• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הטובע

הטובע

מאת תומס ברנהרד

הביקורת של oziko

תמונה של oziko
דירוגדירוג
הוצאה לאור:משכל
שנת הוצאה:2006
סדרה:הספרייה של בבל
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
lola bar
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 8 שעות•1 דקות קריאה

אין לי איזה חוש מוזיקלי, לפחות לא שאני יודע.
לא הכרתי את וריאציות גולדברג או את אמנות הפוגה של באך.
גם לא את גלן גולד. ובכן, זה קצת בעייתי כי כנראה זה מה שגרם לחיבור שלי לספר הזה להיות קטוע.
ניגשתי אליו מתוך סקרנות ומתוך תקווה למיצוי חמישים האחוזים האחרים שלא תלויים בהכרת הנושא שיגרמו לי להתחבר.

הספר טוב. לא יודע להגיד כמה בפועל התחברתי לסגנון, כנראה זה מצריך כושר לחיבור כזה של לרוץ איתו ביחד וכל האטה או גימגום בקצב האחיד שהוא אמור להיקרא - יכולים להוריד מההנאה ולהרגיש ברי דחייה.
אין ספק שזה סגנון ואהבתי את הצורה בה הדמויות זורמות ואת העניין העיקרי בנוגע להתאבדות הכתובה מראש, מעבר לזה קצת איבדתי ראש ועניין.

נ''ב:
מה שכן מעניין אותי, זה איך ארגיש ב''מייסטרים דגולים'' שלו. כפי הבנתי וינה תככב שם הרבה, אולי כמעט כמו שבספר הזה זלצבורג מככבת. העניין זה שלא מזמן עשיתי מין טיולון ודווקא מזלצבורג התרשמתי עמוקות ומיוינה קצת פחות. יכלתי אולי להבין למה זלצבורג פה לא מוצגת באור חיובי, בכל זאת תומס ברנהרד הוא זה שגדל שם והמיאוס יכול להיות הגיוני אבל היה לי לפעמים מוזר לקרוא דברים כאלה על מקום ששינה אצלי הרבה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של rea
rea
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
3קוראים|גיל ממוצע58|33%נשים

על המבקר

תמונה של oziko

oziko

ותיק
חבר מזה 8 שנים
209 ביקורות•2,640 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של oziko
oziko
ותיק
חבר באתר מזה 8 שנים
ביקורות209
לייקים שקיבל2,640
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת108ספרות מקורית52מתח ריגול והרפתקאות12

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של oziko

מוסקוביאדה

מוסקוביאדה

יוּרִי אַנדרוּחוֹביץ'

היחס העיקרי שלי לספר הזה היה חוסר חיבור, אבל לא מוחלט. כלומר לא הרגשתי איזה מועקה או עצלות ודחף של רק לסיים את הספר, אבל גם לא יכול להגיד שנהנתי בשטף הקריאה.
היו כמה עניינים שעצרו אותי מלהתרפק על הספר, כמו למשל הכתיבה בגוף שני שאני לא רגיל כל-כך שהרגיש לי מסורבל ומוזר, או הרוחק הענייני שלי לקונפליקט הרוסי - אוקראיני שנראה שתוכן הספר נוטה לשם מאוד (מאמין שמי שבאמת מעורב בעניין ימצא הנאה ברפרנסים).

הספר עוקב אחרי משורר אוקראיני במוסקבה למעשה, ומעבר לזה קשה לי להגיד מה באמת קורה אחר-כך. לא כי זה לא ברור, פשוט כי זה מאוד מוזר. יש שיאמרו למעליותא, הסגנון האולי תזזיתי הזה יכול להיות טוב אבל היה לי קשה למצוא את עצמי. סתם לדוגמה, העובדה שהגיבור בסיפור משום מה מצטט שירים של אחד בשם ''יורי אנדרחוביץ''. נשמע לכם מוכר? כן, זה השם של הסופר ולא יודע להסביר אבל זה סחט ממני מבט קצת תמה. אני לא איזה בררן גדול ואפילו אדרבה אני אוהב לאתגר את עצמי עם סגנונות חדשים, אבל פה פשוט לא הרגשתי חיבור. שלא כמו אצל וולבק שגם הרגשתי קצת מוזר, אבל לפחות המוזר של וולבק היה לי יחסית מובן.

אותה התחושה של לקרוא שירים של עלומי שם שאין לי שמץ מה הם רוצים ממני, או שאני יכול לנחש מה הם רוצים פשוט זה לא מעניין ואין לי אליהם טיפת חיבור, אבל אולי זה רק אני.

רציתי להאמין שיהיה מדובר בספר טוב, הראשון שתורגם מאוקראינית לעברית (סדרה של תשע נשמות ויש לי גם את השני שמחכה לי) והיה נראה שדווקא מישהו אחר אחראי על הפרויקט אז חשבתי שהפעם תהיה בחירה טובה ולא סתם כי זה אוקראינה וכי זה יושב על המשבצת המעיקה של העורך הרגיל, אבל… בסדר, גם 3 כוכבים זה קצת בסדר.

לפני 3 ימים•
★★★★★
•oziko
סיפורים

סיפורים

הירש דוד נומברג

הירש דוד נומברג.
לכאורה עוד שם, סופר עברי אולי קצת נשכח שמה כבר יכול לחדש, אבל הניסיון הראה לי שמדובר בכר פורה והרבה סופרים גם מאלה שנשמעים כבר אותו דבר דהיינו שכותבים על אותו השטיק שהיה אז עניין גדול - על השטעטל ועל ההתמודדות עם המודרנה וההשכלה, כתבו בצורה מוצלחת למדי.

והנה, הספר הנ''ל המקבץ סיפורים קצרים, יושב נינוח על משבצת ה5 כוכבים.
אמנם השער הראשון הנקרא הזיות ואגדות לא היה לי ברור והיה מאוד דליג, לעומת זאת כל האחרים לעילא ולעילא, קצרים אבל מאוד מאוד טובים. הרבה משכילים ואנשים בודדים ולא בהכרח מובאים סיפורים טראגיים או מפוצצים אלא מין הצגה אמיתית של בדידות והרגשים, שמיד מושכים את הסימפטיה האנושית.
לצורך העניין, החלק של ''מימות הנוער'' פשוט פנומנלי. התחברתי מאוד ואפילו הייתי מקבץ רק את החלק הזה ומוציא אותו לאור, מאמין שאפילו היום הוא יכול להיות עניין, ושווה מאוד להכיר אותו.

שמח על תפיסת השלל של ספריית דורות שנפל בחלקי והגיעה העת גם להשחיל קצת ספרים אחרים כי מצאתי את עצמי סוגר ספר וממשיך לאחד הבא ואני לא רוצה שייגמר לי הכל מהר. בכל אופן, מומלץ, אפילו אם הספר קצת מתפורר

לפני שבוע•
★★★★★
•oziko
קבורת חמור או: מדחי אל דחי

קבורת חמור או: מדחי אל דחי

פרץ סמולנסקין

פרץ סמולנסקין והכל, מוכר (לי בעיקר) בגלל ההקשר הציוני שלו, רק שעכשיו הגיעה דעתי לבדוק את עמדתו כסופר. הרומן הזה מהנחשבים שלו והוא מצוין.

בהרבה רומנים מהתקופה הזאת יש את הצדדים היותר סיפוריים, כאלה שהצד הסיפורי בהם יותר שולט ויש את אלה שניכרת בהם דווקא אמירה מסוימת. פעמים שהאמירה משתלטת על איכות הסיפור ואז תתאים לכל אלה מחפשי האמירות ופעמים מדובר בפשוט ''סתם'' רומנים טובים.

לעניות דעתי הרומן הזה משלב את שני הצדדים בצורה טובה מאוד: העלילה של סמולנסקין לא באה רק להציג את האמירה שלו בעניין אנשי ההשכלה והמעמדות בעיירה היהודית אלא גם מספרת סיפור סיפורי כשלעצמו. הדמות הראשית, יעקב חיים, לא דמות שטחית שנועדה לדובב את שפתי סמולנסקין, הרגשתי שיש בה הרבה מאשר סתם מישהו שנועד להזיז את הסיפור ולגרום לעיירה לבעור ולהציג את האמת האנושית שלה ומאוד אהבתי את השתלשלות האירועים.
הסגנון די טראגי והסוף אפילו הפתיע אותי למרות שלא היה אמור.

עם הסגנון המדובר לא ניכרת איטיות בעלילה והוא מומלץ בחום כי הוא לא רק מייצג איזו ביקורת או דעה מעייפת על מצב היהודים אלא גם מספר סיפור שראיתי בו הרבה טוב.

כמו כן, איזה שם יפה זה פרץ

לפני שבועיים•
★★★★★
•oziko
הדת והחיים [כרך ב']

הדת והחיים [כרך ב']

ראובן אשר ברודס

חלק ב'
מכיוון שבקודם לא פירטתי יותר מדי על עניין הספר, חשבתי שיהיה נכון לציין דווקא בחלק השני, שיותר רציני ופחות עלילתי מחלקו הראשון.

כאמור מרגיש שעניין הספר הזה פחות להגיש רומן ויותר להעלות נקודה מסוימת, שבאותה התקופה הייתה מדוברת מאוד בין כל אנשי ההשכלה:

עיקרו טוען שהרעה החולה בדת הנתונה באותו הזמן נטועה בשמאל הדוחה של עולם הרבנות ובחוסר ההקשבה וההבחנה מצידם.
זה כמו סוג של מאמר שמסביר - ואפשר להתחבר לזה - שקיצוניות גורמת לקיצוניות ודווקא חניקה של דרך או רעיון יכולה להביא להקצנה שלו או של אחר בצורה הפוגעת ברעיון כמו למשל דרך החסידות כרעיון של קריאת תגר על הלך הרוח הכביכול ליטאי שהיה נתון ומה שנהיה מזה בדמות טירוף והזיות כמו שהוא מסביר בפנים.
כמו שאפשר להבין, בחלק הזה יש כבר קטעים שאפילו קצת סוטים מהרומן ופשוט עוסקים בלהסביר את תפיסת העולם.

אפשר להתווכח עם תפיסת העולם ועם מה שהוא בא להגיד, אבל דרך הביטוי של הרומן והמקום הסה''כ הגיוני שלו נותנים מבט מאוד מעניין ואנושי לאותה התקופה ולתפיסת האנשים.

הספר לא גמור ומסתיים בפתאומיות, אבל לא ראיתי בזה חיסרון או הפרעה כי הרגשתי שהתחושה הנגרמת מעצם הקריאה היא העניין והעלילה נבנתה כמו שצריך ככה שלא הרגשתי חיסרון באי סגירת המעגל.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•oziko
הדת והחיים [כרך א']

הדת והחיים [כרך א']

ראובן אשר ברודס

השם של ר.א ברודס קפץ לי המון פעמים דווקא בהקשר של הספר הזה בעל השם המאוד מזמין של ''הדת והחיים'' והוא קפץ לי בעיקר בספרים אחרים מבערך אותה התקופה.
אחרי קצת קשיים הצלחתי להשיג את שני הכרכים (שבעיקרון הרומן מחולק ל3 כאשר השני מתחיל כבר בערך הראשון), ואני שמח.
הרבה זמן רציתי להרגיש כמו שהרגשתי מצמח אטלס של חיים גראדה. סגנון הכתיבה והסיפוריות שסביב הנושא הדתי הרגשי, היו לי מאוד מעוררי הזדהות וחיזקו את החוויה שלי. בספר הזה, שיש שיאמרו שבאיזה שלב קיבל אופי יותר מסאי - נהנתי ביותר גם מסגנון הכתיבה העברית, וגם מהסאבטקסט הנפלא.

עם זאת, הרומן עלילתי אבל ניכר שלא העלילה הפשטנית היא העיקר וזה כבר עניין של סגנון. ניכרת הזעקה, גם בעלילה עצמה דברים מתגלגלים ככה שהמציאות והמצב גדולים אפילו עבור הדמויות - וזה היופי, כי כל העלילה כן שומרת על סגנון קו מסוים, פשוט זה לא סגנון סטנדרטי שרק מצייר סיפור (אם גם אתעלם מהכמות הלא קטנה שם של הדרשות והרפרנסים התורניים כי במובן מסוים זה חלק מהעניין והזעקה - קריאת התגר על התפיסה ההלכתית המקובלת ומתוך מקום שכלתני והגיוני)

ככה או ככה, מצאתי את עצמי לא מרגיש מסורבל או מחוסר עניין על אף הקטעים היבשים שמדי פעם, היה לי חשוב להבין מה המחבר רוצה והתבנית העלילתית עשתה את הכל הרבה יותר קריא ומהנה.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•oziko
כתבים

כתבים

מרדכי זאב פייארברג

מ.ז פייארבג, עוד עלם חמודות שנולד למשפחה יהודית התחיל את חייו בישיבה וכביכול נפל אל תוך תורת ההשכלה. סתם סיפור קלאסי, רק שקרה המקרה והוא גם למד עברית וגם נפגש בדמויות כמו סוקולוב ואחד העם, מה שהביא אותו בסוף לכתוב קצת עד שנפטר די מהר בגיל 24-25.
כתב כלמיני סיפורים, אך האחד שמייחד אותו זה הסיפור "לאן" שבקובץ הזה (שעל שמו קרויים כמה רחובות (מה גם אחד מהם אני מכיר מאוד טוב)).

בנוגע לתוכן, התחלה לא טובה. לא יודע מה העניין, אך אין שום ייחוד ושום הבדל בין זה לבין סיפור שאמא הייתה מספרת לילד שלה, רק בשפה אחרת. הווי אומר - סיפורים לא טובים ולא מעניינים, פשטניים מדי, חוץ מהאחרון שהיה בו עניין, והוא גם כאמור המוכר ביותר שלו: הסיפור "לאן" שיכל לבד לאכלס את הספרון. עיקרו ב"נחמן" המשוגע של האיזור (שנולד מכביכול סוג של קללה של חסיד שאבא שלו הרב (הכביכול מתנגד) התכחש אליו) שהשיגעון שלו נבע מהניכור החברתי ומחוסר החיבור שלו. יש ביקורת על החינוך היהודי, או על של אבא שלו לפחות, שלחץ עליו לעשות דברים עם נימוקים לא מוסברים והחריפות של נחמן הילד והנער הביאה אותו לידי חשיבה עמוקה ואט אט הסתירות התישו אותו ומשכו אותו כל פעם לצד אחר. הסיפור קצת טרחני ומזכיר את הראשונים בספרון כי נראה שהוא מנסה באמת לתאר את מה שטוב ומה שלא בפוטרוט ובלי עניין וזה יכול לעייף, אבל יש בסיפור מן מוסר ההשכל ומן הכוונה.
ככל הנראה מה שהביא את הכלל לשים אותו על נס ולתת לכמה רחובות את שם הסיפור שלו - זה שהמסקנה בסוף זה ללכת לארץ ישראל כי באמת שלא מצאתי שום עניין מיוחד, לא בסיפורים הרגילים שאין בהם כמעט כלום ולא בפנינה שלו, שלא הרשימה אותי בכלל.

מבלי להמשיך, אניח פה קטע של דוד פרישמן שבמקרה קראתי השבוע ושמרתי:
"הטעות שהיתה לבני הדורות הקודמים לנו להאמין כי הלשון לבד כבר מכשירה לעשות את היודע אותה לסופר, והטעות הזאת היא שהכניסה אל תוך הספרות גם רבים, אשר לא היו מסוגלים כלל וכלל להיות סופרים, מה שלא היה יכול להיות גם אצל עם אחר, ולכן רבו בספרותנו הראשונה גם ההבלים יותר מכפי השעור הראוי לפי־ערך. עם אחר, למשל האשכנזי, בהיות הילד בן חמש כבר יודע הוא לדבר בלשונו, ובהיותו בן עשר כבר הוא כותב בה, והדבור והכתיבה הם אצלו מן הדברים המובנים מאליהם, והם מִחיבים אצל כל אחד ואחד גם על־פי חֻקות הממשלה, ומתנחלים לו בדרך טבעי, ולא יעלה על לב איש, כי הכתיבה לבד, שאדם מוכשר לכתוב בדיו ובעט, היא היא כבר מכשרת את האדם לעשות אותו לסופר. הסופר, עליו להיות בעל שני כשרונות: הכשרון האחד הוא הכשרון הכללי, הלא הוא כשרון הכתיבה, שהוא נתון לכל איש והרי הוא נחשב לתפל שאין מזכירים אותו כלל ביחוד, והכשרון השני הוא הכשרון הספרותי, שהוא כשרון פרטי אשר לא נִתן בלתי אם ליחידי סגֻלה, והוא הוא הכשרון העיקרי והעצמי העושה את האדם לסופר"

לפני חודש•
★★★★★
•oziko
עיר המתים

עיר המתים

י.ל. פרץ

ספר מיוחד.

י.ל פרץ, איש ששמו הולך לפניו - ותמיד כשדיברתי על בשביס זינגר או על סופרי יידיש אחרים בנוכחות אנשים, היו צריכים לזרוק לי את השם שלו בחזה מנופח כי הרי מדובר בשם דבר! י.ל פרץ! אבל בגלל שהשם שלו נזרק אליי באותה נשימה עם עגנון ועם סתם סופרי יידיש מוכרים, אז לא לקחתי ברצינות את המרפקים. כלומר הוא כן סיקרן אותי וכן קניתי ספר שלו ועוד את האחד עם 40 הסיפורים כדי לגבש גם עליו דעה ולראות מה יש לו להגיד. בכל זאת, שם דבר עוד אפילו בתקופה שלו - והגיע הזמן (והיה זמן) שסופסוף קראתי אותו.

אז מה אגיד? אני מאשר את המרפקים שנתנו לי.
מדובר אמנם בליקוט אבל באמת רוב רובם של הסיפורים מיוחדים. מאוד יהודיים ולא כתובים בדרך מהממת ביותר אבל ניכר שבכל אחד מהם יש פאנצ' ככה שאמנם לא התלהבתי במיוחד מהתיאורים או מחיבור לדמויות התקופה אבל מוסר ההשכל אפשר לומר שהיה מאוד לעניין בצורת הכתיבה שלו. כאילו מתוך כל סיפור פרץ ידע לתת את הצביטה, את הקוועטש שמשאיר רושם.

משה כבר כתב על הספר הזה ביקורת והזכיר בזמנו את התרגום שלא מעביר את הכתיבה המקורית של פרץ, והרגשתי את זה. בכל זאת לא מדובר היה בבלהה רובינשטיין אבל עדיין, אם התרגום שלה היה גרוע, שלו פשוט בינוני. זה לא מיתרגם לשפת היום יום במאה אחוז והוא כן באיזשהו מקום מצליח להעביר בשפה את האווירה של התקופה ההיא, אבל עדיין מרגישים שמשהו קצת חסר, ואולי בגלל זה גם הרגשתי את חוסר ההתלהבות מצורת הכתיבה שלו.

בכל אופן, מדובר בספר שהייתי ממליץ וההנאה תהיה מובטחת למי שיהנה לא רק מהביקורת שפרץ מותח על כל מיני דברים, אלא מהלב הנמעך שמייחד כל סיפור.

לפני חודש•
★★★★★
•oziko
גנים בימי מלחמה

גנים בימי מלחמה

תיאודור צריץ'

אני יכול להתחיל לנסות לכתוב על המחבר או על מה שהביא לכתיבה של הספר הזה, אבל אני חושב שאין בזה שום עניין. למה? כי אין פה באמת משהו לתפיסא ביה.
אין פה איזה משהו עמוק או בעל עניין עם גנים (כמו למשל גינת בר של מאיר שלו) ובכל זאת הכתובים הללו הוצאו כספר. בצורה הכי כללית שמרגישה לי גם הכי מדויקת, בסה"כ מדובר בפיסה מעניינת.
תאודור צריץ' שיוצא מהבית שלו בסרייבו לרחבי אירופה, מתרשם מגנים ומהסיפורים שלהם בצורה שמביאה לידי כתיבה. אין פה איזו פנינה ספרותית, לא נסחפתי, הציורים נחמדים, אבל כמו שהתחלתי את הספר ככה גמרתי אותו והכל הרגיש לי כמו כתבה מעניינת וארוכה בעיתון של שבת בבוקר שלא זוכרים אחר כך.
אין מה לומר, האווירה של אהבת הגינון והכל מאוד רגיל וזה לא עושה את הספר גרוע, בסופו של דבר הוא נחמד ועושה את שלו בלהפיג את השיעמום (במקרה שלי ברכבת), זה כיף ללכת יד ביד עם הסופר ולשמוע סיפורים רגילים על גינות, מה לעשות.

אבל לא מצאתי כל כך מכל איך שהרבה תיארו אותו בכל מיני מקומות, ודווקא הציפייה גרמה לי לסווג אותו סתם כספר יפה שהיה יכול להסתכם בכתבה עייפה ונחמדה בעיתון.

לפני חודשיים•
★★★★★
•oziko
קמצנים, חמדנים, עסקנים

קמצנים, חמדנים, עסקנים

ל.נ. טולסטוי

לא יודע מה הסיפור שלי עם הוצאת תשע נשמות.
אולי בגלל שהם מוציאים ספרים בקצב גבוה? שהם נוגעים בשמות מעניינים? גם הפורמט והגודל מהווים יתרון, אבל יש לי יחסי אהבה - שנאה מאוד מבוססים איתם.
טוב לא באמת שנאה, בסופו של דבר אני מה שנקרא ''מפרגן'', אבל התאכזבתי מכלכך הרבה ספרים (כשההוצאה היא זאת שנושאת באחריות) שכשאני רואה ספר עם שמות כאלה מפוצצים, עם איורים יפים ובפורמט כזה אני לא מצליח להתאפק (ויש לי עוד כמה וכמה על המדף).
אז השגתי את הספר ולמרבה ההפתעה התאכזבתי שוב.

אני אתחיל מהחלק הראשון של טולסטוי - כאמור אם הייתי מבקר מישהו זה לא את טולסטוי עצמו, בסדר קורה שבוער לאיזה סופר לכתוב משל פשטני לא שנון או מיוחד, אבל מי שאיגד את זה, למה? לא יודע, לקחתי ספר של ''חמדנים קמצנים וכו' אבל לא עלה בדעתי שמדובר במשל כמו שרק משל יכול להיות. פשוט כמו שאלה ותשובה. האם זאת אשמתי? חשבתי יש פה איזה חידוש או אמירה, מה מוסיפה לי קריאה של סיפור על מישהו שלא נרגע ומחפש אדמות ואז מת כי חיפש יותר מדי? כי זה של טולסטוי? נו תודה מר טולסטוי על שהואלת להגיש לי את מוסר ההשכל בדרך כה פשוטה ולא כל-כך סיפורית, רק מר אדון המאגד, מה טוב ראית להכניס את הסיפור הזה לכותרת הנחמדה הזאת? יש טעם בסיפור כל פשוט בלי שום ייחודיות?

החלק השני של צ'כוב כבר הרגיש לי יותר סיפור. אמנם גם קצת סיפור רגיל מדי אבל איכשהו בסדר
לעומת החלק הראשון וגם לעומת החלק השלישי של פושקין שהיה הטוב מכולם. בסיפור של פושקין יש כבר איזה בשר, איזה קונפליקט, איזה תיאור, זה כבר סיפור שיכול היה לצאת בספר נפרד ואותו אהבתי.

סיימתי את הספר ורק הסיפור האחרון עומד לו לזכות.
כספר המאגד את שלושת הסיפורים אני לא מתרשם, גם לא משם הספר שמרגיש לי שאמור לתת ערך של קמצנים חמדנים עסקנים כשבפועל מדובר בשבילי בספר של סיפור אחד.

אה כן גם בסוף כתוב משהו על זה ש: ''בימים בהם הקריאה בישראל דועכת, התשובה שלנו בהוצאת תשע נשמות היא סדרת אוצרות…" אז אני ממש מוקיר תודה על המודעות העצמית ועל הדרך החתרנית והאמיצה לתת גם לאזרח הפשוט לשמר את הגחלת של הספרות שרק דועכת בתקווה לימים טובים של לפתוח ספר ברכבת אל מול כולי עלמא (גם לגבי זה אני לא יודע אם התחושה של האנטגוניזם לגישה של ההוצאה שייכת רק לי)

לפני חודשיים•
★★★★★
•oziko

ביקורות נוספות על "הטובע"

הטובע

הטובע

תומס ברנהרד

שלושה חברים. אחד מת משבץ, אחד התאבד המספר נשאר בחיים והוא מספר את הסיפור של החברות ביניהם.
מונולוג קודח חסר נשימה בו יורד ברנהרד לדקויות הקיום האנושי ולסבל הכרוך בו.
במהלך הקריאה הרגשתי כמו מהופנט שורה אחרי שורה יוצר המחבר ספר שאי אפשר להניח מהיד.
כתיבה אינטנסיבית מהירה חסרת רחמים שגורמת לקורא להרגיש שהוא על רכבת הרים.
את הספר תרגמה מגרמנית רחל בר-חיים.
מומלץ מאוד.

לפני שנתיים•
★★★★★
•rea
הטובע

הטובע

תומס ברנהרד

ספר אינפנטילי ופלצני ברמות-על. הגעתי אליו כי אני אוהבת את גלן גולד, פסנתרן גאון שהעניק לי הרבה רגעי אושר - עבורי זו ברכה לחיות בעולם שבו פעלו גולד ובאך הגאונים. אבל הספר הזה משתמש בגולד כדי לתאר כיצד אמן בעל כשרון אדיר מרעיל את סביבותיו, רק משום שאיש אינו יכול להתחרות בו. בעיני זה לא ספר על אמנות טהורה, או על האומן האולטימטבי או כל חרטה דומה, זה ספר על קנאה מהסוג שמלאני קליין תיארה בתור envy, שמקבלת איזה טוויסט. בקנאה קליניאית רגילה, המקנא הורס את מושא קנאתו מתוך מחשבה ש'אם לא יהיה לי גם לך לא יהיה'. ואילו כאן ההרס מופנה בעיקר כלפי העצמי, נוסח'אם לא יהיה לי אז אני לא אהיה'. כאן עושים לקנאה הרבה כבוד, כאילו מדובר בהישג אישיותי יוצא דופן שבני אדם רגילים אינם מסוגלים להתרומם אליו. כמובן שגם אין עלילה כי עלילה זה לא מספיק מנוכר בשביל הרמה האינטלקטואלית של הטקסט. קשה להאמין אבל חוץ משנאה וקנאה הספר מטוהר כמעט לחלוטין מכל רגש חי. שוב ושוב חוזרים אותם תיאורים של אותה הרסנות ופגיעה עצמית, אותו תיעוב, ואותה בחילה. מה לאמר, לבריאות למי שזו הדיאטה הספרותית שלו.

לפני 4 שנים•מתישהו
הטובע

הטובע

תומס ברנהרד

המיתוס סביב יצירתו המיתית של באך "וריאציות גולדברג", הוא שהן נכתבו כתרגילי מקלדת שחוברו למען מביני דבר לרענן את רוחם. ברנהרד לוקח את היצירה והופך אותה לסוג של אובססיה עבור אמני פסנתר דגולים, המהווה עבורם מעין שער כניסה כמעט בלתי עביר, לקבוצה המובחרת של אמנים המסוגלים לנגן את היצירה בצורה מושלמת, ולהעניק לה פרשנות ייחודית משלהם. אך לעתים עלול לקרות הנורא מכול, כאשר נגן פסנתר מוכשר יאזין למישהו שמנגן את היצירה בצורה כל כך מושלמת עד כי הוא מאבד כול עניין בנגינה, מתבוסס כל שארית חייו בתחושה של תבוסה חמוצה.
את "הטובע" כותב ברנהרד כסוג של וריאציות, ללא פרקים, ללא משפטים סדורים, אלא חזרה אינסופית על ארבעה חמישה מוטיבים מרכזיים, כאשר בכול חזרה על מוטיב הוא מוסיף עוד איזושהי וריאציה, חושף עוד פרט מחייו האומללים של גיבור הספר ורטהיימר, ידיד נעוריו של המחבר, אשר גלן גולד העניק לו בבוטות אופיינית את הכינוי "הטובע", בתקופת לימודיהם המשותפים אצל הורוביץ.
לא זכור לי שקראתי אי פעם סופר אשר מתייחס בכל כך הרבה תיעוב ובוז למדינה שבה הוא נולד וחי. ברנהרד סולד כמעט מכול דבר בחברה האוסטרית, הפונדקים מלוכלכים, האוכל ברכבות מחריד, האנשים חונקים אותך בטמטומם "והוא מוכרח להסתלק לפני שיהיה מאוחר מדי בשבילו, אם אינו רוצה להיות כאחד האזרחים המטומטמים, חולה רוח כשאר אנשי זלצבורג שממיתים בטמטומם כל דבר שעדיין לא דומה להם". לעתים אף היה לי נדמה שפגשתי את אביו הרוחני של בני ציפר.
מומלץ להאזין ל"וריאציות גולדברג" בביצועו של גלן גולד לפני או תוך כדי הקריאה בספר. זה בהחלט נותן איזושהי פרספקטיבה אחרת לכל ההשתפכויות של ברנהרד על גאונותו של גולד. ובכלל מי שחובב מוסיקה, ובוודאי מי שעוסק במוסיקה, ימצא בספר הזה התבוננות חדשנית ומעניינת על עולמם של אמני הפסנתר ועל עולמם של אמנים בכלל. ורטהיימר, גיבורו הטרגי של הרומן, בוחר להתכחש לייעודו ולכשרונו, אך נרדף כל חייו על ידי בחירה זו. האם יכול היה בכלל לבחור אחרת?

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עמיר
הטובע

הטובע

תומס ברנהרד

עשרות פעמים ניסיתי להכין קובה אורז. עד היום, למרות שבדרך כלל זה מצליח לי, אני בעצם מנסה. בכל פעם אני עושה משהו קצת אחרת, אני מחליפה מטחנה, אני מנסה סוג אחר של אורז, מערבבת בין סוגים, מוסיפה יותר בשר לתערובת, קצת פחות שמן, הרבה בהרת, בכל פעם זה משהו קצת אחר ולמרות שאני כבר מבינה למה דודה שלי התכוונה כשהיא אמרה "תוסיפי מים עד שתרגישי את הבצק", למרות זאת, עדיין בכל פעם שהבן שלי ניגש לסיר יש סקרנות על הפנים שלו, כי הוא לא בטוח איזה טעם יהיה לזה ונדמה לי שעבורו ההפתעה הזאת הפכה להיות חלק מההנאה.

הסיפור הזה מסופר ככה. הסיפור שמסופר שוב ושוב ושוב, כשהניואנסים המשתנים לא הפסיקו להפתיע ולרתק אותי, הוא על שלושה חברים, פסנתרנים, שנפגשו כשהיו שלושה צעירים אמביציוזיים שרוצים להיות נגני פסנתר וירטואוזיים והמפגש ביניהם שינה את חייהם. לשלושתם יש מספיק זמן ומספיק כסף כדי להיות אומללים והם מבוססים בה, באומללות הזאת, כל אחד בדרכו.

וכמו שיש אנשים ששמים מוזיקה ברקע כשהם מנסים להתרכז, ככה הסיפור הזה איפשר לי לחשוב על החלומות שיש לי ועל אלה שהיו ואיך נפרדתי מחלקם ולמה, וגם על החלומות של הילדים שלי, על מה משפיע עליהם, על איך זה להיות האחות הקטנה של מי שהיכולות הקוגנטיביות האובייקטיביות שלו הן פנומנליות, האם בהכרח תחשבי שאת לא מספיק טובה או מטומטמת, או עד כמה יכולה תחושת האושר שלי להשתנות, האם היא לא חלק אינהרנטי מהאישיות שלי, אולי לא מחשבות שנמצאות ברומו של עולם, אולי דוקא כאלה שנמצאות בבסיסם של חיים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
הטובע

הטובע

תומס ברנהרד

כחובב מוסיקה קלאסית, הספר הנ"ל סקרן אותי. יצירות של באך, גלן גולד הפסנתרן המחונן, נשמע לי מהנה ומעניין. בפועל זה הייה הרבה מעבר לכך משום שהופתעתי מעוצמתו של הספר והדברים שהוא עוסק בהם.

שלושה פסנתרנים צעירים מגיעים ללמוד אצל גדול מורי הפסנתר. כשהם מנגנים את "וריאציות גולדברג" ו"אומנות הפוגה" של באך מתגלה להם מי הוא הגדול מכולם והם עדיין לא מבינים עד כמה אותו מפגש עתיד לשנות את חייהם ולהשפיע על גורל כל אחד מהם. לכל אחד מהם יש את האמת והיעוד שלו, אך לא פעם הם מטילים בכך ספק ונאלצים לקבל החלטות למורת רוחם, דבר שאינו פשוט כלל וכלל.

ברנהרד משתף אותנו בסיפורו האוטוביוגרפי לכאורה, שהתרחש לפני 28 שנה, כאשר הוא למעשה היחיד שנשאר מביניהם בחיים ובו בזמן, מנצל את ההזדמנות, גם להוקיע את מולדתו אוסטריה, בין היתר על חלקה לפני ובמשך מלחמת העולם השניה, עד כדי כך, שאסר לאחר מותו, על פרסום ספריו ומחזותיו באוסטריה במשך 50 שנה.

למרות הפסימיות שיש בספר, ברנהרד חושב שעצם זה שאנו "חיים", אזי, יש לנו מספיק סיבות טובות להיות מאושרים: "... הייה מאושר, מאושר בדרכו, אבל גם להחלטה מסוג זה לא הייה לו אומץ, הפנייה הקטנה לאחור, שעליה דיברתי איתו פעמים רבות, לא התקבלה על דעתו. הוא רצה להיות אמן, אמן בלחיות לא הספיק לו, אף שאם ניטיב להתבונן, דווקא המושג הזה כולל את כל מה שהופך אותנו למאושרים...". (עמוד 114)

ספר חזק, מטלטל ויוצא דופן שעשה עלי רושם שכדאי מאוד לנגני מוסיקה קלאסית לקרוא וגם לאחרים, מכיוון שהוא מעלה שאלות, שכל אחד צריך להתמודד במהלך חייו.

למעוניינים קישור ל"וריאציות גולדברג" בביצוע של גלן גולד. http://www.youtube.com/watch?v=N2YMSt3yfko

לפני 15 שנים•
★★★★★
•חובב ספרות
הטובע

הטובע

תומס ברנהרד

זהו מונולוג בלתי-נדלה, מפוכח, חסר רחמים, אובססיבי ומהפנט. המונולוג שיש בו הרבה חזרות, מתפתח לקצב "ווריאציות גולדבר" ואמנות הפוגה של באך, שהיו אהבתו של גלן.

"הטובע" איננו ביוגרפיה של גלן גולד. הוא סיפורה של ידידות טרגית, שמסתיימת בכאב ובמוות. שלושה פסנתרנים צעירים: המספר, חברו ורטהיימר וגלן גוּלד – נפגשים בשנת 1953 במוצארטאום שבעיר זלצבורג, שהגיעו אליה כדי ללמוד אצל ולדימיר הורוביץ הגדול. לנוכח גאוניותו הגמורה, הכמעט "ברוטאלית", של גלן גולד, מחליטים השניים האחרים לזנוח את ייעודם המוזיקלי. המספר חשב שורטהיימר פנה למדעי הרוח בלי לדעת מהם מדעי הרוח ואילו המספר עצמו זרם בינתיים עם תחושותיו האישיות, נמלט אל כתיבת אפוריזמים (אמרות כנף, מימרות) על משקל פילוסופים למחצה, שלדעתו התכוונו להשפיע ולרמות את האנושות.

המספר נטש את הנגינה בפסנתר ברגע אחד ונתן במתנה את פסנתרו. הוא לא יכל לנגן טוב יותר מגלן. לא עברו ימים רבים וורטהיימר עשה כמוהו, כשהוא מוכר את פסנתרו במכירה פומבית. את תסכולו הגדול הוציא ורטהיימר על אחותו בת 46 שגר עמה כל השנים. האמירה, "היא לעולם לא תמצא חתן " התבררה בדיעבד כטעות אכזרית מבחינתו.
המספר מקדיש את חייו לכתיבה, וּורטהיימר (שגלן גולד אהב לקרוא לו "הטובע"), חי במשך עשרים שנה בבדידות מייאשת, משותק מחרטה על אמנותו האבודה, עד שתלה את עצמו בפתח ביתה של אחותו. "הטובע" הוא סיפור על תקוות הרוסות, על הקשר המוזר בין כשרון לכישלון אמנותי, על חיים שמתנהלים בצל הגעגועים ועל האימה שחש האדם הממוצע אל מול ה"גאון".
"אתה חושב שהייתי יכול להיות פסנתרן וירטואוז? שאל אותי ורטהיימר, כשאינו מחכה לתשובה כמובן וצוחק צחוק נורא האומר ל ע ו ל ם ל א. אתה כן, אמר, אבל אני לא. היה לך את זה, הוא אמר, הלוא ראיתי את זה, צלילים אחדים שלך והיה לי ברור, אתה כן אבל אני לא. ולגבי גלן, היה ברור כבר מהתחלה שהוא גאון. הגאון האמריקאי-קנדי שלנו. כל אחד מאיתנו נכשל מהסיבה ההפוכה, אמר ורטהיימר. לי לא היה מה להוכיח, יכולתי רק לאבד הכול, אמר. היכולת שלנו הייתה מן הסתם אומללותנו, אמר והוסיף מיד: גלן לא חיסל את היכולת שלו, היא הפכה אותו לגאון. כן, אילו לא היינו פוגשים את גלן, אמר ורטהיימר. אילו לשם הורוביץ לא הייתה משמעות בעינינו. אילו כלל לא היינו מגיעים לזלצבורג! אמר.
בעיר הזאת הבאנו על עצמנו את המוות, כשלמדנו אצל הורוביץ והכרנו את גלן גולד. ידידנו סימל בעבורנו את המוות".

המספר (ברנהרד כפי הנראה) נותר הניצול היחיד של המפגש הגורלי. דמות המספר מאזנת בין ההקצנות האישיותיות של גולד וורטהיימר, ולכן היא זו המייצגת את דרך החיים, כפי שראוי לחיותם על פי ברנהרד. בצוואתו, אסר ברנהרד על העלאת מחזותיו ועל פרסום ספריו שלא ראו אור בחייו על אדמת אוסטריה.

לא פשוט לכתוב סקירה על הספר, מה עוד שהוא לא ספר קל לקריאה. אינטנסיבי ועמוס הרהורים, שחוזרים על עצמם ללא הרף, אבל חכם, מהפנט ומרגש. הרומן נכתב ללא חלוקה לפרקים ובפסקה אחת בלבד. את הספר צריך לקרוא במנות קטנות.
ספר מאתגר למיטיבי לכת.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•lola bar
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
הטובע

הטובע

מאת תומס ברנהרד

הביקורת של oziko

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של oziko
דירוג
5.0
לפני 7 שנים

“זהו מונולוג בלתי-נדלה, מפוכח, חסר רחמים, אובססיבי ומהפנט. המונולוג שיש בו הרבה חזרות, מתפתח לקצב "”

7/7
ביקורות על הטובע
הבאה
אין ביקורת הבאה