במהלך קריאת הספר הייתה הפסקת מים יזומה בישוב בו אני מתגורר, כך יצא שישנתי בלי להתקלח. התעוררתי עצבני ומתגרד, ונגשתי למקלחת, מתפלל כמעט בקול רם ש"חזרו כבר המים". המים אכן חזרו ונשיפות האוויר בצינורות המרוקנים, עת שהמים עושים דרכם לראשי היו כמוזיקה לאוזני.
שלא ישתמע מקריאת שורות אלה שאני מפונק. בעת קריאת הספר נזכרתי בתקופות אחרות בחיי, בעיקר כלוחם בצבא ההגנה לישראל, היו תקופות בהן רק לחובשים היה מותר להתקלח (לא הייתי חובש), כי פצצת מרגמה של החיזבאללה שנפלה בין מכלי המים של המוצב וחוררה את רובם יצרה מחסור מים אדיר. נזכרתי בתקופות של מארבים ארוכים של 120 שעות מחופר תחת רשתות הסוואה, מתבוסס בנוזלי גופי, אוסף לשקיות את צרכי, כדי לא להשאיר כלום בשטח (טוואי לוואי קראנו לזה אז). נזכרתי בתקופות בהם החלפנו את לוחמי צד"ל במוצבים המטונפים שלהם, מוצבים בהם לחולדות היו ארוניות משלהם. נזכרתי במבצע עופרת יצוקה,כלוחם שהוא גם אב לשלושה ילדים, את תנאי המחיה המחליאים, את השלב בו הפסקתי לאכול כי הבנתי שמה שנכנס צריך לצאת, ומי צריך את זה (לחשוב איפה ומתי ומי יאבטח אותי כשאצטרך)
תמיד כשלחיילים עליהם פקדתי היו הקשיים רבים מנשוא, אמרתי להם: תתנחמו בכך שאנו לא לוחמים במלחמת העולם ה I, בקווי החפירות..."
הספר מתאר את העובר על לוחמים יוונים בקווי החפירות של מלחמת העולם ה I. הספר כביכול כתוב בצורת יומן של לוחם מהאי לסבוס, שכותב את הגיגיו במחשבה שפעם אחת ארוסתו תקרא אותו.
הרגעים שהוא מתאר הם כה אמתיים, חרדת המוות מכל פגז שנופל, איך מזהים כל פגז לפי שריקתו, הטינופת שמושלת בכול. הסטטיות האין סופית, המוות שמרחף מעל הכול כל הזמן.
הטבע שסובב אותך ועוטף את חושיך ומה הוא קשור לסיטואציה ההזויה, פרח הפרג שפרח רק בשבילך. לאורך הסיפור מתוארים בעדינות קורעת לב אלה שנשארים מאחור בעיקר האמהות שנשארות מאחור ושולחות את בניהן לתופת, בציפייה לחזרתם הבית.
הספר כתוב היטב, המציאות המזעזעת והמטלטלת מצליחה לעבור היטב לקורא, וההיסטוריה הגדולה דרך עיניו של החייל הקטן נראית אנושית ומזעזעת כדרכה...
ממולץ בחום
ובפעם הבאה שתהיה הפסקת מים בישוב, מבטיח לא להתלונן
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
