ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 25 ביולי, 2010
ע"י תמר
ע"י תמר
הספר הזה מתחיל במוות של קשיש ערירי ומתפרס על פני שבעת הימים שהמשפחה שלו (או יותר מדויק: המשפחה של אחיו) יושבת שבעה. כל יום מתואר מנקודת המבט של דמות אחרת. שושי בריינר הפליאה לתת קול שונה וייחודי לכל דמות. היא הולכת רחוק מדי עם האיפיון של הדמויות, זה ניכר למשל בנערה המתבגרת מכוסת הפירסינגים וחובבת מסיבות הטבע והאקסטות, אבל לפעמים מרענן כמה שהיא מעיזה ללכת רחוק (תיאורים של יחסי מין מזדמנים של הנערה, ואני שואלת את עצמי בפליאה והערכה: באמת כותבת את זה אותה הסופרת שבתחילת הספר תיארה בצורה משכנעת לגמרי איך זה מרגיש להיות בת 75 עם פדים לספיגת שתן?).
העלילה סובבת סביב ספר שכתב המנוח על מנת שיקראו לאחר מותו, שמגלה סוד אפל מהעבר שלו ושל המשפחה כולה. עם התהיות שעולות בבני הבית כולם לגבי הסוד נחשפת לאט לאט דינאמיקה משפחתית מרתקת, משורטטת ביד אומן.
ספר יפייפה. מומלץ בחום.
מתוך הספר:
"מהרגע שהם נפגשו, היה ברור לשניהם שהם צריכים להיות יחד. לא מפני שהם נורא התפעלו אחד מהשני, אלא כי המשימה להמשיך לחיות בלי כל מה שאבד הייתה גדולה מדי בשביל כל אחד מהם בנפרד. מינה תמיד חשבה עליהם כעל שני חצאים של כלים שונים שמישהו נורא עני הדביק ביחד. וכל החיים היא הרגישה כמה מכוער המקום של החיבור."
"כבר באותו מפגש ראשון על המרפסת, היא הרגישה בנוח בחברתו. זו הייתה תחושה מפתיעה, כי כל השנים בהולנד היא סיפרה לעצמה שזה ביתה החדש ושהיא כבר רגילה אליו. פתאום, ברגע אחד, הבינה שהייתה כל הזמן מאומצת, משתדלת, כמו חיית-יבשה שהחליטה לצוף באוקיינוס, ושיש לה כל הזמן כאבים בשרירי הרגליים המופקדים על השחייה."
"כן, אלה שעוזבים מספרים לעצמם סיפורים שהם חייבים ללכת. תמיד יש סיבה ללכת. הם גם אומרים לעצמם שהם לא יכולים להיות אחראים על הגורל של מישהו אחר. שבשביל זה יש אלוהים. אבל האמת היא שהם הורגים את מי שנעזב כאילו היו מכוונים אליו אקדח ויורים. לפעמים אנחנו אלה שעומדים מאחורי האקדח ולפעמים אלה שעומדים לפניו, לא חשוב. מישהו מת באותו רגע וכל מה שהוא עושה אחר-כך אלה החיים-שאחרי-המוות שלו. אני יודעת שאין מה לעשות נגד הרציחות האלה, אבל לפחות צריך לדעת, צריך להכיר בזה שזה מה שקורה."
5 קוראים אהבו את הביקורת
5 הקוראים שאהבו את הביקורת
