סיפור חיים מרגש ומלא אירועיים דרמטיים של גבר הומוסקסואל באירלנד של אמצע המאה ה-20. בסיפורו שזורים סיפורי חיים מרתקים לא פחות של בני משפחתו וחבריו.
להלן המלצה של Copilot:
הספר עוקב אחרי מסע חייו של סיריל אייברי, גבר שנולד בנסיבות לא שגרתיות באירלנד שמרנית, ומנסה להבין מי הוא באמת בעולם שלא תמיד מקבל אותו.
דרך תחנות שונות בחייו, הקורא נחשף לשאלות עמוקות של זהות, אהבה, שייכות ומחיר הסודות.
בוין משלב הומור דק לצד רגעים מטלטלים, ויוצר דמויות חיות ומלאות מורכבות.
בלי לחשוף יותר מדי – הסיפור נוגע בקשרים אנושיים בלתי צפויים, בבחירות שמשנות גורלות, ובכוחם של רגשות שמכסים אותם לאורך שנים.
זהו ספר רחב יריעה שמסופר בקול ייחודי, עם קפיצות זמן שמעשירות את העלילה ומוסיפות לה עומק.
הוא מצליח להיות אישי מאוד ובו בזמן גם להאיר תקופה והקשרים חברתיים באופן חד ומדויק.
זה רומן מרגש, חכם ולעיתים גם כואב, שמצליח להישאר איתך הרבה אחרי סיום הקריאה.
מי שמחפש ספר שגורם לחשוב, להרגיש, ואפילו לחייך לרגעים בתוך סיפור לא פשוט – זה ספר שכדאי מאוד להכיר.

אוהבות, שונאות, מדחיקות, סובלות בשקט, בוכות ומחייכות מבעד לדמעות, מקריבות את עצמן, שומרות אמונים, נכנעות ונאבקות, אינן מאבדות תקווה ומאמינות בטוב – אלו הן הנשים הטובות של סין. פסיפס של דמויות אומללות, אך יחד עם זאת חזקות כפלדה. גבורתן היום יומית מעוררת כבוד, הערצה והתפלאות אין סופיים. מאין הן שאבו כוחות, כדי לעמוד בפני מציאות כה קשה ואכזרית: מהפיכה של מאו, חינוך מחדש, נישואין שנכפו עליהן, עינויים נפשיים ופיזיים, אכזריות וחוסר התחשבות של גברים, אשר הפכו למסורת רבת שנים, דלות ועוני , העדר שמחה ...
...היה קשה לקרוא את הספר הזה, הוא עצוב, מטלטל, מקומם
הנשים האלה בסך הכול כמיהות לאהבה ואושר, כמו כל נשות עולם. הן לא שונות מאתנו בהרבה, אולי ביכולתן האין סופית לסבול. אך איזה ברירה הייתה להן במהלך 70 שנים אחרונות וגם קודם?! אני מקווה שבמאה ה21 הנשים הסיניות יזכו סוף סוף להערכה ואושר. מגיע להן !!!

על כריכת הספר כתוב שהוא מבוסס על סיפור אמיתי. עצוב ומזעזע שבימנו יכול לקרות משהו דומה למתואר בספר ועוד במקום שבו אמורים לעלות ולהתעלות בלימוד תורה ובשמירת מצוות.
מעמודיו הראשונים של הספר אנו נכנסים לאווירה מיוחדת של עולם הישיבות ועולמו הפרטי של נער חרדי צעיר, שזה עתה התחיל את דרכו בישיבה חדשה. האווירה הזאת נוצרת הודות לשפה וסגנון מיוחדים של המספר, אשר מעצימים את תחושת האותנטיות של הסיפור.
המחבר הצליח ממש לחבב עלי את הגיבור בכך שהעניק לו תכונות כמו כנות, יושר, דביקות אמיתית בבורא ורצון לעבוד אותו. הגיבור עורר בי כבוד והזדהות, כאב לי על בדידותו, שהיא כמעט תמיד מנת חלקם של אנשים שלא דומים לסובבים אותם. אהבתי מאוד את הסיפור על מאבקי כוח בישיבה - גרוטסקי, מצחיק ועצוב כאחד.
ויחד עם כל זה יש בסיפור משהו שהפריע לי לתת לו את הציון הגבוה ביותר. הרגשתי שיש בו משהו מאולץ, מזויף , לא ברור עד הסוף. הקונפליקט בין אשכנזים לספרדים חסר פרופורציות, הסוף הטראגי נראה פאתטי מדי, מסקנותיו של הגיבור נראות שטחיות, לא מספיק מבוססות. בקיצור - התחלה טובה מאוד, שסופה התפספס.
לסיכום, ספר בהחלט שווה קריאה, ובאמת מאפשר הצצה לעולמם של בחורי ישיבות (להזהר מהכללות). נקודה נוספת לזכותו- שפתו המיוחדת, שלפעמים אף מקשה על שטף הקריאה עקב המליציתיות וריבוי המילים שלה, אך בהחלט מוסיפה ליצירת אווירה ייחודית של הספר.

ספר מאכזב.
ציפיתי לחוויית קריאה מעמיקה ומרתקת. קיבלתי רומן שטחי, שמהלכו צפוי מראש ובנאלי, כמיטב המסורת ההוליוודית.
שורה תחתונה - אני מתפלאה, איך אפשר לכתוב ספר כה עלוב על ענק הרוח, כמו לב טולסטוי. ומתפלאה עוד יותר מכך שהספר לא רק התפרסם בעולם אלא גם הופך לסרט. עצוב...

כבר די הרבה זמן אני רוצה לקרוא את הספר
"אנשים רגילים :גדוד מילואים 101 של משטרת הסדר ו’הפתרון הסופי’ בפולין", אבל דוחה את זה מסיבות שונות.
חשבתי שהספרון הקטן של אווה טים יכול להוות הקדמה למחקרו הרציני של כריסטופר בראונינג. האמת שלא כך היה.
ספרון הזה מבוסס על יומנו של אחיו של המחבר, שהתנדב לשרת באחת היחידות המובחרות של אס.אס.,ונהרג בשנת 1943. הבעיה היא שאין ביומן הזה הרבה תוכן, אלא תיאורים טכניים בלבד של קרבות. המחבר מודע לכך ומצטער על זה, אבל כתוצאה הוא נאלץ לבנות את ספרו על השערותיו בלבד.
בסופו של דבר זהו ספר זכרונותיו של המחבר, שנולד בשנת1940, על ימי המלחמה ואחריה, על התמודדות המשפחה עם אובדן האח הבכור, על התמודדות האישית שלו עם גילויי הזוואות שנעשו בזמן המלחמה ותחושות האשמה וצער עמוק על כך שאחיו ובעקיפין גם הוריו היו חלק מכל הזוואות האלה.
לסיכום, הספר לא מכניס אותנו לעולמו האישי של חייל האס.אס. ולכן לא מוסיף הרבה להבנת הנושא. זהו עוד ספר זכרונות מתוך רבים כמוהו, לא המעניין ביותר, למען האמת.

ספר סתמי לחלוטין, ברמה של פרסומים בבלוגים.
ציפיתי למשהו אחר לגמרי, ייתכן שבגלל זה התאכזבתי כל כך.
הספר לא הוסיף לי כלום, שום תובנה או הרחבת דעת בנושא כלשהו. הוא אומנם זורם וקליל, אבל יחד עם זאת אמריקאי מאוד - מתאר מציאות אמריקאית וגדוש בדוגמאות ושמות, שבטח מפורסמים ומוכרים בארצות הברית, אבל לי לא אומרים כלום.
בקיצור, לדעתי, זה לא יותר מנסיון לדון בנושאים פופולריים על סמך דוגמאות אישיות מחיי המחברת ומשפחתה.
ואני לא חסידה גדולה של רכילות וחשיפה אישית כאלה, הם לא עוררו בי שום תחושות הזדהות ולא לימדו אותי כלום.

ספר מעניין, כתוב וערוך היטב, עם עלילה סוחפת, שיש בה יותר מסתם סיפור בילוש ומתח אלא סיפור מעורר מחשבות והרהורים על אספקטים שונים של החיים.
נחשפתי לראשונה לתיאורי שלג וקרח מקצועיים והשתכנעתי, שניתן לקרוא בהם, כמו שאדם מיומן קורא בעלים ועצים שביער. מדהים לגלות ולהתוודא שוב ושוב, איזה חוקיות מופלאה טמונה בתופעות טבע, שאנו רגילים לראות יום יום, וכמה אפשר ללמוד מהם, אם אדם מכיר אותם באמת ומוכן להקשיב להם.
מאידך, הספר עייף אותי מאוד, כך שבקושי סיימתי אותו. הוא מלא וגדוש בפרטים טכניים, בתאורים מקצועיים, בפריטי מידע, בתובנות על החיים וכו' כל זה מעניין, אך בשלב מסויים התחיל להפריע לי בקריאה, כיון שהרגשתי, שאני טובעת בים הזה של פרטים, ומכל ההשקעה הרבה הזאת של המחבר לא נשאר כלום בראש. לדעתי, זה פיספוס וחבל.
ולבסוף, סמילה, הגיבורה הראשית(התלבטתי,אם הגיבור הראשי הוא בכל זאת השלג) היא טיפוס לגמרי הזוי ולא מציאותי. אינני אוהבת גיבורים כאלה.
בקיצור, לא ספר "שלי".

קריאה כתהליך, כחלק מן החיים, כצורך חיוני...
מדוע אנחנו קוראים? מה המניעים שלנו לקרוא ספר זה או אחר או לוותר לגמרי על החוויה הזאת? איך לעזור לילדנו ו/או לתלמידנו לאהוב לקרוא ולא לראות בקריאה סוג של חובה משעממת ומרגיזה?
דניאל פנק רחוק מלחייב את קהל הקוראים שלו לקרוא ספרים. הוא רק מתקומם על כך שהורים ומורים רבים בתום לב ובדרכים שונות הורגים בילדים את הרצון לקרוא. בלי להיות מודעים לכך הם בעצם שוללים מילדים את חופש הבחירה - לקרוא ולאהוב ספרים או לא.
המחבר מציע דרכים להחזיר לילדים את אהבת הקריאה, הזכות לגלות את היופי ושאר אוצרות רבים הטמונים בספרים. ומי שמחליט במודע ולאחר כמה נסיונות נכונים לוותר על הזכות הזאת, מי שלא רואה שום קסם בקריאה - רשאי לוותר. אבל , לפי פנק, לא יימצאו רבים כאלה...

ברומן הזה אין כמעט עלילה, הוא ערוך כיומן של ילדה מחוננת ומחשבותיה של אישה מבוגרת ממעמד חברתי נמוך, שבזכות שנינותה וצימאונה לידע הצליחה להפוך לאדם אינטליגנטי משכיל וחכם באמת.
ספר גדוש בתובנות ומחשבות מעניינות ועמוקות של שתיהן על החיים ומשמעותם, על טבע האדם, על תפקידה של האמנות בחיינו ועוד דברים רבים.
עבורי הספר הזה הוא בראש ובראשונה על בדידותם של אנשים, שלא דומים לסובבים אותם, ועל המאמצים שלהם למצוא את מקומם בחברה האנושית .
התלהבותי הראשונית מן הספר ירדה כמעט לגמרי לקראת סופו. לא יכולתי להיפטר מהרגשת זיוף מציקה. המחברת לא הצליחה לשכנע אותי בקיומם וכנותם של דמויות המשתתפות
בסיפור: הכול נראה מלאכותי ולא אמין. התנשאותן האינטלקטואלית של הגיבורות על הסביבה ותחושות בוז שהן חשות לעולם העשירים "השליטים" ואליטות חברתיות למיניהן פשוט מרגיזות. חוץ מזה הן עומדות בסתירה מוחלטת לניסיונה של המחברת לתאר את הגיבורות כשונות בתכלית מאנשים אחרים, שלא מסוגלים להתעלות על סטריאוטיפים מעמדיים שהורגלו אליהם. פנייה לדמות הסוחר היפני האינטליגנטי שכביכול משוחרר מכל הסטיגמות, ובזכות זה מסוגל לגלות בלכלוכית את הנסיכה האמיתית, מגוחכת בעיניי.
כתוצאה, רעיונות מעניינים והגיגים עמוקים של המחברת, דוקטור לפילוסופיה, במתווה של סיפור חלש, שמתיימר להיות אפילו טראגי, אבל לא מעורר שום תחושת הזדהות בשל חוסר אמינות שלו. זוהי התרשמותי האישית, כמובן.