זהו סיפורו של פֶּקַח.
צעיר תפרן עם תקוות גדולות להיות סופר.
בית-דלותו השכור נמצא בבטלון עילית, עיר עם "תודעה אמנותית" שהיא לב-לבה התרבותי של מטרופולין הומה אדם.
הוא מחכה לתשובה מהוצאת ספרים על ספר ששלח, ומעביר את ימיו בציפייה ובנדודים ממקום למקום:
מהסופרמרקט השכונתי לבית קפה בוהמייני;
מחנות של רשת ספרים למועדון אפלולי;
מקיטון עלוב ועמוס פגרי מקקים למסדרונות בית חולים עירוני.
פֶּקח נמנע ממגע עם אנשים ונרתע מכפות ידיים לחות, ממרקמי נייר, מריחות וממראות.
הוא מסתחרר במחשבותיו ובערגתו לַחיים הרוחניים שמבטיחה העיר המבעבעת, בז לטיפשות שסביבו ולמופעיה השונים של הנאורות, ופוחד, פחד מוות, מן המוות.
הוא חולם על "ספריית האלוהים", גן העדן שאליו נשלחים הסופרים העבריים, אך נשפט בבית דין של מטה, בהיכלות הצדק של בטלון, על חובות ארנונה ופיגורים בתשלומי דו"חות.
"פֶּקַח" הוא גם סיפור אהבה פשוט בין צעיר עירוני לקופאית סופרמרקט אתיופית ששמה זילזיל טיבס. אותה "אישה כושית צעירה" – כך במילותיו של פֶּקח – מגיעה לעבודה מדי בוקר על מעבורת שחוצה את נהר הסמבטיון, והמרחק הפיזי והמנטלי הרב בין עולמה הקרתני לעולמו האורבני הסוער של פֶּקח מלהיט את רוחו.
בעיניו היא צאצאית לאותם יהודים אדמונים מיתולוגיים.
מישהי מעולם אחר. טהור לגמרי.
הוא הולך בעקבותיה לערב שירה, אוזר אומץ ומזמין אותה לסרט.
הוא מחליט לצלוח את הנהר בעבורה, לפחות במחשבותיו, אך צולל במהרה למצולות תודעתו ולתהומות נפשו.
במסע ההתפכחות של פֶּקח נשזרים זיכרונות מילדותו כבן למשפחה קרניבורית מהפריפריה שבראשה עומד אב-צייד, קבלן בניין מחוספס המבקש לחנוך את בנו וללמדו גבר מַהו.
גיבורה נוספת ברומן "פֶּקַח" היא הספרות העברית עצמה (והלשון העברית), שזוכה כאן למגוון מסחרר של מחוות – בדמות שילוב של ציטוטים מיצירות אחרות, פרפראזות והֶרְמזים ספרותיים בסיפורו של פקח – כמו גם לעין ביקורתית ואוהבת הבוחנת את יחסי הקִרבה והריחוק שבינה לבין המְספר.
מן ההיבט האסתטי, "פֶּקַח" שואב השראה מזרם התודעה שעיצב ג'יימס ג'ויס ביצירותיו המאוחרות.
מן ההיבט המבני, זהו רומן פיקרסקי נוסח וולטר ומנדלי מוכר ספרים.
"פֶּקַח" הוא רומן הביכורים של המשורר והעורך יהודה ויזן. הספר זיכה את ויזן בפרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם לשנת תשע"ה.