ביקורת ספרותית על מאוחר מדי מאת צבי ינאי
ספר טוב

---

ספר טוב בסך הכל, אבל לא חף ממגרעות. מומלץ בעיקר לשתי קבוצות של אנשים: למי שאהב את 'שלך, סנדרו' (לא שאי אפשר לקרוא את הספר הזה מבלי לקרוא את קודמו, אבל נראה לי שנכון יותר לקרוא את שני הספרים האלה בסדר שבו הם נכתבו). ולאנשים שיש להם עניין כלשהו בעולם החי והצומח וחיבה לסגנון כתיבה אקדמי כולל סבלנות למלים כמו 'פרדיגמה'. לי זה הזכיר קצת מאמרים שקראתי בתקופת לימודי באוניברסיטה.

ב"שלך, סנדרו", ספרו הקודם והמצוין של צבי ינאי, נחשפים לראשונה קורות משפחתו, דרך מכתבים אמיתיים שכתבו אמו וסבתו בתקופת מלחמת העולם השנייה, ומתוכם עולה תמונה מדהימה ומרתקת מאין כמותה של התפרקותה של משפחה יהודית באיטליה בתקופת השואה, ונטישתו של ילד קטן, אחיו של המחבר, אצל משפחה אומנת. הספר ההוא נכתב כמכתבים ששולח צבי ינאי (סנדרו) לפרופסור לביולוגיה בשם רומולו, שהוא סבור שהוא אחיו האובד. הוא מצטט עבורו קטעים מממכתביהן של אמו וסבתו, ומנסה להתחקות כבלש אחר תולדות משפחתם המסובכת, במטרה להסביר לאחיו ולעצמו איך ומדוע נטשו הוריו את בנם הקטן.

הספר "מאוחר מדי", אמור לתת לנו את נקודת המבט של האח האובד, אך אינו אותנטי כקודמו, ורובו ככולו פרי הדמיון. ככל הנראה, צבי ינאי מעולם לא מצא את אחיו האובד וכל ההתקשרות עימו המתוארת בשני הספרים לא היתה ולא נבראה, על אף שיחסי הציבור של הספר מנסים לטשטש את העובדה הזו, וחבל שכך. אין כל רע ביצירה דמיונית, אבל הוגן יותר להכריז עליה ככזאת ולא לנסות ליצור עמימות סביב העניין.

בכל אופן, תחילתו של הספר מכתבים שנשלחו לינאי כביכול ממכריו של אחיו לאחר שזה נעלם בנסיבות מיסתוריות, ורובו יומן שכאילו כתב האח בעצמו.
אלא מה? היומן לא נכתב בילדותו של האח, אלא בשלהי חייו. ובהיותו אמן לשעבר ופרופסור לביולוגיה בהווה, יומנו אינו עוסק רק בסוגיות המשפחתיות שמעלה 'שלך, סנדרו', אלא רובו דווקא מתמקד בעשבים, אריות, נחשים וקוקיות. כמו כן, סובל האח ממחלת הסרטן ומקדיש מילים רבות לתיאור הטיפולים הרפואיים שהוא עובר למיגור המחלה, וגם כאן אינו חוסך בפרטים. ניכר שנכתב בידי מישהו שמכיר לעומק את הנושא.

התוצאה היא שחלקים נרחבים בספר אינם מאוד מרתקים עבור מי שהתחבר דווקא לקורות משפחתו של ינאי, ופחות מתעניין בעולם החי והצומח. אמנם ינאי, דרך עיני אחיו כביכול, בוחר לתאר אלמנטים בחייהם של בעלי החיים שקשורים ביחסי גורים-הורים או גוזלים-הורים, בין אם זה סיפורו של גור אריות שנאסף על ידו ואמו באה לדרוש אותו, ובין אם אלו הן הקוקיות המטילות ביציהן בקינים זרים, ולא קשה לעמוד על הקשר הביוגראפי, אבל בכל זאת צריך סבלנות מיוחדת להתעמק במחקריו על בעלי החיים, במסגרת של קריאת פרוזה.

יחד עם זאת, הספר כתוב מאוד יפה, עם המון חוכמת חיים והרבה תובנות פסיכולוגיות ופילוסופיות מעשירות, בנושאי אמנות, מדע ומה שביניהם. יש בו גם כמה פניני חוכמה ודימויים שלפחות בעיני, לו רק בשבילם היה כדאי לקרוא אותו. (כמו למשל "היא קיבלה בחיוך את הצטדקותי שנולדתי ירח, ללא אור משלי, מסוגל להחזיר רק מה שקורן אלי").

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על מאוחר מדי