את הספר קראתי לפני איזה עשרים שנה בערך ולא זכרתי ממנו הרבה, רק שהוא אסופת סיפורים מצויינת, זכרתי גם את הסיפור הנפלא 'חיי' ועוד איזה משפט וחצי מהסיפור 'בביקעה' שבו שואלת ליפה למה גם תינוקות סובלים לפני מותם, את סבלם של המבוגרים היא מבינה כי באה למחול על חטאותם, על כך עונה לה זקן נווד שאי אפשר לדעת הכול ושלציפור אין ארבע כנפיים כי ניתנו לה רק שתיים כי גם בשתיים אפשר לעוף, כך גם האדם הוא אומר לה, לא הכול הוא יכול לדעת, אלא רק חצי או רבע, כמה שנחוץ לו כדי לחיות את חייו, וזכרתי את המשפטים האלה בגלל שעל אף פשטותם יש בהם הרבה עומק, ובגללם קראתי בספר שוב. בסיפור 'ההגמון' יפה יפה מתאר צ'כוב בכמה שורות קצרות את ההרגשה המזופתת שאתה שב הביתה ממקום גלות שבו כל-כך התגעגעת לדבר מה במולדת שאיננו כבר כשם שאתה זוכר אותו ואליו כל-כך ערגת. לאורך כל הספר שזורה בקיאותו וידענותו העמוקה של הסופר בנצרות, בחגיהם, בתפילותם ובימים החשובים שלהם - לעתים זה מייגע ולעתים זה מרגיש כמו הרחבת אופקים גרידא - ובמחשבה שלישית אחרי דקות זה נשכח מעצמו. עוד דבר חד שכדאי לשים לב אליו הוא השפה הלא שיפוטיתשעושה צ'כוב בדמויות, כמו: שיהיו רעים וטיפשים ככל שיהיו - אין כאילו בידי המספר מידות מוסר נהוגות ואין הוא שופט אותם לא לקולא ולא לחומרא - הוא רק מספר את סיפור גיבוריו ונותן לנו הקוראים להחליט בהם. דבר נוסף שניכר הוא הגעגוע העז שאנשים נתקפים בו למולדתם בשיבתם במקום גלות אם מרצונם ואם בעל כורחם.
באחרית דבר של נילי מירסקי היא מספרת סיפור משעשע על הפסנתרן הרוסי סרגיי רחמנינוב ששמו יצא למרחקים שכדי לקדם את עצמו בא לשמוע עצה מלב טולסטוי, טולסטוי לא התרשם מנגינתו ושילח אותו בעלבונו, שלושים שנה לא הצליח רחמנינוב להתנחם עד שצ'כוב אמר לו: "מן הסתם היתה קיבתו של טולסטוי מקולקלת באותו יום, ותו לא. אילו באת אליו בפעם אחרת, היתה תגובתו שונה בתכלית."














![עלובי החיים [מהדורה מחודשת]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/2674.jpg)



