלה. O.K זכתה פעמיים בפרס הפרסום הישראלי: ב-1984 עבור קמפיין השנה "אלברט פירו... המשך לקרוא