• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
החיים בקבר

החיים בקבר

מאת סטראטיס מיריביליס

הביקורת של עודף

תמונה של עודף
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
החיים בקבר

החיים בקבר

מאת סטראטיס מיריביליס

הביקורת של עודף

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של עודף
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1997
סדרה:ספריה לעם #434
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
סקורדו
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 18 שנים•1 דקות קריאה

אני חובב גדול של ספרי מלחמה, והספר הזה, למרות שהוא פחות מוכר מ"מילכוד 22", "במערב אין כל חדש" וספריו של המינגווי, הוא עדיין אחד הספרים החזקים, הבועטים ובמיוחד העצובים שקראתי. התיאורים של הגברים שיושבים בחפירות ומפליצים הם פשוט מופתיים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מירית
מירית
ה
הקיסרית הילדותית
תמונה של שוקולדה
שוקולדה
3קוראים|גיל ממוצע46|100%נשים

על המבקר

תמונה של עודף

עודף

ותיק
חבר מזה 19 שנים
87 ביקורות•4 נבחרות•434 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•קולנוע
תמונה של עודף
עודף
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות87
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבל434
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת68ספרות מקורית8קולנוע 2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של עודף

האגם

האגם

בננה יושימוטו

האם העבר שלנו משתנה כשאנחנו מתאהבים? האירועים והדמויות נשארים במקומם, אבל משהו במשקל הסגולי שלהם משתנה. נוכחותו של אדם-שטן בילדותך יכולה להפוך למשב מרוח רפאים, ופצע שדימם נהר אולי נהיה רק חבטה קטנה ממגירה שנשארה פתוחה. זה, במילים ארציות בהרבה, מה שמתואר בספר הזה.
כל אדם שהביט לרגע בשותפ/ה לחיים, אולי באור ראשון, אולי במרחק בתוך קהל רב, והרגיש את הלוחות הטקטוניים זזים ממסלולם ומשנים את גורלו, מצילים אותו, יבין מה מסופר כאן.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
ראיונות קצרים עם גברים נתעבים

ראיונות קצרים עם גברים נתעבים

דיוויד פוסטר וואלאס

ספר סופר רלוונטי לשיח הפמיניסטי-תרבות האונס-דושבאגיסטאן שנפוץ לאחרונה. באופן משונה, כמו הדיון בנושא, גם הספר קורס תחת עול המילים. בפייסבוק, בתקשורת, וברחוב הגיליוטינה היא הפוליטיקלי-קורקט, המותר והאסור, ובספר זה הצורך לחרוג ממגבלות הסיפור כדי להעביר את המסר. לא יודע למי יש צורך בסיפור עם הערות שוליים שמשתלטות על הטקסט או סיפור שנכתב מחדש על ידי הסופר תוך כדי הסיפור. לי אין. אני נפעם מספיק ומטולטל ממילים מדויקות ואמיצות. ויש כאן הרבה כאלו, אבל צריך לנשום עמוק כדי לצלוח את הרגעים שדיוויד פוסטר וואלאס מתעקש להוכיח שהוא, ובכן, גבר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
ברנהרט

ברנהרט

יואל הופמן

במשך כמה מאוד עמודים, לא הבנתי כלום. ואז כמו קסם, בשני העמודים האחרונים הבנתי הכל. מלחמה הופכת לכאוס את ההווה- מן הסתם, זו הרי מלחמה, את העתיד- צריך לשקם ולהשתקם ולשמור על השלום, אבל גם את העבר- היסטוריה נקברת תחת בניינים שנהרסים בהפצצות, ילדים מתנתקים מהוריהם ומשפחות שלמות מהגרות על פני גבולות ויבשות. וכך שכשמלחמה נגמרת שלושת מבני הזמן מתחדשים ונבנים יחד מחדש.

ועדיין, במשך יותר מדי עמודים לא הבנתי על מה הופמן מדבר ומה הוא רוצה ממני. די מאכזב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
קשרי משפחה / שעת הכוכב

קשרי משפחה / שעת הכוכב

קלאריס ליספקטור

מרוב כתיבה מודעת לעצמה לא רואים את הכתיבה.

כמה אגו יש לסופרים כאלה. מאחוריי הכוונות שלהם לשבירת האשליה הסיפורית הקלאסית, והשאיפה שלהם לחדשנות, יש רק דיוקן ענק שלהם עצמם. זה הרגע בו הפרסומת הופכת חשובה מהמוצר. ונדמה שככל שהסגנון יותר כזה, כך הסופרלטיבים הנשפכים על הספר (ועל הסופרת כמובן) גדלים עד להתפקע.

הגעתי לספר דרך המלצה שלא משתמעת לשני פנים מחברה טובה, והיא טרחה והוסיפה את התרמית הגדולה ביותר להמלצות ספרותיות- ציטוט קצרצר:

"מי מאתנו לא שאל את עצמו אי פעם: האם אני מפלצת, או שככה זה להיום בנאדם?"

אז בפרפראזה, מי מאתנו לא יחפש בנרות את הספר, אחרי המלצה חמה וציטוט כזה? אתם. אל תעשו את זה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
גברים

גברים

וורויק קולינס

וורוויק קולינס... נשמע כמו בריטי מהוגן בן חמישים שלמד ספרות באוניברסיטה טובה. אבל יכול להיות שזה דווקא מהגר שהמיר את שמו, או בן למשפחה מעורבת מאחת המושבות של האימפריה שקרסה. אולי זה בכלל פסבדונים לגבר בארון, או אישה בכלל. זה לא אמור לשנות כל כך, אבל איך מתמודדים עם התחושה שהכותב לא פגש מימיו מהגר, או גבר גיי, ולרגעים אפילו תהיתי אם הוא היה בלונדון או בשירותים ציבוריים.

להגנת הספר אומר שהוא נכתב בתקופה אחרת. קשה לתפוס את הרתיעה מהומואים שהיתה נחלת הכלל עד לפני כמה עשורים. גם היום יש הומופוביה בשפע, אבל היא שינתה צורה בגלל שלקהילה (ל"תופעה", ל"בעיה", ל"מחלה") יש היום פנים. נדמה לי שפעם זה היה הרבה יותר קרוב לסיפורי מפלצות, והיום זה פן נוסף של גזענות.

במקביל לזה, השינוי המוחלט באוכלוסיה בלונדון בעשורים האחרונים עירער עד היסוד את יציבותה של התרבות הלבנה שם. היום לונדון היא ברובה מהגרים ממדינות ערב, אפריקה והמזרח הרחוק. הג'ורג'ים והצ'ארלסים נדחקו לערים התעשייתיות.

לכן הספר מרגיש קצת ריאקציונרי וגם די מיושן. קשה לומר שהוא מציע מבט אחר, מפתיע או קיצוני. הרזון שלו רק הופך לדלות. ואפילו בדיחה אחת ממש ממש טובה לא מצדיקה את המאה ועשרים העמודים הקטנים הללו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
הוכחות לקיום

הוכחות לקיום

חנה קראל

דמעות בעיניים באוטובוס בדרך לעבודה, דמעות בעיניים בדרך אל ההורים בירושלים, דמעות בעיניים על ספסל בשדרה.

זה סרט תיעודי, או חקירת עיתונאית. וגם טור דעה, מכתב זועם אל המערכת. אבל של מה ולשם מה? ואל מי ממענים את הזעם? הרי הדברים ידועים. מי שמת, מת, והחיים חיים. אז היא כותבת על המתים החיים ועל החיים שאינם ממש. ועל המאורעות היא כותבת במקוטע. הרי הדברים הידועים- מי שרצח, רצח, ומי שהצליח לברוח, חי. את האמצע האפור (המילה שלא נאמרה מול המילה שלא נכתבה), האפרפר (זה שבו כולם חוטאים), מלא האפר (משחק מילים שהיא לא מרשה לעצמה), היא מתארת במילים ספורות, מדודות היטב.

"היהודיה לא דיברה אלא כשפנו אליה ועל שאלות ענתה בקצרה.
"כן. היה לי."
"עורך-דין."
"בבלז'ץ."
"לא הספקנו. התחתנו ממש לפני המלחמה."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
על חוף צ'זיל

על חוף צ'זיל

איאן מקיואן

מקיואן מנסה לתאר את המעבר מתפיסת הזוגיות והנישואים כמעשה דתי-כלכלי לקיום המודרני שלהם במאה העשרים- פעולה שבסיסה אהבה. הוא מדגים זאת באמצעות קשר של זוג צעיר מהמעמד הבינוני גבוה באנגליה של תחילת שנות השישים.
לטעמי, יכולות הכתיבה של מקיואן הן מהאיכותיות והנוקבות שיש. הבעיה היא מה הוא מחליט לעשות איתן. בספר קצר כזה הוא מצליח לתאר את תחילת הקשר שלהם באופן שממש נשמע כמו שילוב של תסכיתי רדיו ממלחמת העולם השניה, ותוכניות מדע פופולרי במבטא בריטי. הוא מדלג מזכרונות ההיכרות שלהם אל ההווה, רועדים מפחד אבל עוטי חיוכים בחדר המלון שאליו נסעו לירח הדבש שלהם. והוא מצליח לרדת לפרטי פרטים ולעומק החרדות של הזוג- שילוב של חששות אישיים וחוסר יכולת להתמודד עם הפער בין הפוריטניות של הוריהם לתחושה שהם עומדים על סף פרק חדש בהיסטוריה האנושית. עידן של פסיכואנליזה, מיניות משוחררת וחופש לכל. מעניין לעשות את ההמרה בין החששות של הצעירים אז, ליחסים מיניים היום. בסופו של דבר זו אותה חוויה- כולנו הואבסנו בכתבות ודימויים על איך הדברים "צריכים" לקרות, שאנחנו בכלל לא מתעסקים באיך אנחנו -רוצים- שהם יקרו. ובטח ובטח לא מצליחים לדבר על זה.
מנגד, למרבה התסכול, מקיואן מסיים את הספר בכזה סלט של קלישאות והירהורי לב שנשמעים כמו סרט בהולמארק, שאתה תוהה אם בעצם כל מה שנכתב בעמודים הקודמים היה כן ומעמיק או אולי זהיר וארכאי. אותו הדבר מתקיים באופן פחות גם בספרים האחרים שלו שקראתי, מעין אחרית דבר או סיכום מהיר של ההתרחשויות, שרק משטיח את חווית הקריאה ומתהה אם מקיואן חושב שקוראיו טמבלים, או שהוא עצמו קצת טמבל.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
היונה

היונה

פטריק זיסקינד

בחיים קודמים, לזוגתי דאז היתה תאוריה בשם "אין עגבניות". היא אמרה שהיא יכולה לנסות להתמודד עם כל צרה שלא תבוא, להעמיס עוד ועוד על כתפיה, לספוג ולהמשיך הלאה, אבל בסוף מה שיפיל אותה יהיה הרגע בו תחזור הביתה ותרצה להכין סלט, ולא יהיו עגבניות. זה יהיה הסוף שלה.

כאן, בקריאה קצרה אך חיונית. ספר קטנטן וממזרי שכזה, בכמות מילים שסופרים אחרים מבזבזים על תיאורים ותרגילים ספרותיים, זיסקינד מספר על הרגע הפתאומי הזה שחייך מתערערים עד היסוד, ואתה מבין שהמקום והחשיבות שלך בעולם הזה פחותים אפילו מהמעט שחישבת לך כשקמת באותו הבוקר. וזה יכול להגיע בסערה וטרגדיות, וזה יכול גם להתפרץ מיונה מטופשת שקבעה את מקומה על סף דלתך.

המעט הוא הרבה והצימצום הוא יפה. זו דעתי הבוקר. מניח שזה ישתנה עם הספר הבא שבו ב900 עמודים שלושה דורות במשפחה רבים על הא ועל דא. בכל מקרה, ממליץ.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
קו-אורך דם

קו-אורך דם

קורמאק מקארתי

מה לומר, מה לומר, מה לומר...

מצד אחד, אני מאוד אוהב את מקארתי. אוהב את הכתיבה שלו, את הדמויות, את התיאורים, את פירוק הז'אנרים לרסיסים. מצד שני, סבלתי נורא בקריאה. ולא סבל "טוב". רוב הזמן מצאתי את עצמי תוהה עד כמה עמוד או פרק או "פתיחת סוגריים" כלשהי, היו נחוצים. ואני משתדל לא לומר את זה ממקום של "הספר ארוך מדי, איפה לעזאזל העורך?", אלא ממקום שכקורא ייגעו וייסרו אותי, ולא קיבלתי תמורה לכך.
הבנתי מהר מאוד שמקארתי מספר שכיבוש המערב והלחימה באינדיאנים היה רצף של טבחים הדדיים, שאת התפקיד של חוד החנית של הציווילזציה ממלאים דווקא אנשים שהרבה יותר קרובים לעולם הישן והברברי מאשר למודרניות. אלו אנשים של אלימות, של מה ששלך- שלי.
וגם את הגדשת הסאה עם האלימות הפנמתי. תרבויות נלחמות וזו שמנצחת מוחקת את השניה, או מחזיקה אותה בתפקיד תזכורת חיה לתבוסתה ומחיקה מתוכן. וגם אם מקארתי אומר שאין כאן קתרזיס כי לא כך ההיסטוריה באמת מתרחשת, אני מבין את זה.
כך שבסופו של דבר, אם אני צריך לשים על זה את האצבע, הבעיה היא שמקריאת ספר שכל כולו מתרכז בדם וגוף, נשארתי עם חוויה מאוד שכלתנית. מתסכל למדי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף

ביקורות נוספות על "החיים בקבר"

החיים בקבר

החיים בקבר

סטראטיס מיריביליס

האם קראתם פעם ספר שלא הצלחתם לכתוב עליו סקירה כלשהי ולו רק בגלל שהוא פשוט מושלם? ככל שעלה בדעתכם : איך אכתוב על הספר הזה כמה משפטים ובהם אוכל לשמר את הפשטות והגאוניות
בכתיבתו של מריביליס מצד אחד ומצד שני איך אשכנע כאן חברות וחברים לקרוא את הספר מכיוון שלעניות דעתי, הוא אחד מהיצירות הספרותיות על מלחמה היותר עוצמתיות ומשאירות חותם
על הזכרון האנושי שקראתי אי פעם (לא קראתי עדיין את כולן).
כל מה שאכתוב יהיה תפל ומתיימר מדי, אין לי את הכשרון הראוי לסקור את היצירה הזאת. קטונתי.
אבל בכל זאת מתיימרת שכמותי, אנסה.

מיריביליס סופר יווני יליד האי לסבוס חייל ותיק ולמוד קרבות, השתתף בכמה מלחמות של המאה ה-20: מלחמת יוון-תורכיה, מלחמת יוון-בולגריה (ידעתם שהיתה מלחמה כזאת?),מלחמת העולם הראשונה ואפילו היה חבר במחתרת הפרטיזנית היוונית במלחמת העולם השניה.
הוא עוטר בכמה מדליות על הצטיינות בשדה הקרב, וחזר משם גם עם משקע המספיק לכתוב כמה ספרים על מלחמות והשלכותיהן המזוויעות.

את חוויותיו האישיות , כנראה, הוא שם בפיו של החייל קוסטולאס יליד לסבוס (מיריביליס בעצמו?) מתנדב לצבא היווני שלחם נגד הצבא הבולגרי אשר חבר לגרמנים במלחמה ההיא. הספר בנוי מפרקים קצרצרים ובכל אחד מהם סיפור של חייל אחר.
למרות שמיריבליס חייל ותיק ומנוסה ובא מרצון למלחמות, אי אפשר להתעלם מדעתו על חוסר התוחלת וההגיון באותן מלחמות נוראיות שגרמו למותם של מיליוני אנשים בשני הצדדים, שבסך הכל רצו לחזור הביתה בשלום.
הפשטות, החוכמה והייחוד של הסופר הן דווקא בתיאור חיי היומיום במלחמה ביומן בו מתעד הסמל קוסטולאס את הפרטים הקטנים והשוליים כביכול, שהם חלק מחייו.
את הרעב לאוכל, את התאווה לסיגריות, את האחוה בין גברים מאותו הכפר, את החרמנות הבלתי נשלטת גם ברגעים הכי הזויים - רגע לפני המוות, מכיוון שניצוץ החיים בא יד ביד עם הפחד מהמוות.
את האדישות והבנאליות שהופכות לחלק מהאדם בשדה הקרב למראה מבחיל של מתים. העין התרגלה.

מריביליס באמצעות גיבורו לא בוחל בתיאור מהפך קרביים של מוות, באמצעות ציור פלסטי וגרוטסקי: את האוכל העבש והמגעיל של חיילים שהאספקה לא הגיע אליהם בזמן. את הברוטליות של המפקדים הזדוניים המתעמרים בחפ"שים.
ישנו שם גם יאקופ היהודי השתקן שאחד מהחיילים השיכורים
מתעלל בו באופן כרוני עם האימרה: למה צלבתם את ישו? כשהוא מפליא בו את מכותיו.
וכל הזמן מישהו נהרג, נפצע, נגמר.
כמו בשיר המפורסם של פוליקר " מי הבא בתור ומי בתור הבא"

מי הגיבור שישאר חי כדי לספר? אחד מספרי האנטי מלחמה הטובים ביותר שקראתי לצד טולסטוי "מלחמה ושלום" "הקץ לנשק" של המינגווי, "כפירי אריות" של ארווין שאו, ויש האומרים גם " מילכוד 22" של ג'וזף הלר שאני באופן אישי לא מצביעה בעדו, אבל שיהיה בשביל הרזומה.

כשקראתי מעט על הרקע של הסופר תוך כדי הסקירה העלובה שלי (בחיי אני עושה עוול לסופר שלא יקרא מעבר להיכן שהוא נמצא היום ויקלל אותי:) ראיתי שהוא היה מועמד לפרס נובל בשנת 1958 ולא קיבל אותו. חבל, אילו הייתי שבדית כחולת עיניים בלונדינית ו-1.90 הייתי מעניקה לו לאלתר את הנובל.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אנקה
החיים בקבר

החיים בקבר

סטראטיס מיריביליס

במהלך קריאת הספר הייתה הפסקת מים יזומה בישוב בו אני מתגורר, כך יצא שישנתי בלי להתקלח. התעוררתי עצבני ומתגרד, ונגשתי למקלחת, מתפלל כמעט בקול רם ש"חזרו כבר המים". המים אכן חזרו ונשיפות האוויר בצינורות המרוקנים, עת שהמים עושים דרכם לראשי היו כמוזיקה לאוזני.

שלא ישתמע מקריאת שורות אלה שאני מפונק. בעת קריאת הספר נזכרתי בתקופות אחרות בחיי, בעיקר כלוחם בצבא ההגנה לישראל, היו תקופות בהן רק לחובשים היה מותר להתקלח (לא הייתי חובש), כי פצצת מרגמה של החיזבאללה שנפלה בין מכלי המים של המוצב וחוררה את רובם יצרה מחסור מים אדיר. נזכרתי בתקופות של מארבים ארוכים של 120 שעות מחופר תחת רשתות הסוואה, מתבוסס בנוזלי גופי, אוסף לשקיות את צרכי, כדי לא להשאיר כלום בשטח (טוואי לוואי קראנו לזה אז). נזכרתי בתקופות בהם החלפנו את לוחמי צד"ל במוצבים המטונפים שלהם, מוצבים בהם לחולדות היו ארוניות משלהם. נזכרתי במבצע עופרת יצוקה,כלוחם שהוא גם אב לשלושה ילדים, את תנאי המחיה המחליאים, את השלב בו הפסקתי לאכול כי הבנתי שמה שנכנס צריך לצאת, ומי צריך את זה (לחשוב איפה ומתי ומי יאבטח אותי כשאצטרך)

תמיד כשלחיילים עליהם פקדתי היו הקשיים רבים מנשוא, אמרתי להם: תתנחמו בכך שאנו לא לוחמים במלחמת העולם ה I, בקווי החפירות..."

הספר מתאר את העובר על לוחמים יוונים בקווי החפירות של מלחמת העולם ה I. הספר כביכול כתוב בצורת יומן של לוחם מהאי לסבוס, שכותב את הגיגיו במחשבה שפעם אחת ארוסתו תקרא אותו.
הרגעים שהוא מתאר הם כה אמתיים, חרדת המוות מכל פגז שנופל, איך מזהים כל פגז לפי שריקתו, הטינופת שמושלת בכול. הסטטיות האין סופית, המוות שמרחף מעל הכול כל הזמן.
הטבע שסובב אותך ועוטף את חושיך ומה הוא קשור לסיטואציה ההזויה, פרח הפרג שפרח רק בשבילך. לאורך הסיפור מתוארים בעדינות קורעת לב אלה שנשארים מאחור בעיקר האמהות שנשארות מאחור ושולחות את בניהן לתופת, בציפייה לחזרתם הבית.
הספר כתוב היטב, המציאות המזעזעת והמטלטלת מצליחה לעבור היטב לקורא, וההיסטוריה הגדולה דרך עיניו של החייל הקטן נראית אנושית ומזעזעת כדרכה...

ממולץ בחום

ובפעם הבאה שתהיה הפסקת מים בישוב, מבטיח לא להתלונן

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
החיים בקבר

החיים בקבר

סטראטיס מיריביליס

הרבה מה לכתוב אחרי הביקורת המשובחת של אנקה (שדרכה הגעתי לספר הזה) אין לי, אבל על ספר זה פטור בלא כלום אי אפשר.

מלחמת העולם הראשונה מונצחת בספרות ובמחקר, אבל לא במידה הראויה לה. זאת כמובן מפני מלחמת העולם השנייה ש"התעלתה" עליה בכל המובנים. ובכל זאת במלחמת העולם הראשונה יש משהו שאין בשנייה והוא הראשוניות של מלחמה חובקת כל, מלחמה שהפכה סדרי עולם של מאות שנים, חיסלה אימפריות והקימה אחרות, האיצה את פיתוחם של כלי נשק אכזריים וטקטיקות לחימה מודרניות. מלחמה שקטלה כמעט עשרים מליונים של בני אדם, מספר בלתי נתפס בכל קנה מידה.

הספר 'החיים בקבר' כשמו כן הוא, מתמקד בתיאור מלחמת החפירות האופייני למלחמה הזו, שם מתו אלפים למען תזוזה של הגבול בכמה מטרים לכאן או לכאן. מיריביליס עושה זאת דרך מחברות שהשאיר אחריו חייל אלמוני עם נפש רגישה ולב מתבונן, שנכתבו בזמן אותנטי כביכול, ו'שנחשפות' שנים אחרי המלחמה. את הסיפור עצמו הייתי מגדיר כמעט כפואטיקה של המלחמה. פואטיקה טרגית כמובן. מיריביליס מצליח לתאר את זוועות המלחמה, את הייאוש, את המוות הנוראי בצורה ראליסטית-פואטית עד כמה שהדבר נשמע אוקסימורון ובכל זאת ללא פאתוס דביק. לתאר באופן פיוטי ונוגע ללב, הן את תחושותיו של חייל המגלה פרח שבדרך נס הצליח לפרוח באדמה המפויחת והסדוקה בין שקי החול, והן את ריחות האדמה, הטחב, הרטיבות והלכלוך המלווים את חייהם חסרי הפשר של הלוחמים תחת האדמה.

מומלץ, (ותודה לאנקה:).

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יוסף
החיים בקבר

החיים בקבר

סטראטיס מיריביליס

הלוואי והספר הזה היה חובה לבגרות.. כן, כן בדיוק לפני הגיוס הכפוי לצה"ל ואז נראה כמה "מורעלים" היו מתגייסים, מן הסתם רק כל אלו שלא היו יכולים לצלוח את העמוד הראשון. ביוון של תחילת המאה ה-20 שלא כמו היום, עריקה גררה אחריה עונש מוות, גם אם לא היית שפוי, אבל היום אין צורך בכך, תעמולה משומנת היטב גורמת לצעירים חסרי בגרות נפשית לראות בחיול משאת חלומותיהם. המלחמה היא לא הדבר הדפוק פה, אלא האנושות עצמה שנברא להם מוח ולא יודעים להשתמש בו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•שירה36
החיים בקבר

החיים בקבר

סטראטיס מיריביליס

פרוזה חושנית ומושחזת. סיפור המגולל את עלילתו של חייל יווני בקרבות בסרביה. עליבותה הבלתי נסבלת של המלחמה שאין לה קץ, השזורה באפיזודות מעוררות תשוקה חולנית.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Regi
החיים בקבר

החיים בקבר

סטראטיס מיריביליס

ספר מעולה , רק חייל שעבר כמה דברים בחייו יכול לכתוב יצירת מופת כזו .
מי ייתן ולעולם לא יחוו אנשים את החוויות שעוברות על חייל בשדה הקרב .

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נמרוד
החיים בקבר

החיים בקבר

סטראטיס מיריביליס

ספר שמתאר בצורה חריפה וכואבת את חוסר הטעם של המלחמה, הטיפשות של האנושות ומנגד את היופי של החיים. כתיבה מעולה שמכווצת את הבטן. אין חדש בטענה שאין טעם במלחמות ולמרות זאת היא עדיין רלוונטית. האנושות לא לומדת לקח.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•ריני
החיים בקבר

החיים בקבר

סטראטיס מיריביליס

מי שרוצה לדעת נפשו של לוחם בקרב, ומדוע אין מלחמה שאיננה תופת, שיקרא את הספר הזה. פיוט של הזוועה, ספר חשוב מאין כמוהו.

לפני 18 שנים•
★★★★★
•סתיו
החיים בקבר

החיים בקבר

סטראטיס מיריביליס

סטראטיס מיריביליס היה מועמד לפרס נובל בשנת 1958 - בספרו זה מתאר מלחמה בבלקן נגד הבולגרים והגרמנים במלחמת
העולם הראשונה - בה לצד הסבל במה שכונה מלחמת החפרות...מומחשת הזוועה לצד התלבטויות קשות,מחשבות עצובות ובשיחה אחת
שהתנהלה בין גבור הספר לאחד הקצינים - שאלו לדעתו ואני מצטט "אם עלה על דעתו פעם אחת שייתכן שכל ה"אדיאלים" שהציגו לנו בעולם הזה אינם אלא מעיים נבובים ומנופחים,חסרי כל ערך.בקיסרות ביזנטיון,אמרתי,היו כתות דתיות שחבריהן שחטו בלילות את מתנגדיהם בגלל הגייה שונה של תנועה אחת במילת התפילה.האם הוא מסוגל להבין זאת?הוא צחק מקרב לב,אמרתי לו שייתכן שבעוד שנים מעטות אולי יצחקו אחרים כמוהו,אבל הפעם לשמע מעשי ההרג שלנו עצמנו בבעלי האידיאלים האנטי-לאומיים...
ואז,עונה לו הקצין-"קודם כל עלינו לגרש מאתונה את המלך ואת חבורת הכלבים אוהדי הגרמנים שאתו,ולגרש את הבולגרים ממקדוניה שלנו,ורק אחר כך יהיה לנו זמן לחשוב ולשוחח על הדברים האלה.כל דבר בשעתו,עת לכל חפץ,עת הבציר באוגוסט-קח סיגריה!"...
וכך - מיריביליס שובר את ראשו במחשבות אלה לצד ההפגזות המרצצות את חסרי המזל וביניהם הסיפור היהודי הבא כפי שלא פעם אמרתי גם הסופר הזה מכניס סיפור על יהדות יוון על קהילותיה והפעם על "יאקופ" - והוא ממשיך לספר על קבוצת חיילים חדשים שהגיעו למלא את השורות שנידלדלו..."והיהודי-איך זה לעזאזל הגיע יהודי לחטיבת לסבוס?השד יודע"...והשאר אני משאיר למי שיחפוץ לקרוא ולהתרשם ממקור ראשון...

לפני 12 שנים•
★★★★★
•סקורדו
דירוג
5.0
לפני 12 שנים

“סטראטיס מיריביליס היה מועמד לפרס נובל בשנת 1958 - בספרו זה מתאר מלחמה בבלקן נגד הבולגרים והגרמנים במ”

10/10
ביקורות על החיים בקבר
הבאה
אין ביקורת הבאה