“אנשים, כך גיליתי, מתחלקים לשני סוגים: אוהבי החורף ואוהבי הקיץ. אוהבי החורף מתמוגגים מכל גשם, הולכים לראות שטפונות בנחלים, והדבר שהכי משמח אותם זה שלג. הם גם שונאים שקיץ, וזה ממש לא ייאמן מבחינתי. אני משגשגת בחום, נהנית כשלא צריך להתעטף בעשרות שכבות של ביגוד והגנה, והדבר שהכי שנוא עלי בקיץ הוא הצורך להתמודד עם מציאות של מזגן. אני לא יודעת מה קרה לי, בקיץ הזה, שגורם לי לקרוא כל כך הרבה ספרים שעוסקים בחורף ובקור, כמו גם באובדן ובמוות. שמתם לב שזה הולך יחד יופי? דיכאון וקור, עגמומיות ורוח, מוות וקיפאון? לא סתם כנראה.
"אתה יודע מהו יסוד המתמטיקה? ... יסוד המתמטיקה הוא המספרים. אם מישהו ישאל אותי מה באמת גורם לי אושר, אומר לו: מספרים. שלג, קרח, ומספרים. ואתה יודע למה? ... מפני ששיטת המספרים היא כמו חיי אדם. בהתחלה יש לך המספרים השלמים. המספרים שהם טבעיים וחיוביים. המספרים של הילד הקטן. אבל התודעה האנושית מתרחבת. הילד מגלה את הכמיהה, ואתה יודע מהו הביטוי המתמטי לכמיהה? ... אלה הם המספרים השליליים. הם ניסוח התחושה, שמשהו חסר. והתודעה ממשיכה להתרחב, וצומחת, והילד מגלה את חללי הביניים. בין האבנים, בין האיזוב שעל האבנים, בין בני האדם. ובין המספרים. ואתה יודע לאן זה מוביל? זה מוביל לשברים. המספרים השלמים ביחד עם השברים נותנים את המספרים הרציונליים. והתודעה אינה עוצרת שם. היא רוצה לפרוץ את גבולות ההיגיון. היא מוסיפה פעולה מגוחכת כמו מציאת שורש. והתוצאה היא המספרים האירציונליים. ... זה סוג של טירוף. כי המספרים הרציונליים הם אינסופיים. אי אפשר לכתוב אותם. הם דוחקים את התודעה אל מחוץ לתחום. ועם המספרים האירציונליים, שנוספו למספרים הרציונליים, מקבלים את המספרים הממשיים. ... וזה לא נפסק. לעולם לא נפסק. כי עכשיו, במקום הזה, אנחנו מרחיבים את המספרים הממשיים על ידי המספרים המורכבים, שורשים ריבועיים של מספרים שליליים. אלה מספרים שאנחנו לא יכולים לדמיין לעצמנו, מספרים שהתודעה הרגילה אינה מסוגלת להכיל. וכשאנחנו מוסיפים את המספרים המורכבים למספרים הממשיים אנחנו מקבלים את שיטת המספרים המורכבת. שיטת המספרים הראשונה שבמסגרתה ניתן להסביר בצורה מספקת את היווצרות גבישי הקרח. זה כמו נוף רחב ופתוח. האופקים. האדם נמשך לעברם, והם מוסיפים להתרחק. זאת גרינלנד שאיני יכולה בלעדיה! ולכן אני לא רוצה שיכלאו אותי."
זה היה, כולל הבלבול מהצד המתמטי, וחוסר הדיוק מהצד המושגי המתורגם, מונולוג של סמילה. סמילה, "העלמה סמילה", רווקה בשנות השלושים לחייה, היא הבת של רופא דני עשיר ומבורגן, ושל ציירת גרינלנדית בוהמיינית. האם מתה, נעדרת זה שנים רבות. האב מנותק ובכך נעדר בדרכו. וכך נותרת סמילה, בודדה, בפער שנוצר בין הטבע הפראי לציפוי התרבותי. אני חייבת להגיד שאהבת המתמטיקה היתה מבטיחה, לפחות לפי דידי. אין הרבה ספרים שעוסקים כך במשמעות מבנים מתמטיים. והאמת היא שגם הספר הזה לא עוסק בכך. ההבטחה מתפוגגת, וככל שהספר מתקדם, המתמטיקה נעלמת.
השלג נשאר. עד הסוף המר. השלג הוא המזיז ומניע את העלילה, שכן לסמילה יש כישרון לשלג. חוש סמוי ומובחן היטב. משהו שקיים כנראה רק למי שגדל בטבע, בלי מיכשור טכנולוגי והכשרה תרבותית. וכך סמילה יודעת להבחין בין סוגים של שלג, מזהה עקבות על הקרח, ויודעת לומר כיצד יתנהגו קרחונים. אה, סליחה. זה משהו שהיא יודעת כתוצאה מהכשרתה המדעית. יש כאן שימוש כושל במיתוס הכושל עוד יותר של "הפרא האציל". זה מיתוס אהוב ביותר בחברה המערבית, בטענה שכל ההכשרה, ההשכלה, החינוך, כל מה שאנחנו קוראים לו "תרבות" הוא רק זיוף שמפריע לאדם לחשוף את טבעו וידיעותיו האמיתיות.
חוץ מזה יש גם סיפור בלשי. בן השכנים האהוב של סמילה מוצא את מותו בנפילה מהגג, וסמילה חושדת בנסיבות מותו. עד כאן ברור. על המשך העלילה הסבוכה לא כדאי לשאול אותי כי לא ממש הצלחתי להבין את כל ההתפתחויות וההסתבכויות שבה, ובאופן כללי מי נגד מי, מי הרעים בסיפור, מה הם רצו, והאם הם בסוף נכשלו או הצליחו. או שזה החום של אוגוסט שהמס את תאי המוח שלי. לא ברור. אבל גם לא ממש מומלץ. יאללה, היידה, לספר הבא.”