“סבא שלי נולד בטו' באב. את יום הולדתו האחרון הוא חגג בבית החולים. עוד הספקתי לבוא לבקרו עם בני לברך אותו. מספר ימים לאחר מכן הוא נפטר והוא בן תשעים ושש. בטו' באב השנה הוא יכול היה להיות בן מאה, לו היה חי, כך סבתא שלי אומרת.
מאז שהוא הלך לעולמו וסבתא נשארה עם מטפלת שבכל פעם מתחלפת באחרת, אני נוסעת להיות אתה מספר שעות בימי ראשון, עת המטפלת יוצאת למה שנקרא, היום החופשי שלה. אני מצטיידת במכשיר הקלטה, בלוק צהוב ועט ומנסה ללכוד את זיכרונותיה של סבתא.
סבתא שלי כבר לא צעירה. בקיץ האחרון היא חגגה אתנו את יומהולדתה התשעים וארבע. קשה לה ללכת, היא נעזרת בהליכון. קשה לה לקום, במיוחד מכורסא רכה או ספה עמוקה. היא כבר לא מכינה את העוגיות הטובות שלה כי קשה לה ללוש את הבצק ביד. אבל הזיכרון שלה חד כתער ואני מלקטת את זיכרונותיה. מנסה לצרוב אותם בכל אמצעי טכנולוגי שאני מכירה: מקליטה, מקלידה במחשב, שומרת, מכינה עותק נוסף ועוד אחד, שלא יאבד. כי מי עוד יוכל לספר עליה. היא האחרונה שנשארה.
מה אנחנו באמת יודעים על אדם אחר? מה אנחנו יודעים על הקרובים לנו? ואיך אנחנו יכולים ללמוד ממה שאנשים אחרים אומרים עליהם, או יודעים עליהם. ואם נלקט הרבה מידע מאחרים האם נדע יותר? כך בנוי הספר הנהדר הזה "מאוחר מדי" פיסות של מידע שמוגשות דרך מבחר מכתבים, יומנים או ספורים של אנשים שונים, ללא סדר הגיוני או כרונולוגי כלשהו ומאפשרות לכל קורא לטוות את דמותו של גיבור הספר. מלאכת איסוף החלקים בתצרף הזה מרתק. כל פרור מידע שמתווסף יוצר הבנה ועומק אך גם יוצר שאלות ותהיות חדשות.
אולי הייתי צריכה להתחיל מלקרוא את ספרו הקודם של צבי ינאי "שלך, סנדרו", שהספר הנוכחי "מאוחר מדי" הוא המשכו ומוזכר הרבה בספר הזה, אבל לי זה לא ממש הפריע לטוות את חוט העלילה. לא היו לי פערים שאינם ניתנים לגישור. הספר טוב יש בו יסודות של ספרות בלשית. התחקות אחרי תולדותיו של האח האובד. מציאת פיסות חיים שנארגות ביחד לאריג שבסופו של דבר הוא מלא חורים כמכמורת.
האם אני אוכל לתולדותיה של סבתא שלי? בכל יום ראשון שאני נפרדת מסבתא, שהולכת וקטנה, הולכת ומצטמקת. אני מאחלת לעצמי וגם לה שאפגוש אותה גם בשבוע הבא כי בכל שבוע היא מספרת ספורים שהיא כבר ספרה המון פעמים ולזה צריך לפעמים סבלנות, אבל בכל פעם היא נזכרת בספור אחד קטן שלא סופר מעולם ואני, ציידת ספורים מוכשרת ומיומנת, מחכה לזה הקטן ולוכדת אותו ומוסיפה לאוסף שלי, כדי שהאריג שאני טווה יהיה, קצת פחות, מלא חורים.”
