“הספר כתוב ברהיטות וקטעים ממנו מעניינים ובמיוחד תיאורי הטבע. יחד עם זאת לא ברור הרציונל שבכתיבתו. הוא נוטה להתפזר ולהיות מעורפל. לא אהבתי.”

“סבא שלי נולד בטו' באב. את יום הולדתו האחרון הוא חגג בבית החולים. עוד הספקתי לבוא לבקרו עם בני לברך אותו. מספר ימים לאחר מכן הוא נפטר והוא בן תשעים ושש. בטו' באב השנה הוא יכול היה להיות בן מאה, לו היה חי, כך סבתא שלי אומרת. מאז שהוא הלך לעולמו וסבתא נשארה עם מטפלת שבכל פעם מתחלפת באחרת, אני נוסעת להיות אתה מספר שעות בימי ראשון, עת המטפלת יוצאת למה שנקרא, היום החופשי שלה. אני מצטיידת במכשיר הקלטה, בלוק צהוב ועט ומנסה ללכוד את זיכרונותיה של סבתא. סבתא שלי כבר לא צעירה. בקיץ האחרון היא חגגה אתנו את יומהולדתה התשעים וארבע. קשה לה ללכת, היא נעזרת בהליכון. קשה לה לקום, במיוחד מכורסא רכה או ספה עמוקה. היא כבר לא מכינה את העוגיות הטובות שלה כי קשה לה ללוש את הבצק ביד. אבל הזיכרון שלה חד כתער ואני מלקטת את זיכרונותיה. מנסה לצרוב אותם בכל אמצעי טכנולוגי שאני מכירה: מקליטה, מקלידה במחשב, שומרת, מכינה עותק נוסף ועוד אחד, שלא יאבד. כי מי עוד יוכל לספר עליה. היא האחרונה שנשארה. מה אנחנו באמת יודעים על אדם אחר? מה אנחנו יודעים על הקרובים לנו? ואיך אנחנו יכולים ללמוד ממה שאנשים אחרים אומרים עליהם, או יודעים עליהם. ואם נלקט הרבה מידע מאחרים האם נדע יותר? כך בנוי הספר הנהדר הזה "מאוחר מדי" פיסות של מידע שמוגשות דרך מבחר מכתבים, יומנים או ספורים של אנשים שונים, ללא סדר הגיוני או כרונולוגי כלשהו ומאפשרות לכל קורא לטוות את דמותו של גיבור הספר. מלאכת איסוף החלקים בתצרף הזה מרתק. כל פרור מידע שמתווסף יוצר הבנה ועומק אך גם יוצר שאלות ותהיות חדשות. אולי הייתי צריכה להתחיל מלקרוא את ספרו הקודם של צבי ינאי "שלך, סנדרו", שהספר הנוכחי "מאוחר מדי" הוא המשכו ומוזכר הרבה בספר הזה, אבל לי זה לא ממש הפריע לטוות את חוט העלילה. לא היו לי פערים שאינם ניתנים לגישור. הספר טוב יש בו יסודות של ספרות בלשית. התחקות אחרי תולדותיו של האח האובד. מציאת פיסות חיים שנארגות ביחד לאריג שבסופו של דבר הוא מלא חורים כמכמורת. האם אני אוכל לתולדותיה של סבתא שלי? בכל יום ראשון שאני נפרדת מסבתא, שהולכת וקטנה, הולכת ומצטמקת. אני מאחלת לעצמי וגם לה שאפגוש אותה גם בשבוע הבא כי בכל שבוע היא מספרת ספורים שהיא כבר ספרה המון פעמים ולזה צריך לפעמים סבלנות, אבל בכל פעם היא נזכרת בספור אחד קטן שלא סופר מעולם ואני, ציידת ספורים מוכשרת ומיומנת, מחכה לזה הקטן ולוכדת אותו ומוסיפה לאוסף שלי, כדי שהאריג שאני טווה יהיה, קצת פחות, מלא חורים.”

“ספר טוב. אינני יודעת אם צבי ינאי באמת איתר את אחיו האבוד, או שהכל דמיון. בכל מקרה הוא מתאר יפה את תסביך הנטישה שהתפתח אצל ילד שננטש ע"י אימו בינקותו. חרדה זו מחבלת בכל מערכות היחסים שלו בתור בוגר. עם אחיו, המחפש אותו, עם אשתו, בתו ואהובתו. גם תאורי החיות המובאים ביומן מסמלים את אותה תופעה: גור אריות שאבד את אימו, וקוקיה שמטילה את ביציה בקיני אחרים. רעיונות נוספים המובעים בספר, כמו אבולוציה של אלטרואיזם בטבע, מזכירים את גישתו של דוקינס בספר "יש אלוהים?" , שקראתי לאחרונה. ברור שהם "באותו ראש". הספר בהחלט מומלץ.”

“צבי ינאי היה הוגה דעות רציני וכתב גם ספרות יפה. את סיפרו המרתק עם הסממנים האוטוביוגרפיים "שלך סנדרו" שזכה ב"פרס ספיר" ובו מתוארים קורות משפחתו ומציאת אחיו האובד קראתי כבר לפני זמן רב. ואילו ספרו זה "מאוחר מדי" מהווה מעין "המשך" לסיפרו הנ"ל. גם כאן משתמש הסופר באמצעי הטכני של "מכתבים" בין גיבוריו ו"יומנו של אחיו" שמספרים את הסיפור. כשהמסגרת של הדמויות מהספר הראשון נשמרת. אני מוכרח לומר שעד שקראתי את "מאוחר מדי" האמנתי שמדובר ב"אמת". אבל עתה אני חושב שינאי אמנם לקח את הקווים הכללים של מה שאירע באמת לאמו ולאחיו בתקופת הכיבוש הנאצי באיטליה אבל יצר מהם סיפור כיד דמיונו הטובה. בספר הזה מתוארת דמותו של ה"אח האובד" כמי שגדל להיות פרופסור ל"אקולוגיה אבולוציונית" באוניברסיטה איטלקית ודרך המכתבים אליו ומ"יומנו של האח" אנו מקבלים תמונה על מה שקרה לו ולאהבותיו וכיצד הוא נעלם יום אחד במשעולי שמורת הסרנגטי באפריקה. הסיפור כסיפור בתוך הרומן לפחות מבחינתי איננו משכנע מספיק אבל הוא מהווה כיסוי נהדר למחשבותיו של צבי ינאי עצמו! כי במכתבים שאותם כתבו כביכול הדמויות השונות וב"יומן אחיו", אנחנו שומעים היטב את קולו הצלול והאחיד של צבי ינאי!... צבי ינאי היה איש חכם, אוטודידקט בעל ידע עצום ובדרך זו הוא חולק איתנו עובדות מדעיות בעיקר במדעי הטבע והארות ותובנות על החיים ומהבחינה הזו הספר מעניין ביותר - בייחוד לכל מי שמתעניין במדע ובפילוסופיה, כי הוא מלא בשורות של משפטים המכילים תובנות והארות מהסוג שבו אנשים מסמנים מעתיקים ומדגישים בתוך ספרים... וכך אנו מקבלים בחלק נרחב ביותר מהספר עובדות מדעיות מרתקות כשלעצמן: למשל על עשב רעיל שפולש באופן פתאומי לאזורים נרחבים ומשמיד סוגי צמחים אחרים או אף גרוע מכך מעביר אליהם בדרך מרתקת את תכונותיו השליליות... על חיי האריות או ההתנהגות המדהימה של ציפור הקוקייה... ואפילו איורים אותם אייר כביכול האח הפרופסור... ועוד ועוד... אלא שהשאלה האם אנחנו קוראים ספר של ספרות יפה כדי ליהנות מהסיפור או אולי כדי לרכוש ידע? התשובה לכך היא אמביוולנטית אך ללא ספק מובהר לנו שהספר הזה נכתב ע"י איש חכם ובעל ידע עצום.”

“הספר כתוב ברהיטות וקטעים ממנו מעניינים ובמיוחד תיאורי הטבע. יחד עם זאת לא ברור הרציונל שבכתיבתו. הוא נוטה להתפזר ולהיות מעורפל. לא אהבתי.”

“סבא שלי נולד בטו' באב. את יום הולדתו האחרון הוא חגג בבית החולים. עוד הספקתי לבוא לבקרו עם בני לברך אותו. מספר ימים לאחר מכן הוא נפטר והוא בן תשעים ושש. בטו' באב השנה הוא יכול היה להיות בן מאה, לו היה חי, כך סבתא שלי אומרת. מאז שהוא הלך לעולמו וסבתא נשארה עם מטפלת שבכל פעם מתחלפת באחרת, אני נוסעת להיות אתה מספר שעות בימי ראשון, עת המטפלת יוצאת למה שנקרא, היום החופשי שלה. אני מצטיידת במכשיר הקלטה, בלוק צהוב ועט ומנסה ללכוד את זיכרונותיה של סבתא. סבתא שלי כבר לא צעירה. בקיץ האחרון היא חגגה אתנו את יומהולדתה התשעים וארבע. קשה לה ללכת, היא נעזרת בהליכון. קשה לה לקום, במיוחד מכורסא רכה או ספה עמוקה. היא כבר לא מכינה את העוגיות הטובות שלה כי קשה לה ללוש את הבצק ביד. אבל הזיכרון שלה חד כתער ואני מלקטת את זיכרונותיה. מנסה לצרוב אותם בכל אמצעי טכנולוגי שאני מכירה: מקליטה, מקלידה במחשב, שומרת, מכינה עותק נוסף ועוד אחד, שלא יאבד. כי מי עוד יוכל לספר עליה. היא האחרונה שנשארה. מה אנחנו באמת יודעים על אדם אחר? מה אנחנו יודעים על הקרובים לנו? ואיך אנחנו יכולים ללמוד ממה שאנשים אחרים אומרים עליהם, או יודעים עליהם. ואם נלקט הרבה מידע מאחרים האם נדע יותר? כך בנוי הספר הנהדר הזה "מאוחר מדי" פיסות של מידע שמוגשות דרך מבחר מכתבים, יומנים או ספורים של אנשים שונים, ללא סדר הגיוני או כרונולוגי כלשהו ומאפשרות לכל קורא לטוות את דמותו של גיבור הספר. מלאכת איסוף החלקים בתצרף הזה מרתק. כל פרור מידע שמתווסף יוצר הבנה ועומק אך גם יוצר שאלות ותהיות חדשות. אולי הייתי צריכה להתחיל מלקרוא את ספרו הקודם של צבי ינאי "שלך, סנדרו", שהספר הנוכחי "מאוחר מדי" הוא המשכו ומוזכר הרבה בספר הזה, אבל לי זה לא ממש הפריע לטוות את חוט העלילה. לא היו לי פערים שאינם ניתנים לגישור. הספר טוב יש בו יסודות של ספרות בלשית. התחקות אחרי תולדותיו של האח האובד. מציאת פיסות חיים שנארגות ביחד לאריג שבסופו של דבר הוא מלא חורים כמכמורת. האם אני אוכל לתולדותיה של סבתא שלי? בכל יום ראשון שאני נפרדת מסבתא, שהולכת וקטנה, הולכת ומצטמקת. אני מאחלת לעצמי וגם לה שאפגוש אותה גם בשבוע הבא כי בכל שבוע היא מספרת ספורים שהיא כבר ספרה המון פעמים ולזה צריך לפעמים סבלנות, אבל בכל פעם היא נזכרת בספור אחד קטן שלא סופר מעולם ואני, ציידת ספורים מוכשרת ומיומנת, מחכה לזה הקטן ולוכדת אותו ומוסיפה לאוסף שלי, כדי שהאריג שאני טווה יהיה, קצת פחות, מלא חורים.”

“ספר טוב. אינני יודעת אם צבי ינאי באמת איתר את אחיו האבוד, או שהכל דמיון. בכל מקרה הוא מתאר יפה את תסביך הנטישה שהתפתח אצל ילד שננטש ע"י אימו בינקותו. חרדה זו מחבלת בכל מערכות היחסים שלו בתור בוגר. עם אחיו, המחפש אותו, עם אשתו, בתו ואהובתו. גם תאורי החיות המובאים ביומן מסמלים את אותה תופעה: גור אריות שאבד את אימו, וקוקיה שמטילה את ביציה בקיני אחרים. רעיונות נוספים המובעים בספר, כמו אבולוציה של אלטרואיזם בטבע, מזכירים את גישתו של דוקינס בספר "יש אלוהים?" , שקראתי לאחרונה. ברור שהם "באותו ראש". הספר בהחלט מומלץ.”

“צבי ינאי היה הוגה דעות רציני וכתב גם ספרות יפה. את סיפרו המרתק עם הסממנים האוטוביוגרפיים "שלך סנדרו" שזכה ב"פרס ספיר" ובו מתוארים קורות משפחתו ומציאת אחיו האובד קראתי כבר לפני זמן רב. ואילו ספרו זה "מאוחר מדי" מהווה מעין "המשך" לסיפרו הנ"ל. גם כאן משתמש הסופר באמצעי הטכני של "מכתבים" בין גיבוריו ו"יומנו של אחיו" שמספרים את הסיפור. כשהמסגרת של הדמויות מהספר הראשון נשמרת. אני מוכרח לומר שעד שקראתי את "מאוחר מדי" האמנתי שמדובר ב"אמת". אבל עתה אני חושב שינאי אמנם לקח את הקווים הכללים של מה שאירע באמת לאמו ולאחיו בתקופת הכיבוש הנאצי באיטליה אבל יצר מהם סיפור כיד דמיונו הטובה. בספר הזה מתוארת דמותו של ה"אח האובד" כמי שגדל להיות פרופסור ל"אקולוגיה אבולוציונית" באוניברסיטה איטלקית ודרך המכתבים אליו ומ"יומנו של האח" אנו מקבלים תמונה על מה שקרה לו ולאהבותיו וכיצד הוא נעלם יום אחד במשעולי שמורת הסרנגטי באפריקה. הסיפור כסיפור בתוך הרומן לפחות מבחינתי איננו משכנע מספיק אבל הוא מהווה כיסוי נהדר למחשבותיו של צבי ינאי עצמו! כי במכתבים שאותם כתבו כביכול הדמויות השונות וב"יומן אחיו", אנחנו שומעים היטב את קולו הצלול והאחיד של צבי ינאי!... צבי ינאי היה איש חכם, אוטודידקט בעל ידע עצום ובדרך זו הוא חולק איתנו עובדות מדעיות בעיקר במדעי הטבע והארות ותובנות על החיים ומהבחינה הזו הספר מעניין ביותר - בייחוד לכל מי שמתעניין במדע ובפילוסופיה, כי הוא מלא בשורות של משפטים המכילים תובנות והארות מהסוג שבו אנשים מסמנים מעתיקים ומדגישים בתוך ספרים... וכך אנו מקבלים בחלק נרחב ביותר מהספר עובדות מדעיות מרתקות כשלעצמן: למשל על עשב רעיל שפולש באופן פתאומי לאזורים נרחבים ומשמיד סוגי צמחים אחרים או אף גרוע מכך מעביר אליהם בדרך מרתקת את תכונותיו השליליות... על חיי האריות או ההתנהגות המדהימה של ציפור הקוקייה... ואפילו איורים אותם אייר כביכול האח הפרופסור... ועוד ועוד... אלא שהשאלה האם אנחנו קוראים ספר של ספרות יפה כדי ליהנות מהסיפור או אולי כדי לרכוש ידע? התשובה לכך היא אמביוולנטית אך ללא ספק מובהר לנו שהספר הזה נכתב ע"י איש חכם ובעל ידע עצום.”