ביקורת ספרותית על גוף מארח מאת סטפני מאייר
ספר מעולה

---

וואו. בחיים לא חשבתי שאני אגדיר ספר של סטפאני מאייר כספר ממש-ממש טוב.

אחרי האכזבה המרה מסדרת "דמדומים" החלטתי שאני נוטשת לאנחות את ספרי הרומנטיקה שדוחפים לתוכם בכוח פנטזיה למען חובבי פנטזיה ומד"ב מכורים כמוני, ולכן את הספר "גוף מארח" יצא לי לקרוא רק עכשיו, אחרי שהוא נמצא על המדפים כבר זמן רב.
באופן מפתיע ביותר, מצאתי את הספר סוחף, מרתק, מצחיק ואפילו (כן, כן) עוסק בסוגיות עמוקות יותר מ"איך בחורה יכולה להיות יותר אומללה כשהחבר שלה זורק אותה". השאלות המרכזיות שעוסקת בהן סטפאני מאייר, (כמו לדוגמה האם בני האדם הם גזע אלים והרסני)נכונות וחזקות, והיא מנסה להציג אותן מנקודת המבט של חייזר תמים ושוחר שלום. מיותר לציין שזו זווית הסתכלות מעולה שמאפשרת לנו כקוראים לראות את עצמנו כבני אדם - את האלימות בחברה, הפשיעה וההרס העצמי שאנחנו גורמים לעצמנו בעקבות התמכרויות שונות.


הדמות הראשית, המספרת, אכזבה אותי - ובגדול. היא דומה מדי לבלה השברירית והאומללה, וכמוה - הא נטולת כל הערכה עצמית או חוש הישרדות. היא מתעלמת מצרכיה הפרטיים למען הכלל, ובקיצור - היא דמות מבחילה. בזכות דמויות המשנה גיליתי שלשם שינוי התאהבתי בחלק מהדמויות של סטפאני מאייר, שזה הישג מרשים. ב"גוף מארח" היא נותנת להן להיות *אחרות* מהדמויות ב"דמדומים". אם זה נובע מכך שהיא מציגה לנו הפעם את בני האדם מנקודת המבט של חייזר פציפיסט - הלוואי שהיא תכתוב את כל הספרים שלה מנקודת מבט כזאת. בספר הזה סטפני מאייר מניחה לדמויות שלה להיכנע למצבי רוח שונים - כעס (ולא, הכעס של אדוארד על אי-היכולת שלו להגן על בלה לא נחשב מצב רוח, אלא סתם מאצ'ואיסטיות מטופשת), שנאה ואנוכיות, דברים שלא הצלחתי למצוא בקרב הדמויות "הטובות" ב"דמדומים".

שורה תחתונה - אחרי שמסננים את כל המריחת עמודים הרגילה של סטפאני מאייר ומתעלמים מהדמיון הברור של הספר ל"אנימורפס", "גוף מארח" הוא ספר מעולה, ובהחלט אפשר להיסחף לתוכו ולהנות ממנו מאוד.

» ביקורות נוספות של עצמילי
» ביקורות נוספות על גוף מארח