ביקורת ספרותית על צלה של הרוח - בית הקברות לספרים נשכחים #1 מאת קרלוס רואיס סאפון
ספר מעולה

---

צללתי לתוך הספר המדהים הזה כמו לתוך חלום, ולא הייתי מסוגלת להתנתק ממנו. קסם כמעט בלתי נסבל - זו מילת מפתח עבורי בתיאור ההתרשמות ממנו.
זהו ספר על ערכים נצחיים - על אהבה ובדידות, בגידה ונאמנות עד מוות, על שנאה בלתי אנושית וכנגד האדיבות, המסירות וההקרבה האמיתיים, ללא חשבון וללא גבולות.
זה לא רק ספר על אהבה לספרים, הרגשתי שבראש ובראשונה זהו ספר על בני אדם , על יופי שבאהבה וידידות, על התגברות על סבל וכאב, שהחיים לפעמים נושאים בתוכם, על נסיונותיהם של הגיבורים לבנות את עצמם ואת אישיותם ולא לאבד צלם אנוש בשום מצב בחיים.
אגב, תיאורים היסטוריים של מה שהתרחש בזמן מלחמת האזרחים בספרד, במהלך מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה לא הרשימו אותי במיוחד ולא תרמו להבנת הנושא, הם נראו לי מבלבלים ולא מספיק בהירים. אבל המחבר ללא ספק הצליח להעביר את הרגשות החוויות והתחושות של אנשים, ובעזרתם להכניס אותנו לאווירה יחודית של ברצלונה באותה תקופה:
אווירה של רודפים ונרדפים, של פער תהומי בין עשירים חדשים לבין אליטות ישנות שהפכו לעניים וחלשים מבלי אפשרות להסתגל למצבם החדש, אווירה של פחד, ייאוש ולמרות הכל תקווה.
עבורי העלילה של הספר היא משנית, למרות שעד אמצע בערך עקבתי במתח מסוים אחרי המתרחש. אחר כך כבר הבנתי, מה צפוי בהמשך והתרכזתי ביופיו המיוחד של הספר - נהינתי מאמרות שנונות הפזורות בשפע בכל עמוד, מחוכמת חיים, משפה רהוטה היוצרת תחרה של מילים ומשפטים.
לסיכום אביא משפט שמאפיין, לדעתי, את הספר:
"הוא מסוג הספרים שבמהלך קריאתם אתה נקרע בין הרצון לדעת, מה כתוב בהמשך, לבין הצורך לקרוא פעם נוספת את העמוד הקודם".

» ביקורות נוספות של נטלינה
» ביקורות נוספות על צלה של הרוח - בית הקברות לספרים נשכחים #1