ביקורת ספרותית על גוף מארח מאת סטפני מאייר
ספר בסדר

---

לכו מכאן, אין כאן שום דבר מעניין בשבילכם. זאת לא קטילה. בקושי ביקורת, אפילו.
אהבתי את הספר הזה. הוא פנטזיה לא רעה בכלל. ברור שהיו לי דעות קדומות. לפרוטוקול, אני רוצה לציין שהספר הזה הרוויח אותן ביושר: כריכת פנטזיה-לנוער קלאסית של עין אחת (ירוקה, כתמיד), והשם סטפני מאייר מופיע למטה באותיות ברורות. אי אפשר להאשים אותי שציפיתי לגרוע מכל. הוא לא הגיע. אני רואה את סטפני מאייר יושבת מול העורך שלה עם כתב היד של דמדומים, והוא מסתכל בה במבט מורתי ואומר לה ברצינות: סטפני, כשאת רוצה את יכולה להגיע להרבה יותר מזה.
כי הנה, היא יכולה. היא כתבה ספר נוער עם דמויות לא פתטיות, ודיאלוגים טובים, ועלילה סבירה, וסוף טוב אך לא מעצבן. ואני אספיילר חופשי כי אתם לא תקראו כי אתם סנובים. (תקראו בכל זאת.)

הוא מספר על חייזרים טפילים. ועל משולש (מרובע?) אהבה - נורא קשה לספור, אתם יודעים. ועל מורדים אנושיים. ועוד כמה מוטיבים פחות מעוררי תיאבון. אבל בסך הכל הוא ספר טוב. הוא מבצע גרסת כיסוי מצוינת של שיר מוכר. לא משהו למצעד הלהיטים, אבל לגמרי בסדר לשמוע לבד באוזניות. ושלא יראו אתכם חלילה קוראים סטפני מאייר. (עכשיו אני תוהה אם אני רק משליכה עליכם את הסנוביזם הספרותי שלי. זה בסדר לקרוא סטפני מאייר, רוב האנשים לא חושבים שזה בוז לאינטליגנציה וגם סתם ככה שעמום.)
מבחינתי הדמויות הן שיאו של הספר. האמינות שלהן, ההתנהלות שלהן בסיטואציות הבנויות היטב, הליהוק המצוין לתפקידים -

בתפקיד הגיבורה-המקריבה-את-עצמה-למען-הכלל:
וואנדה, חייזרית טפילה. היא אלטרואיסטית מעבר לכל היגיון (צורך העלילה, אני מניחה) אבל בסך הכל היא דמות סבירה ואפשר לחבב אותה. (אם ממש מתעקשים.)
בהתחלת הסיפור היא מוחדרת לגוף אנושי העונה לשם מלאני. החייזרים האחרים רוצים לשמוע פרטים על המשפחה של מלאני, שמסתתרת מהם. אבל באופן מוזר, אין גישה לזכרונות - מלאני חוסמת אותם. היא עדיין שולטת איכשהו במוח שלה.
ההמשך צפוי: הגיבורה שלנו תתיידד עם מלאני, תאתר את שארית המשפחה שלה (דוד ודודה, בת דודה, אח וחבר) ותהפוך לחברה הכי טובה של כולם.
הסוף צפוי עוד יותר: היא תנסה למחוק את עצמה כדי לאפשר למלאני להתקיים, אבל החברים החדשים שלה יצילו אותה, ושתיהן יזכו לחיים, וכולם יחיו באושר (במערת מסתור תת קרקעית ובתת תזונה) עד עצם היום הזה.
(אז כן, הוא שטאנצי. וכן, אני אצחק עליו. אני בכל זאת אוהבת אותו. אם הוא גורם לי להשתוקק לסוף הקיטשי הזה, יש בו משהו.)
הכתיבה בגוף ראשון היא הנס של הספר הזה. היא גורמת לנו להזדהוּת טבעית עם הגיבורה, מה שכנראה לא היה קורה בלעדיה.

בתפקיד הקול בראש:
מלאני. היא חזקה, צינית, אגואיסטית, אנושית מאוד. אמינה. אם מישהו היה מדבר בתוך הראש שלי, ככה הוא היה נשמע.

בתפקיד בעל הבית השתגע:
ג'ב, הדוד של מלאני, מחליט ההחלטות במערת המסתור שאליה ייקח אותנו הסיפור. הוא קצת משוגע, קצת קונספירטור, לא צפוי בכלל. דמות טובה.
יש לו רובה. אני באמת לא מבינה בזה הרבה, אבל נדמה לי שלהצמיד רובה לרקה לא כל כך מועיל. רובה לטווח רחוק, אקדח לטווח קצר. לא?
לא משנה. רובה נראה יותר מאיים, וזה העיקר. חוץ מזה, מה היינו עושים בלי הנקישות המבשרות על טעינת הרובה או מה שזה לא יהיה.

בתפקיד נו באמת, סטפני!:
קייל. ההוא שינסה לרצוח את וואנדה, הגיבורה, בכל הזדמנות. כי היא חייזרית. ההוא שבסוף תהיה לו חברה חייזרית.
(למה תמיד בספרים הדעות הקדומות מתפוגגות מול המציאות? איכשהו מחוץ לספרים זה לא ממש עובד.ההיגיון מחייב שבכל ספר יהיה גם את ההוא שאף פעם לא יתפוס.)
רוצח, אידיוט, אבל עם חוש הומור. אני אוהבת את זה.

בתפקיד הדמות שמתחשק לרצוח:
ג'ארד, החבר של מלאני. הוא אידיוט, הוא תבניתי, הוא מגונן. הוא אדוארד קאלן. החוצה!
(אני באמת לא מבינה למה צריך אותו כאן. והוא מפריע לי לספור משולשי אהבה. אתם מבינים, מלאני מאוהבת בג'ארד; ג'ארד מאוהב במלאני אבל עוין את וואנדה כי היא השתלטה עליה; איאן אוהב את וואנדה, אבל היא תנסה כל הזמן להסביר לו שזה דווקא הגוף של מלאני שהוא אוהב; וואנדה אוהבת את איאן, אבל גם את ג'ארד, מכוח הזכרונות של מלאני והמשיכה הפיזית של הגוף המארח אליו. מי עם מי, כמה, למה; זה עושה לי בחילה.
האמת שגם להם.)

בתפקיד לא-גיבור-יקר-אל-תהרוג-את-עצמך, אם-לא-בשבילך-אז-בשבילי:
איאן. האח הצעיר של קייל, ודומה לו להפליא. ההבדל היחיד ביניהם הוא האף: של קייל נשבר כל כך הרבה פעמים שהוא עקום ללא תקנה. יש לו עיניים כחולות (ספיר, קובלט, עיני חצות... אני לא רוצה לשמוע יותר) והוא אירי. אין צורך לציין שהוא אהבת האמת של וואנדה. כן אציין שהוא נחמד. ממש. באופן חסר תקנה. הוא גם מראה גמישות מחשבתית ואפילו חוש הומור. והוא לא מאצ'ואיסט. הוא אפילו בוכה לפעמים, לכו תדעו. משהו לא בסדר עם הבחור הזה.
(סטפני מאייר סיפרה שאיאן לא היה אמור להיות נוכח כל כך בסיפור, אבל הדמות של ג'ארד עלתה לה על העצבים (הא!) ואיאן פשוט דרש להיכתב. עוד דעה קדומה מתנפצת: באמת חשבתי שהיא אוהבת את הגיבורים האידיוטיים שלה. היא לא אוהבת אותם. זה רק בשביל הכסף?)

בתפקיד הדמות שמתחשק לחבק:
ג'יימי. האח הצעיר של מלאני, הידיד הראשון של וואנדה. אי אפשר שלא לאהוב אותו. ילד מקסים. ברגע ההוא בספר שהוא שכב שם וגסס רציתי להכניס למאייר סטירה. היא כנראה נבהלה והחזירה אותו לחיים. מזל.

ואני. בתפקיד זאת שלא כתבה יותר מדי זמן וקשה לה למצוא את המילים. אהבתי את הספר הזה. הוא כתוב היטב, הוא מעניין, הוא מעורר הזדהות. אני פשוט אגנוב את כל העותקים שלו ואמחק בטיפקס את שם הסופרת. עד שהמזימה תצא לפועל, לכו לקרוא.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על גוף מארח