ביקורת ספרותית על גוף מארח מאת סטפני מאייר
ספר לא משהו

---

טוב, כן.
די מביך לכתוב ביקורת על הספר הזה.
בהתחשב בעובדה שלספר הקודם של סטפאני מאייר, מביך לקרוא "ספר".
מאייר הרוויחה ביושר את עיקום האף שלנו מול הספרים שלה.
ואם פשוט להגיד "דמדומים" לא מהווה הסבר מספיק, אז נזכיר לכם שהגברת ניסתה עוד לסחוט את בועת ההצלחה הזו, ולהוציא לאור גרסה נוספת של דמדומים, הפעם מנקודת המבט הגברית של אחד מקודקודי משולש האהבה של הספר המקורי.
טיוטה של הספר שדלפה לרשת מנעה את הוצאתו לאור ולכן לעולם לא נדע האם תכננו לשווק אותו יחד עם שקיות הקאה, או שמא אלו היו אמורות להגיע בנפרד.

אבל אושייה סימנייתית בעלת טעם משובח המליצה והסקרנות גברה עלי.
מתנצלת בפנייך מראש.
מאייר מקדישה את הספר לאמא שלה שלימדה אותה ש"אהבה היא החלק הטוב ביותר בכל סיפור".
זהו כמובן ייפוי ספרותי של המסר המקורי של מאמא מאייר, שבטח היה יותר בסגנון של "משולש אהבה הוא החלק ההכרחי ביותר בכל סיפור ששאוף להיות רב מכר לבני נוער".
אוקיי, המסר המקורי שלה בטח לא היה כל כך פוליטיקלי קורקט.
לבנות נוער.

ב"גוף מארח" משתלטים חייזרים על כדור הארץ.
דמיינתם יצורים מפלצתיים, כלי נשק מתוחכמים, פיצוצים ואקשן?
יופי.
עכשיו תמחקו הכל.
מדובר בגזע חייזרי מנומס במיוחד, הקורא לעצמו "נפשות".
הם מנומסים, אדיבים, הוגנים וישרים ויש להם רק חסרון אחד: הם חייבים גוף מארח כדי לשרוד.
הם עוברים על פני הגלקסיה וכובשים כוכב אחר כוכב ע"י השתלטות על גופם של דייריו.
ההצדקה שלהם להשתלטות על כדור הארץ פשוטה: בני האדם הם אלימים, אימפולסיביים, מסוגלים לאכזריות.
מהרגע שבו הם משתלטים על גופם של בני האדם - הופך כדור הארץ למקום שליו ורגוע, הרפואה קופצת בבת אחת שמונים צעדים קדימה (איך הצליח גזע חייזרי בעל מבנה גוף של תולעת, שאינו מסוגל לחיות ללא גוף מארח, לייסד רפואה כל כך מתקדמת וללמוד כיצד להשתלט על גופם של בני האדם? עזבו אתכם מפרטים. תגידו, באתם לכאן כדי לחפש מד"ב או רומנטיקה?
אה, מד"ב?
טוב. לכו).
החיים יפים על פני כדור הארץ לאחר ההשתלטות.
הם די דומים לחיים שהיו פה קודם, כי הנפשות, משום מה, אוהבות לחיות בדיוק כמו שחיו הגופים המארחים שלהן, חוץ מאלימות ופשע וכאלה.
אה, וגם הטלויזיה הפכה להיות נורא משעממת.
ועוד חסרון אחד קטן - בני אדם שמשום מה אינם מעוניינים בהשתלטות הזו על גופם נרדפים וניצודים ע"י הנפשות הכה סולדות מאלימות.

חייזרית אחת מוכשרת וחזקה באופן יוצא מן הכלל מושתלת בגופה של בת אנוש מוכשרת וחזקה באופן יוצא מן הכלל. כל כך חזקה, עד שהיא מסרבת להתפנות מהגוף שלה, שנכבש ע"י החייזרית המנומסת, ולוחשת לה תוך הראש הערות ציניות, הזרות כל כך לנפשה העדינה.
אז כן, היתה כאן פלטפורמה לדיון על הקשר בין גוף לנפש, עד כמה הגוף מגדיר אותנו, מה זה בעצם "אני" וכאלה. היה אפשר גם לדון על הטבע האנושי על חסרונותיו ויתרונותיו, אבל עזבו אתכם. אנחנו כאן בשביל הרומנטיקה הגאומטרית (משלושים וריבועי אהבה).
הדיון על הקשר בין גוף לנפש מתמצה בתיאור תשוקתה של מלאני/וודנה (בת האנוש והחייזרית בהתאמה) לג'ארד, מושא אהבתה של מלאני עוד מתקופת היותה אנושית, סצנות קנאה פנימיות המתרחשות כולן בגופה של מלאני/וונדה, ומגע גופני (מינורי, מאייר עדיין מורמונית) מסעיר ומבלבל, כי תכלס - די מבלבל להיות שתי נשים בגוף אחד.
והטבע האנושי?
אה, תשמעו, זה די נחמד שאין אלימות והכל, אבל רק בני אדם מסוגלים באמת להרגיש לעומק, ויותר כיף להיות נאהב בזכות עצמך מאשר בזכות זה שכולם מסביב פשוט נדיבים ואוהבים, נכון?
יופי.
הדיון נסגר.

נראה שמאייר לקחה ללב את הביקורת על גיבורת דמדומים הפאסיבית והמעצבנת, ולכן יצרה עכשיו גיבורה אקטיבית, אמיצה ואלטרואיסטית. ומעצבנת.
אוי, כמה מעצבנת.

וברקע, ברקע מרחפת עוד בעיה שהופיעה כבר בדמדומים.
השילוב בין ארוטיקה ואלימות.
קשה להימנע מהתחושה שפוטנציאל האלימות הצפון בדמויות הגבריות, בדמדומים כמו כאן, הוא חלק ממוקד המשיכה שלהם.
בדמדומים, פוטנציאל האלימות נבע ממשיכתו הכרונית של אדוארד לדמה של בלה. כאן, הכעס האלים של הגברים המרכזיים בחייהן של מלאני/וונדה על גזע החייזרים השתלטן והמנומס המיוצג ע"י וונדה.
מלאני/וונדה נחבטת, נחנקת, מדממת ומצולקת (איזה מזל שלחייזרים יש טכנולוגיה רפואית מפותחת כל כך! עד סף הספר כל הצלקות יעלמו ומלאני תחזור להיות יפהפיה. תודו שדאגתם) בידי הדמויות הגבריות המרכיבות את המרובע הרומנטי, עד לסוף הטוב.
הגברים, מצדם, יתייסרו ויתחרטו, כמובן, כשיבינו כמה טעו ביחסם אליה.
כמה שכל זה רומנטי.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על גוף מארח