בבוקר אביבי אחד בשנת 1989, רכבתי על אופניי, הנקראים "היונה המעופפת", ברחובות נאנג`ינג, חולמת על בני פאן-פאן. הניצנים הירוקים על העצים, העננים הקפואים שנשפו רוכבי האופנים סביבי, צעיפי המשי של הנשים המתנפנפים ברוח האביבית, כל אלו התמזגו במחשבותיי על בני. גידלתי אותו בכוחות עצמי, ללא עזרתו של גבר, ולא היה זה דבר קל לטפל בו כאם עובדת. בכל מסעותיי הקצרים או הארוכים, אפילו ברכיבה הקצרה לעבודה, המחשבה על בני ליוותה אותי תמיד ונסכה בי אומץ.
"היי, מגישה תותחית שכמותך, שימי לב לאן את הולכת", צעק לעברי חבר לעבודה, כשהאופניים שלי התנועעו בחוסר יציבות לכיוון המתחם של תחנת הרדיו והטלוויזיה שם אני עובדת.
שני שוטרים חמושים עמדו בשער. הראיתי להם את אישור הכניסה שלי. והם היו רק הראשונים. בדרך למשרדי ולאולפנים, ידעתי, אצטרך לעבור על פניהם של עוד ועוד שומרים חמושים. האבטחה בתחנת השידור הייתה קפדנית במיוחד, וכל העובדים חששו מהשוטרים והתייחסו אליהם בזהירות רבה. שמועה סיפרה שחייל חדש אחד נרדם במשמרת הלילה, והיה כה מתוח ומבוהל, עד שהרג את השומר שבא להעיר אותו.
המשרד שלי נמצא במרומי הקומה השש-עשרה בבניין המאיים והמודרני בן עשרים ואחת הקומות. במקום להסתכן במעלית הרעועה, שהתקלקלה לעיתים קרובות, העדפתי לטפס במדרגות. אבל רק כשהגעתי מתנשפת לשולחני, נזכרתי ששכחתי את המפתח לאופניים שלי בתוך המנעול. חברי לעבודה, שריחם עלי, הציע שהוא יתקשר לשומר בחניה. אפילו זאת לא הייתה משימה פשוטה, כי לאף עובד זוטר לא היה טלפון בימים ההם, וחברי היה צריך ללכת למשרדי ההנהלה על מנת לצלצל לשומר בכניסה. בסופו של דבר, מישהו הביא לי את המפתח יחד עם הדואר. מבין ערימת המכתבים הגדולה, מכתב אחד משך את תשומת ליבי ממבט ראשון. המעטפה הייתה עשויה מכריכה של ספר ועליה הודבקה נוצת תרנגול. וזה היה אות מוסכם. על פי המסורת הסינית, נוצת תרנגול הינה אות למצוקה מיידית.
המכתב נשלח על ידי נער צעיר מכפר שנמצא כמאתיים וארבעים קילומטרים מנאנג`ינג.
שינראן הנכבדה מאוד,
אני מאזין לכל תוכניותייך. למעשה, כל אנשי הכפר מאזינים להן. אבל איני כותב כדי לספר לך כמה טובות התוכניות שלך. אני כותב על מנת לספר לך סוד.
זה לא ממש סוד, כי כולם בכפר יודעים. איש זקן ונכה כבן שישים בכפר קנה לאחרונה אישה צעירה. הנערה נראית צעירה מאוד, אני חושב שהיא בטח נחטפה. זה קורה כאן די הרבה, אבל רוב הנערות מצליחות לברוח במשך הזמן. הזקן פוחד שאשתו הצעירה תברח, לכן הוא קשר אותה בשרשרת ברזל עבה. השרשרת הכבדה כבר שפשפה את העור שעל מותניה וחשפה את הבשר החי. הדם נספג בבגדיה ואני חושב שהיא תמות מזה. בבקשה, עזרי לה, הצילי אותה.
בכל מקרה, מה שלא תעשי, אל תזכירי זאת ברדיו. אם אנשי הכפר יגלו את הדבר, הם יגרשו את המשפחה שלי מהכפר.
אמן שתוכניותייך יהיו טובות יותר ויותר.
מאזינך הנאמן,
ז`אנג שיושואן.
זה היה המכתב העצוב ביותר שקיבלתי מאז שהתחלתי להגיש את תוכנית הערב ברדיו "מילים ברוח הלילה", ארבעה חודשים קודם לכן. בתוכנית דנתי בהיבטים שונים מחיי היומיום והשתמשתי בחוויותיי האישיות כדי לזכות באמון המאזינים ולהציע להם דרכים להתמודד עם קשיי החיים. "שמי הוא שינראן, אמרתי בתחילת השידור הראשון. "שינראן משמעו – בשמחה. `בשמחה פותח הטבע את עיניו לדברים חדשים`, כתב המשורר ז`ו ז`יקינג בשיר אודות האביב. וגם תוכנית הרדיו שלי הייתה תופעה חדשה למאזינים, גם לי, שכן רק לאחרונה הפכתי למגישה ברדיו ורציתי להגיש תוכנית חדשנית, שלא היה כמותה.
מאז שנת 1949 , התקשורת שימשה כשופר של המפלגה. רדיו ממלכתי, עיתוני הממשלה ובשלב מאוחר יותר גם הטלוויזיה של הממשלה, סיפקו את המידע היחיד שהיה נגיש לאזרחי סין, כאשר כל אמצעי התקשורת דיברו בקול אחיד וזהה. תקשורת עם מישהו מחוץ לגבולות סין הייתה נדירה ובלתי אפשרית, כמוה כאגדה. רק כאשר דאנג שיאופינג החל את התהליך האיטי של פתיחת סין לעולם בשנת 1983, יכלו עיתונאים, בתנאי שהיו אמיצים דיים, לנסות ולערוך שינויים קלים ועדינים בדרך של הגשת החדשות. באותם ימים אפשר היה לראשונה, לדון בתקשורת הציבורית בעניינים אישיים, אם כי הדבר היה כרוך בסיכון רב. בתוכניתי "מילים ברוח הלילה" ניסיתי לפתוח צוהר קטן, חור קטנטן כדי לאפשר לאנשים לזעוק ולאוורר את המצוקות שהעיקו עליהם, להיפתח ולנשום עמוק אחרי אווירת הדיכוי הטעונה של ארבעים השנים האחרונות. הסופר והפילוסוף הסיני לו שאן אמר פעם ש"האדם הראשון שטעם טעמו של סרטן, היה חייב קודם לכן לאכול עכביש, כדי להבין שהעכביש אינו ראוי וטוב למאכל". כשהמתנתי לתגובות המאזינים לתוכניות הראשונות שלי, תהיתי אם הם יחשבו שהתוכנית היא בבחינת סרטן או עכביש. עד מהרה, המספר הרב של המכתבים הנלהבים שנערמו על שולחני, שכנע אותי כי המאזינים חשבו את התוכנית לסרטן.
המכתב שקיבלתי מהנער הצעיר ז`אנג שיושואן היה הראשון שפנה אלי בבקשה לעזרה מעשית, והדבר גרם לי למבוכה ובלבול. דיווחתי אודות המכתב למנהל המחלקה שלי ושאלתי אותו מה עלי לעשות. המנהל הציע לי באדישות, שאפנה למשרד הביטחון הציבורי בכפר וזה מה שעשיתי. התקשרתי למשרד ודיווחתי לממונה על סיפורו של ז`אנג שיושואן.
השוטר, מעברו השני של הקו אמר לי להירגע. "דברים כאלה מתרחשים לעיתים קרובות. אם כולם יגיבו בהתרגשות כמוך", אמר האיש, "אנחנו השוטרים נצטרך להעביד את עצמנו עד מוות. בכל מקרה, זה עניין חסר תקווה. במשרד שלי מחכות ערימות של ניירות וכולם מדווחים על פשעים חמורים, רק שכח האדם שלנו והכסף מוגבלים. במקומך הייתי נזהר מאוד מלהסתבך בעניין הזה. הכפריים האלה לא מפחדים מאף אחד ומשום דבר. גם אם נשלח לשם שוטרים, הכפריים יבעירו את המכוניות שלנו ויכו את השוטרים. הם יעשו כל שביכולתם כדי להמשיך את השושלת המשפחתית שלהם במטרה ללדת יורש זכר ולא לחטוא כנגד אבות-אבותיהם".
"אז" אמרתי, "אתה לא מתכוון לקחת אחריות על הילדה הזו?"
"לא אמרתי שלא , אבל..."
"אבל מה?"
"אבל אין צורך למהר, אפשר לפעול צעד אחר צעד".
"אסור לך לתת לנערה למות צעד אחר צעד!"
השוטר גיחך בטלפון. "אין פלא שאומרים שהשוטרים יורים אש אחרי שהעיתונאים מדליקים את האש. איך אמרת שקוראים לך?"
`שינ...ראן", אמרתי בחריקת שיניים.
"כן, כן, שינראן, שם טוב. בסדר, שינראן, בואי אלי, אני אעזור לך".
הוא נשמע כמי שעושה לי טובה אישית ולא כמי שמבצע את חובתו המובנת מאליה.
הלכתי ישר למשרדו. הוא היה שוטר סיני טיפוסי, חסון ודרוך ועל פניו הבעה ערמומית.
"באזורים הכפריים גן העדן גבוה בשמים והקיסר רחוק", אמר השוטר. לשלטון החוק אין אחיזה בכפר, פירש השוטר. האיכרים פוחדים רק מהרשויות המקומיות השולטות על אספקת החומר להדברת מזיקים, דשנים לאדמה, זרעים וכלי עבודה.
הוא צדק. בסופו של דבר, היה זה מנהל מחסן האספקה החקלאית של הכפר שהצליח להציל את הנערה. הוא איים לקצץ לחקלאים את חומרי ההדברה אם הם לא ישחררו אותה. שלושה שוטרים לקחו אותי לכפר בניידת המשטרה. כשהגענו, קידמו את פנינו המוני איכרים זועמים וראש הכפר צריך היה לפנות לנו דרך בין האנשים שנופפו לעומתנו באגרופים שלופים וקיללו אותנו. הנערה, התברר, הייתה בסך הכל ילדה בת שתים-עשרה. לקחנו אותה מבעלה הזקן שבכה וקילל אותה ואותנו במרץ. לא העזתי לשאול אודות הילד שכתב לי את המכתב. רציתי להודות לו, אבל השוטר אמר, שאם האיכרים יגלו שבן הכפר כתב לי מכתב, הם עלולים לרצוח אותו ואת משפחתו.
לאחר מעשה ולאחר שנוכחתי לדעת הבנתי כמה גדול ועצום כוחם של האיכרים, התחלתי להבין כיצד מאו הגדול הצליח לנצח בעזרתם את צ`יאנג קי-שק וכלי הנשק שהעמידו לרשותו האמריקאים והבריטים.
בסופו של דבר, הילדה נשלחה בחזרה למשפחתה בשינינג, שנמצאת במרחק עשרים ושתיים שעות נסיעה ברכבת מנאנג`ינג, כשהיא מלווה על ידי שוטר ונציג של תחנת הרדיו. רק שם הסתבר, שהוריה של הילדה, שקעו בחוב של כמעט עשרת-אלפים יואן, כאשר חיפשו אחריה לאחר שנחטפה ונעלמה.
לצערי, לא זכיתי לציון לשבח עבור הצלת חייה של הילדה המסכנה. קיבלתי רק תלונות וביקורת בגין "בזבוז זמנם של השוטרים שנסעו ממקום למקום והסתת העם", גם בגין בזבוז הזמן והכסף של תחנת הרדיו. התלונות והביקורת זעזעו אותי באופן עמוק ביותר. לילדה צעירה נשקפה סכנת חיים, אך הצלתה נראתה לשלטונות בבחינת "הסתת העם ובזבוז כספי ציבור".
כמה בדיוק שווים חיי אישה בסין?
שאלה זו רדפה אותי והציקה לי. רוב האנשים שכתבו מכתבים לתחנת הרדיו היו נשים. המכתבים היו בדרך כלל אנונימיים, או חתומים בשמות בדויים. רוב הסיפורים של הנשים תפסו אותי בלתי מוכנה. הם הפתיעו וזעזעו אותי באופן העמוק ביותר. עד אז הנחתי שאני מבינה לליבן ומכירה של חייהן של הנשים בסין. אבל, מקריאת המכתבים נוכחתי לדעת עד כמה היו כל ההנחות שלי שגויות. חברותיי, הנשים הטובות של סין, התמודדו עם בעיות שכלל לא הכרתי ולא שיערתי את עומקן.
רבות מהשאלות שהן שאלו אותי עסקו במיניות. אישה אחת רצתה לדעת מדוע ליבה פעם בחוזקה כשהיא נתקלה במקרה בגבר בעת נסיעה באוטובוס. אישה אחרת שאלה מדוע היא החלה להזיע כאשר גבר נגע בידה. במשך שנים רבות, כל אזכור או דיון בנושאי מין - היה אסור לחלוטין בסין. כל מגע פיזי בין גבר לאישה שלא היו נשואים - הוביל להרשעה וגינוי פומביים ואפילו למאסר. אפילו בין בעל ואישה נשואים, שיחות על חדר המיטות נתפסו כהתנהגות עבריינית, ובמריבות משפחתיות, ילדים איימו לעיתים קרובות להוקיע את הוריהם ולהלשין עליהם כמי שנכנעו לתשוקה ושקעו בשיחות אסורות על מין.
כתוצאה מכך, שני דורות של סינים גדלו כאשר הדחפים הטבעיים שלהם מבולבלים ומודחקים.
אני עצמי הייתי כה בורה בנושאי מין, עד שאפילו בגיל עשרים ושתיים, סירבתי לתת יד למורה גבר במסיבה מסביב למדורה, מתוך חשש שמא אכנס בשל כך להריון. הידע השגוי שלי בנושא הריון בא משורה בספר: "הם החזיקו ידיים תחת אור הירח... באביב היה להם בן, תינוק בריא". במשך הזמן, הבורות שלי בעניין עובדות החיים הפכה לסקרנות ועתה, כשהייתה לי תוכנית רדיו משלי, רציתי ללמוד עוד ועוד על חייהן האינטימיים של הנשים והחלטתי לחקור את הרקע התרבותי של חברותיי, נשות סין.
צ`אן הזקן היה הגבר הראשון שסיפרתי לו על הפרויקט שלי. הוא היה עיתונאי ותיק וזכה להערכה רבה. במסדרונות האולפנים סיפרו שאפילו ראש העיר של נאנג`ינג בא לשאול בעצתו. במסגרת עבודתי נועצתי בצ`אן לעיתים קרובות, מתוך יחס כבוד לוותק שלו ולמעמדו הבכיר, אבל גם על מנת לקבל אישור למעשיי מניסיונו הרב. בכל מקרה, הפעם, תגובתו אכזבה אותי. הוא נע לשלילה בראשו, שהיה קירח לגמרי, עד שלא יכולת לדעת היכן נגמרת הקרקפת ומתחילים הפנים. "נאיבית!" אמר לי.
הייתי מופתעת מתגובתו. הסינים רואים בהתקרחות סימן לחוכמה. האם טעיתי? מדוע הצורך להבין את הנשים הסיניות נחשב לנאיביות?
סיפרתי לחבר שעבד באוניברסיטה אודות האזהרה הנחרצת של צ`אן הזקן.
"שינראן", אמר החבר, "ביקרת פעם במפעל של עוגות ספוג?"
"לא", עניתי מבולבלת.
"אני הייתי. מאז אני לא אוכל יותר עוגות ספוג".
לא הבנתי. החבר הציע שאנסה לבקר במאפייה כדי להבין למה הוא התכוון.
כיוון שאני חסרת סבלנות מטבעי, כבר למחרת בחמש בבוקר הייתי בדרכי למאפייה קטנה ששמה הלך לפניה. לא הודעתי מראש על בואי, אך גם לא ציפיתי להיתקל בקושי כלשהו. עיתונאים בסין נקראים "מלכים ללא כתר", משום שזכותם להיכנס באופן חופשי כמעט לכל ארגון במדינה.
מנהל המאפייה לא ידע מדוע באתי, אך הוא התרשם ממסירותי לעבודתי, ואמר שמעולם לא ראה עיתונאי שקם מוקדם כל כך על מנת לאסוף חומר לכתבה. בחוץ שרר עדיין חושך חלקי ובפנים המפעל, תחת אורן העמום של המנורות החשופות, ראיתי שבע או שמונה פועלות שוברות ביצים לתוך מיכל גדול. הפועלות פיהקו וכחכחו בגרונן בקולות מחרחרים ונוראים. מדי פעם שמעתי מישהו יורק בקולי קולות, מה שגרם לי לחוש אי נוחות. פניה של אחת הנשים היו מרוחים בחלמון ביצה צהבהב, מה שלא נראה כמו טיפול יופי ביזארי, אלא נזלת שנמרחה שלא כהלכה. בצד עבדו שני פועלים שהוסיפו חומרי טעם וצבע לבצק שהוכן יום קודם לכן, לכך הוסיפו את הביצים ומזגו את התערובת לתוך תבניות שנעו על סרט נע לתוך התנור. כשהתבניות יצאו מן התנור, כתריסר פועלות ארזו את העוגות בקופסאות. התבוננתי בהן וראיתי פירורי עוגה מסביב לפיות שלהן.
כשעזבתי את המאפייה, נזכרתי במשהו שאמר לי פעם עיתונאי מנוסה, המקומות המלוכלכים ביותר בעולם אינם חדרי שירותים או תעלות ביוב, אלא בתי חרושת למוצרי מזון ומטבחים של מסעדות. באותו רגע החלטתי שלעולם לא אוכל עוגות ספוג, אך לא הצלחתי להבין כיצד המראות הדי מזעזעים במאפייה מתקשרים לשאלה על הבנת הנשים הסיניות.
צלצלתי לחברי, שנשמע מאוכזב מחוסר התפישה שלי.
"ראית מה העוגות היפות והרכות האלו עברו כדי להיראות כמו שהן. אילו היית רואה אותן בחנות, לעולם לא היית יודעת מה עבר עליהן. בכל אופן, למרות שתוכלי לתאר בהצלחה כמה רע מנוהלת המאפייה וכיצד הפועלים והפועלות מפרים את תקנות הבריאות, האם את חושבת שתוכלי למנוע מאנשים לאכול עוגות ספוג? אותו דבר עם הנשים הסיניות. אפילו אם תוכלי להיכנס לתוך הבתים ולתוך הזיכרונות של הנשים, האם תוכלי לשפוט אותן? האם תוכלי לשנות את החוקים שמנחים את החיים שלהן? חוץ מזה, כמה נשים בכלל יהיו מוכנות לוותר על כבודן העצמי ולדבר איתך? אני חושש שחברך, העיתונאי הוותיק, הוא באמת חכם".