לפני כמה שנים גרנו בשכונה רועשת ביותר. בכל ערב שבת היתה מסיבה באחת המרפסות. בכל סוף שבוע רעדו החלונות בביתי והרעש היה מחריש אזניים גם בחלונות סגורים ואטמי אזניים. אין מה לומר שהרעש המשיך הרבה אחרי השעות המותרות בחוק והמשטרה לא טרחה להגיע. כל כך שנאתי את אלימות הרעש הזו. באחד מערבי השבת המסיבה היתה רועשת במיוחד, ולא הצלחתי לאתר אותה. לבסוף, כשהבחנתי שגם הריצפה רועדת, הבנתי שהמסיבה במקלט של הבנין. התחלתי לבכות, פשוט לבכות מחוסר אונים. בן זוגי, שככלל הוא איש רך ונוח לבריות, לא היה יכול לשאת את הבכי שלי והחליט שהגיע זמן לעשות מעשה. אמנם הוא לא קרוב לשני מטר, אבל מבחינת רקע ומיומנות בלחימה לריצ'ר יש כמה דברים ללמוד ממנו. מה שמשותף לשניהם היא היכולת המופלאה להשאר רגועים במצבי לחץ, לנחש את תגובותיו של היריב עוד לפני שחשב עליהן בעצמו, ולתכנן כל פרט עד הרמה הקטנה ביותר. כך יצא שבן זוגי ניגש למלאכה כמבצע צבאי לכל דבר. לאחר הצצה חטופה בשדה הקרב הוא העריך שמדובר בסביבות עשרים בחורים בגיל צבא, טיפוסים מפוקפקים מהסוג שנוהג לשאת סכין קפיצית בכיס. לרדת ולבקש מהם בנימוס לא יעבוד, ניסינו כבר בעבר. לחרוג מכללי הנימוס יהיה רעיון רע, שכן אז יתפתח קרב מהלומות אמיתי. "אם אני רוצה לצאת מהעסק בחתיכה אחת אני באמת אצטרך להרביץ ואז יהיו עצמות שבורות ליותר מדי אנשים, אולי יותר גרוע. " "אז מה אתה מציע?" "אני אצטרך להיראות מספיק מפחיד בלי לאיים." וכך היה. הוא עטה כפפות ניילון על ידיו, ביד שמאל החזיק מקל קצר, אבל העיקר היתה הבעת פניו. מן חיוך קבוע של השפתיים בלבד, בעוד שרירי הצוואר מקובעים במקומם והראש נוטה לאחור. בקיצור, הבעה של פסיכופט. ההמשך רק סופר לי. "נכנסתי פנימה, התקרבתי ל- DJ וקירבתי את אצבעי לשפתיי בתנועה מהסה. בידי השניה סימנתי להנמיך. הוא החוויר וכיבה את המוסיקה. מעגל שלם התאסף סביבי, דומם. חייכתי את החיוך הכי מתוק שלי, ואמרתי בשקט, כמעט בלחישה: 'הרעש מפריע לי. יש לכם 15 דקות לעזוב. ושהמקום יהיה נקי, בבקשה'."
למותר לציין שזו הפעם האחרונה שהיתה מסיבה במקלט.

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי את הריצ'ר הנוכחי. האמת שעלה בדעתי גם סיפור אחר שהוא כמעט זהה לאחת מהסצינות המתוארות בספר, אך לצערי בן הזוג הטיל איסור פרסום...

לא יודעת למה אבל הספר הנוכחי מצא חן בעיני הרבה יותר מהקודמים בסדרה שקראתי. אני מבטיחה שאני כותבת מרצוני החופשי, ואף 9 מ"מ לא מכוון לי לרקה. אולי זה החום הזה של הקיץ שגורם לתאי המוח להיות מנומנמים ולא בקורתיים יתר על המידה, אולי החופש הגדול שמשאיר אותי בבית עם הגדולה שלא יכולה ללכת לשום קיטנה בגלל הסוכרת וגורם לי לרצות לנקום במישהו על העוול שנגרם לה בגלל אטימות של כמה מקבלי החלטות.

בכל זאת מילה קטנה של ביקורת, אבל מתייחסת לתרגום – 44 מ"מ זה קליבר לא הגיוני לאקדח, אפילו לבורה שכמותי. זה יותר מתאים למרגמה. אני נותנת לצ'ילד את הקרדיט שלמרות שבן זוגי משוכנע שמעולם לא ירה באקדחים עליהם הוא כותב, הוא לפחות גיגל כמו שצריך.

איזה כיף לקרוא לפעמים משהו לא מחייב שבו הרעים מקבלים את גמולם ולשכוח שבמציאות זה לא ככה.

"ריצ'ר היה נהג סביר, אבל לא יותר מזה. מבחינה פיזית הגוף שלו עבד בשתי דרכים: במהירות קיצונית או באיטיות קיצונית. רוב הזמן הוא התנהל באדישות טיפוסית לאיש גדול ממדים, נראה שקט ועצל, ולפעמים ממש מעולף. אבל בעת הצורך הוא היה מסוגל להתפרץ בפעילות קדחתנית למשך כל הזמן הדרוש, כתם מטושטש של ידיים ורגליים, ואז לחזור לתרדמת חורף. לא היה לו מצב ביניים, ומצב ביניים הכרחי לנהג טוב. עליו להיות מוכן לתגובה מיידית אבל מבוקרת, להיות דרוך אבל בשליטה, מהיר אבל זהיר. ריצ'ר התקשה לתפקד בתחום הביניים הזה. בדרך כלל הוא מצא את עצמו מגיב לסכנה במרחק מאתיים מטר או מתעלם ממנה במחשבה שהיא תעלם מעצמה. הוא מעולם לא הרג או פצע מישהו באמצעות מכונית אלא אם כן התכוון לכך, אבל הוא היה אדם ריאלי ולא השלה את עצמו, הנהיגה שלו היתה גרועה בהרבה מהממוצע" (מבוקש, לי צ'יילד, עמוד 53)


זו לא סקירה על הספר הספציפי הזה, הראשון בסדרת ריצ'ר אלא משהו שאני רוצה לשמור כפתיח לסקירות של כל הסדרה. מה שקראתי השבת היה ספר שלקחנו מהספריה פעם נוספת, אחרי שכבר קראתי אותו לפני כמעט עשר שנים, וכבר כתבתי עליו סקירה באתר כאן. זה לא כזה קריטי, האמת, כי לוקחים את ריצ'ר כדי לקרוא על ריצ'ר והעלילות נכנסות לתוך תבנית שהיא די צפויה מראש ומוכרת, וזה למעשה מה שמחפשים. אז למה לטרוח לקרוא ספר אחר כל פעם אם רק באמצע הספר שמתי לב שהעלילה יותר מדי מוכרת לי ושאני גם יודעת מה יהיה הפענוח?

ספציפית מה שחשוב לי הוא שמירה על כמה תכונות מפתח לצורך סקירות עתידיות על האיש והסדרה כי לא תמיד יש עקביות. וזה די מובן, שלושים שנה, לך תזכור. עד שמגיע ספר שבו יכולת הנהיגה שלו מרשימה, ואז את בטוחה שכבר היה כתוב איפה שהוא שהוא נהג גרוע, רק לכי תמצאי עכשיו איפה. אז זה פה, כלומר בספר שהוא 17 או 18 בסדרה, תלוי את מי שואלים.

עוד דיון היה לנו באחת הסקירות האחרונות שכתבתי על היכולת המתמטית של ריצ'ר, שוטר צבאי שבנערותו נדד בין בתי ספר בבסיסי צבא באירופה. ההתרשמות שלי היתה שצירופו של אנדרו צ'יילד, הלא הוא האחיין, לצוות הכותבים, הצמיח לריצ'ר תכונות אינטלקטואליות שלא היו בו קודם. אני מתקנת את ההתרשמות הזאת, ומביאה כאן את הציטוט הרלוונטי כדי לזכור:

"בדרך כלל מספרים היו ממלאים את הריקנות בראשו. לא שהוא היה מתמטיקאי מוכשר במיוחד. אבל מספרים דיברו אליו, מסתובבים ומתפתלים וחושפים את סודותיהם הכמוסים. אולי המספר 76 במד המהירות ידבר אליו, והוא יראה שהריבוע של 76 הוא 5776 שמסתיים גם הוא ב-76 שהיה נקודת ההתחלה. 76 הוא מספר אוטומורפי, אחד מהצמד היחיד מתחת ל-100. השני הוא 25 שהריבוע שלו הוא 625, שהריבוע שלו הוא 390,625, וזה מעניין. או שהמספר 81 ימשוך את תשומת ליבו, וזה יגרום לו להרהר בכך שאחת חלקי שמונים ואחת בתצוגה של שבר עשרוני זה 0.0123456789 שחוזר על עצמו לנצח, 0.0123456789 שוב ושוב עד קץ הזמנים, אפילו יותר ממה שיקח להשיג את הדודג'" ("מבוקש", עמ' 70)

אז איך שאומרים I stand corrected לאחר שהעמידו אותי על טעותי, ואכן גם ריצ'ר המוקדם מחבב מספרים. נראה לי שאני אשמור את הסקירה הזאת לאיסוף פרטי ביוגרפיה משמעותיים נוספים על ריצ'ר האיש והאגדה.

מכל ספר טוב אפשר ללמוד לקח שימושי לחיים, ו"כסף קטלני", הספר הראשון בסדרת ג'ק ריצ'ר מאת לי צ'יילד (שם העט של הסופר ג'ים גרנט), אינו יוצא מכלל זה. לקח אחד כזה ניתן לכנות בשם "בשבחי הנגחה" (בקמץ מתחת לנון ושווא שנח לו מתחת לגימל), והוא לקוח מקטע אופייני בספר, בו ג'ק ריצ'ר שולח מניאק תוקפני למחלקת פלסטיקה. וזה הולך כך:

"אני אספור עד שלוש, בסדר, אז כדאי שתבחר [אם לסגת או לא] ממש מהר, ברור?"
הוא בהה בי.
"אחת", ספרתי. אין תגובה.
"שתיים", ספרתי. אין תגובה.
ואז רימיתי. במקום לספור שלוש נגחתי בו בפרצוף… זה נעשה בצורה נהדרת. המצח הוא קשת מושלמת מכל הכיוונים, וקשת מאוד חזקה. הגולגולת בחלק הקדמי מאוד עבה, יש שם גשר חזק כמו בטון. הראש האנושי מאוד כבד. כל מיני סוגים של שריר צוואר ושרירים אחוריים מאזנים אותו. זה כמו לקבל מכה בפנים מכדור באולינג. זו תמיד הפתעה. אנשים מצפים לאגרוף או לבעיטה. הנגיחה היא תמיד בלתי-צפויה. זה בא משום מקום."

להבא תדעו: אם אתם מאוימים ע"י בריון בגובה שני מטר ובמשקל 150 קילוגרם, השיטה המומלצת ע"י ריצ'ר היא נגיחה פתאומית בפרצוף. (לעניות דעתי, לברוח זו גם אופציה סבירה.)

כן, כזהו ג'ק ריצ'ר. מאז שפורקה יחידת העלית שלו, עליה פיקד במשטרה הצבאית של צבא ארה"ב, הוא פשוט מנסה לשוטט לו להנאתו בנופים הפסטורליים של ה- U.S. of A אבל, איכשהו, הצרות תמיד נוחתות עליו. הפעם הוא מזדמן, לגמרי במקרה, לעיירה פסטורלית בג'ורג'יה אשר משמשת תפאורה לקנוניה קטלנית, נעצר, ומואשם ברצח אותו לא ביצע. מכאן העלילה מתחילה להתגלגל, שוטרת יפהפייה מופיעה, סודות אפלים מתגלים, גויות נערמות, תמימים-לכאורה נחשפים כאשמים, אשמים-לכאורה מתגלים כתמימים, ובסופו של דבר העמלקים נמלקים, נכתשים, נחנקים, נדקרים ומשופדים ע"י Jack the ripper שלנו.

לי צ'יילד (כלומר, ג'ים גרנט) פנה לקריירה ספרותית לאחר שפוטר בשנת 95. אני לא יודע מי הטמבל שפיטר אותו, אבל הוא עשה טובה גדולה גם לגרנט וגם לנו, הקוראים. משנת 97, בה פורסם "כסף קטלני", ועד היום פורסמו כבר 16 ספרים בסדרה, אחד בכל שנה, למעט שנת 2010 בה פורסמו שניים (אולי זו הייתה שנה מעוברת, ואולי בשל המשבר הכלכלי).

ספר בסדרת ג'ק ריצ'ר משול בעיניי לתרופה קצרת טווח אך רבת-עוצמה לשעמום. תרופה מאופיינת, בין השאר, על ידי "זמן מחצית החיים" - מדד למהירות בה היא מתנקה מן הגוף. ספר של ג'ק ריצ'ר הוא קפסולת עניין ואדרנלין מרוכזת בעלת זמן מחצית-חיים קצר; חילוף החומרים הנפשי מוציא את הספר מתודעתנו חיש קל. לפעמים זה בדיוק מה שצריך. ובפעמים הבאות שיתקוף אותי השעמום, מחכות לי הקפסולות "שכנוע קטלני", "חום קטלני", "אורח קטלני", "ניסיון קטלני" וחברותיהן.

נ.ב. - ותודה לאפרתי שבזכות המלצותיה התוודעתי לג'ק!

ג'ק ריצ'ר נולד. בגיל 36. מזל טוב. זהו ספרו הראשון. של לי צ'יילד, הכוונה. של שניהם, בעצם. ג'ק הוא איש הכוחות המיוחדים. לשעבר. איש צבא שיצא לפנסיה. מוקדמת. הוא רגיש, אבל לא רגשן. עשוי ללא חת. מכריע את אויביו בכוראוגרפיה מלחמתית. סיבוב פה. נגיחה שם. והם מוטלים גופות-גופות. פרוקי צוואר. שבורי גולגולת. סובלים מדום לב בגיל צעיר למדי.
ככה, בסטאקאטו, במשפטים מינימליים, בסגנון תמציתי ונזירי זה (הטקסט הוא שלי בסגנון עדות צ'יילד, למי שלא הבין), פותח הסופר את מסע הנוודות של גיבורו המקסים. ריצ'ר מתנווד בדרכיה הענקיות של ארצות הברית, לבוש במעיל, בבגדים, שאותם הוא מחליף פעם ביומיים-שלושה, מתקלח כשיש לו חדר במוטל, ואם לא, לא נורא. בכיסיו מברשת שיניים, מסמכים חיוניים, מזומנים ואין טלפון סלולארי.
בדרכו הוא עוצר בכל מיני עיירות שכוחות, שמוטלות בצד הדרך, בכל ספר עיירה אחרת, שאיננה אפילו נקודה על המפה, ושם, בתזמון מפתיע, מגלה ג'ק פשע נורא.

בכל ספר בסדרה, ג'ק עצמו נעצר על ידי המשטרה המקומית, נחשד, מנוקה מחשד ונלחם בפושעים. בכל ספר בסדרה, ג'ק מתאהב בשוטרת המקומית (שוטרת אחרת בכל פעם).
קראתי עד עכשיו שלושה ספרים בסדרה, והתבנית נעשית ברורה, ככה שאל תאשימו אותי אם בספרים אחרים הקונטקסט שונה (יש לי עוד אחד על המדף).
ג'ק ריצר אינו בלש של רצח על כבוד המשפחה, או איזו הסתבכות אישית וחברתית, אלא פשעים גדולים, ענקיים, כבדי משקל, מדיניים, פוליטיים או כלכליים. אבל טיבם אינו הופך את הספרים למנוכרים, כי מדובר באנשים קטנים, שנקלעים שלא בטובתם למערבולת שטנית.
צ'יילד יודע לכתוב, יודע לבנות סיפור מרתק, יודע לתאר בפרטי פרטים את מחול השדים, את התנועות המדוייקות, שבהן ג'ק מכסח את השדים הללו. וריצ'ר, הוא מה שקורים במקומותינו בחור כארז. רך וקשוח, קשוב וחסר רגש, חם מזג וקר רוח, לב רחב וכתף איתנה, גבר שבגברים (אם רק היה מחליף בגדים ומתקלח לעיתים קרובות יותר...)

אז מה היה לנו בספר הזה?
עיירה קטנה בג'ורג''יה, הדרום העמוק, רד נקס, עיירה מושלמת, שמשופצת, מוברקת, מנוקה, מצוחצחת ומלוקקת כל הזמן. אבל מכיוון שנרצחים אנשים בדיוק כשריצ'ר מגיע, אין לו ברירה אלא להלחם. שהרי מוח שפוך וזרנוקים של דם מכתימים את השטח.
אם ג'ק ריצ'ר מגיע לעיר שלכם, תמסרו לו ד"ש, ואם יש איזה פשע שדורש טיפול דחוף, תנו לו לטפל בזה.
(ואגב, לי צ'יילד הוא פרו ישראלי מובהק וישראל מוזכרת בספריו בהקשר ידידותי).

גברים מוקסמים מאורך החיים הנוודי. בגלל זה אולי כל הנוודים , או רובם המכריע הם גברים. אני לא מכליל צוענים שנודדים כתא משפחתי אלא נוודים בגפם, כשכל רכושם לגופם. יש משהו בחופש הזה , בחוסר המחוייבות למקום מסויים, בכניסה למקומות חדשים ובחוסר הידיעה החלקי או המלא "מה הולך לעזאזל לקרות איתי " ... שגברים מאוד אוהבים . פעמים רבות חשבתי שניתן היה למנוע התאבדויות בקרב גברים רבים אם במקום טיפולים פסיכולוגים יקרים היינו ממנים להם טיולים.

קחו את הגבר האובדני ביותר , המסוכן לעצמו ביותר, זה שאושפז בכפייה מחשש שיפגע בעצמו או כבר ניסה - וזרקו אותו לג'ונגל על אי בודד עם אולר וגפרורים . הוא ילחם עם השטן כדי לשרוד. חשבתם על זה פעם ? למה זה ?

האורבניות רוצחת אותנו מבפנים.

לא משנה ....
נוודות היתה גם חלק מחייו של סופר אחר, הסופר האהוב עלי , שעליו אכתוב בקרוב אז נחזור לנושא הזה בקרוב.

ועכשיו לעיקר :
סיימתי אתמול את הלי צ'יילד הראשון שלי. באופן סמלי זה גם הספר הראשון בעלילות ג'ק ריצ'ר , השוטר הצבאי בדימוס שתמיד נקלע איך שהוא למקום הלא נכון בזמן הלא נכון - לרוע מזלם של ה - BAD GUYS.
ג'ק ריצ'ר הוא מסוג האנשים שאתה רוצה בצד שלך, כמעט 2 מטר גובהה, מעל 100 ק"ג משקל , חכם , קטלני וצודק . ריצ'ר הוא לא סתם בלש אלא נווד , והוא מטייל לו בארה"ב אחרי שירות של 13 שנה במשטרה הצבאית האמריקאית עד שהוא מסתבך במעילת ענק בינלאומית. עכשיו אני יודע מה חלקיכם חושבים - החנן הזה שהיה נותן תלונות על נעליים לא מצוחצחות לחיילים שיוצאים הביתה יכול לפתור תעלומות ? אז זהו שכן.

אתם מבינים , הצבא האמריקאי הוא צבא מסודר וענק , ממש כמו מדינה קטנה ולפעמים מתרחשים פשעים במדינה הקטנה הזו ולכן צריך משטרה. כלומר השוטרים הצבאיים האמריקאים הם יותר כמו שוטרים אמיתיים אבל "קצת " יותר - היות והם צריכים לעצור חיילים מאומנים, חלקם ממש מסוכנים , השוטרים עצמם לא פחות מאומנים ולפעמים אפילו יותר קטלניים מהחיילים הכי מסוכנים בצבא ארה"ב.

עכשיו שהבנו מי זה ג'ק ריצ'ר , נדבר קצת העלילה והספר:
נווד שמח וטוב לב מטייל לו באזור שכוח אל במדינת ג'ורג'יה שבארה"ב, נקלע לתוך פשע בינלאומי , רציחות , רומן , אקשן , קצת ידע צבאי מקצועי מרתק על טיב כדורים לאקדח וסוגי נשקים , ארוחות, סקס , שיא, פתרון . הכל כתוב בצורה מהודקת ומקצועית ודי ממכרת .

אותי הפתיעה העובדה שריצ'ר מדבר בגוף ראשון. זו הפעם הראשונה שאני קורא מותחן בלשי שהגיבור הוא המספר. אהבתי את זה.
בסך הכל ספר מהנה מאוד, לא הכי מתוחכם אבל זה לא העניין פה, אתה פשוט נהנה מהקריאה עצמה ולא מפתרון החידה למרות שגם זה נחמד. העניין הוא שכבר מההתחלה יודעים מי הרעים והסופר לא טורח להסתיר זאת. העניין הוא לנסות לעלות על מה הם זוממים ואיך הם עושים את זה ...
לסיכום : אמינות העלילה לא הכי גבוהה (כולם מקבלים בסוף את המגיע להם , אבל ממש אחד אחד). בנוסף היו כמה כיוונים שהסופר התחיל וכאילו שכח מהם בהמשך, אלא דברים קטנים אבל לא שכחתי. כנראה שהוא תכנן כיוון מסויים , שינה את דעתו ושכח לתקן. דבר אחרון - אהובתו של ריצ'ר , שוטרת ששם משפחתה רוסקו , נשארת רוסקו עד סוף העלילה - אנחנו לא יודעים אפילו מה שמה הפרטי. זה קצת מוזר כשהמספר הוא זה שיש לו רגשות כלפיה, שוכב איתה , מגן עליה אבל קורא לה רוסקו עד הסוף .
אבל... כל זה לא משנה , כי ההנאה גדולה. וכך גם הקנאה בריצ'ר.

ועכשיו קצת תלונות:
שם הספר מטופש , זה אפילו לא התרגום של השם המקורי - KILLING FLOOR , שמתי לב שמוטיב ה - "שם + קטלני " חוזר בכל ספריו המתורגמים של צ'יילד. זאת או חובבנות או שההוצאה מנסה לכוון לקהל יעד לא מתוחכם במיוחד , אני ואתם כנראה, באמצעות שמות כאלה. זה לא עושה טוב לספרים ואין שם סיכוי שהייתי מרים ספר עם שם כזה (ועוד עם שם סופר כמו לי צ'יילד - נשמע כמו סופרת שכותבת רומנים שכולם מתרחשים באיזו חווה במונטנה) בחנות ספרים אלמלא קבלתי המלצה מarti.

דבר נוסף זה התרגום - לא כל מי שיודע אנגלית 5 יחידות של בית ספר יכול לתרגם ספר. לאורך כל העלילה המתרגמת פרשה את המילה OFFICER (קצין צבא או פירוש נוסף : שוטר , כל שוטר בכל דרגה. לאו דווקא קצין ) לקצין למרות שברור שהכוונה פה היא לשוטר ולא לקצין , אחרת כל השוטרים בספר הם קצינים - והם לא . כך יוצא שבכל פעם שמשהו אומר " שלום שוטרים" , המתרגמת כותבת "שלום קצינים " . .. כן זה נשמע אדיוטי.

עוד מתחלואי התרגום הישיר : יש ביטוי באנגלית "LIKE HELL" , למשל - LIKE HELL YOU DID שהמשמעות שלו זה: "אין סכוי שעשית" או "קשקוש , לא עשית את זה " - בקיצור זו הטלת ספק. המתרגמת תרגמה את זה ישיר -" כמו הגיהנום עשית" - מעניין מה הקורא הישראלי מבין מזה...

בקיצור טעים מאוד , ממכר , ערך תזונתי לא גבוהה במיוחד אבל לא נורא .

הראשון בסדרה, קטע. אני מרגיש שאני מכיר את רייצ'ר טוב יותר מלי צ'יילד, היות וזה הרייצ'ר הראשון שהוא כותב, והעשירי בערך שאני קורא. את האמת לפעמים אני לא בטוח אם קראתי או לא קראתי את הספר שאני מחזיק ביד, וזאת בשל כל ה"קטלני" בשמות הספרים (שכנוע קטלני, מוקש קטלני, אורח קטלני, חום קטלני וניסיון קטלני) אין מה להיכנס למדרש שמות ולכעוס על צ'יילד על העדר מקוריות, שכן זה לא השמות שמר צ'יילד בחר לספרים, סתם עוול של ההוצאה\מתרגם.
אז מה היה לנו? ג'יק רייצ'ר, נווד חייל משוחרר, שוטר צבאי סופרמן, מתחיל את דרכו כלוחם צדק. הוא לא היה נכנס לזה, אבל הוא נגרר, בסיכוי של אחד למליון, הוא נקלע לפרשה ענקית ובפרשה מסתבר מעורב קרוב משפחתו.
ברגע שהוא נרתם הוא נרתם, והוא עושה את מה שצריך לעשות, כמו שרק הוא יודע לעשות. כמו תמיד האויב מרושע ומחוכם, כמו תמיד העיירה המנומנמת מתבוססת בשחיתות וכמו תמיד אפשר לסמוך על רייצ'ר. בספר זה ריצ'ר סה"כ שישה חודשים מהשחרור מהצבא, בתחילת דרכו כנווד (אפילו יש לו תיק, ואת הבגדים שמחליף בחדשים לא מיד זורק :-))
הספר טוב מותח כתמיד.

האם לכסף באמת יש ריח?
זוהי השאלה שכולנו רוצים לדעת האם יש לה תשובה ובספר ניתנת התשובה

גיבור הסיפור יורד בעיירה נידחת ושם עם מעצרו מתחיל הסיפור - הרדיפה אחרי הכסף -הסיפור מראה לנו לאן יכולה הרדיפה אחרי הכסף להביא אותנו.

סיפור די מושך

"אתה בבית שלי, שמן," אמרתי. "אבל אני הולך לתת לך לבחור."
"לבחור מה?" אמר הבחור הגדול. נדהם. מופתע.
"איך אתה רוצה לצאת מכאן, שמן," אמרתי.
"מה אמרת?" הוא אמר.
"אני מתכוון לזה," אמרתי. "אתה תצא. זה בטוח. הבחירה שלך היא איך לצאת. או שתלך מכאן בעצמך, או שהחברים השמנים שלך, יסחבו אותך בדלי" (עמוד 69).

"כסף קטלני" (הוצאת קוראים, 2001) הוא הספר הראשון בסדרת ספרים מאת הסופר הבריטי לי צ'יילד, אודות ג'ק ריצ'ר, החייל לשעבר, החוקר פרטי והמקבילה הספרותית לקלינט איסטווד. בספר זה, הראשון בסדרת הספרים אודות ג'ק ריצ'ר, החייל לשעבר וחוקר פרטי, מגיע ריצ'ר למרגרייב, עיירה קטנה בג'ורג'יה שבארצות הברית. בהדרגה הוא חש כי העיירה שלווה באופן מחשיד. בשל רצח פתאומי המתרחש בעיירה, הוא נעצר כחשוד ברצח. עד מהרה מתברר לו כי אף שלא היה מעולם בעיירה מרגרייב, ואינו מכיר בה נפש חיה, הסיבה למעצרו נוגעת לו מאוד. ומרגע שמתגלה לו, לריצ'ר, מדוע נעצר דווקא הוא נחוש למצוא את הרוצח האמיתי ולוודא כי יבוא על עונשו. עד מהרה מתברר כי הוא שקוע עד הצוואר בקנוניית פשע סבוכה, וכי האנשים העומדים מאחוריה לא יירתעו מדבר, גם לא רצח, סחיטה ואיומים, במטרה להשלים את תוכניתם.

גיבור הסדרה הוא ג'ק ריצ'ר, רב־סרן בדימוס בצבא ארצות הברית, אשר שירת כחוקר במשטרה הצבאית. "הם המעיטו בערכי בצורה קיצונית. אמרתי להם שהייתי שוטר צבאי. אולי הם האמינו לי, אולי לא. אולי זה לא אמר להם יותר מדי, אבל זה היה צריך. שוטר צבאי מתעסק עם עבריינים צבאיים. העבריינים האלה מאומנים מאוד בנשק, חבלה, לחימה ללא נשק" (עמוד 46), ציין. עבריינים אלה עשויים להיות "ריינג'רים, כומתות ירוקות, נחתים. לא סתם רוצחים. רוצחים מאומנים. מאומנים להפליא, על חשבון הציבור. אז השוטר הצבאי מאומן אפילו טוב יותר. טוב יותר עם נשק. טוב יותר בלתי חמוש" (עמוד 47). הוא גבר גבוה, גדל גוף וחזק, בעל ראייה חדה וזיכרון מעורר השתאות לפרטים הקטנים. הוא מתואר אמנם כאיש ציני, שנון וקשוח; אך מעבר לחיצוניות זאת מסתתר אדם טוב לב ונדיב, המעוניין להילחם ברע, ולהחזיר לעולם את הטוב והצודק שבו. באתר האינטרנט שלו הבהיר צ'יילד כי בחר לעצב את גיבורו כשוטר צבאי משום שגיבורים יוצאי הקומנדו הימי (Navy Seals) והכוחות המיוחדים ישנם בשפע. יחד עם זאת ריצ'ר אינו שוטר צבאי סטנדרטי. הוא בוגר האקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית "ווסט פוינט" אשר שירת שלוש־עשרה שנים בצבא ארצות הברית ונחשב לחוקר קשוח וישר, שלו מוח אנליטי חריף. בעברו ניהל חקירות רבות הקשורות לפרשיות מודיעין חשאיות ולביטחון הלאומי האמריקני, ועמד בראש יחידת חקירות מיוחדת במשטרה הצבאית אשר חקרה פרשיות בהן מעורבים לוחמי יחידות מיוחדות בכוחות המזוינים של ארצות הברית.

הוא צלף מומחה הבקי היטב בשימוש באקדח ורובה. "כיוונתי את האקדח. הנחתי את פרק כף היד על המעקה של המרפסת. לחצתי על ההדק ופוצצתי את הראש של טיל, במרחק שלושים מטר" (עמוד 398). ובעל מיומנות גבוהה בקרב מגע. למעשה, ריצ'ר אומן בידי מומחים בתחומם, "בחורים שהאימון שלהם היה במלחמת העולם השנייה, בקוריאה, בווייטנאם. אנשים ששרדו דברים שאני רק קראתי עליהם בספרים. הם לימדו אותי שיטות, פרטים, כישורים. יותר מהכול הם לימדו אותי את הגישה. הם לימדו אותי שעכבות ומעצורים יהרגו אותי. תכה מוקדם ותכה חזק. תהרוג במכה הראשונה. תרמה. לא באו לאמן אותנו ג'נטלמנים שנהגו בהגינות. כל אלה היו כבר מתים" (עמוד 66). במהלך שירותו לחם במבצע "מטרה צודקת", במלחמת המפרץ וכקצין צעיר עוטר על גבורתו בביירות.

זהו, כאמור, הספר הראשון בסדרה, ומי שקורא אותה על פי הסדר (וגם מי שלחלופין קורא אותם באקראי כמוני) לא יכול שלא להתמכר. "ג'ק ריצ´ר הוא קלינט איסטווד, מל גיבסון וברוס ויליס באדם אחד, סופרמן המתאים לזמננו." (מתוך ביקורת שפורסמה ב"אייריש טיימס") ולא בלי צדק. חלק מן הספרים, וזה ביניהם, כתובים בגוף ראשון, מנקודת מבטו של ג'ק ריצ'ר, וחלקם בגוף שלישי. אישית, אני מעדיף את הראשונים (ובהם "מחר תמות" וה־"הפרשה") אולם אל יובן לא נכון, גם בין הספרים שכתובים בגוף שלישי ישנם כמה הבולטים שבספרי הסדרה (ובהם "הצלף" ו־"A wanted man" החדש והמצוין). העלילה שטווה צ'יילד אינה תמיד פתלתלה ומלאה "טוויסטים". יתרה מזאת, לא תמיד הטוויסט יהיה בסגנון מי הוא הרוצח (כמו ב"61 שעות"). לעיתים התפנית בעלילה תהא בהבנת המניע של הרעים והסיבה לפעולתם (כך למשל ב"מחר תמות"), ולעיתים זהו פשוט ספר פעולה פשוט וטוב (כך היה "שווה למות בשביל זה"). צ'יילד יודע לספר סיפור. בשעתו הוא כתב טור העוסק בשאלה כיצד יוצרים מתח, שיש החושבים כי היא דומה לכאורה לשאלה כיצד אופים עוגה, והבהיר כי לטעמו השיטה לגמרי אחרת: "השאלה 'איך אופים עוגה?' בנויה לא נכון. היא ישירה מדי. המבנה הנכון והשאלה הנכונה הם: 'איך גורמים למשפחה שלך תחושת רעב?' והתשובה היא: גורמים לה לחכות ארבע שעות לארוחה" (מתוך הטור "סדנת מתח עם לי צ'יילד", באתר ynet‏, 21.04.2013).

כבר צפינו וקראנו סרטים וספרים המבוססים על נוסחה זו עוד מימי "שיין", המערבון המופתי עם אלן לאד. אבל זה רק נראה כך, כי למרות שדמותו של ריצ'ר היא קלישאתית, ולמרות שזה נראה פועל על־פי עקרונות שהבמאי\ שחקן קלינט איסטווד (שכבר כתבתי שלטעמי ריצ'ר הוא גלגולו הספרותי) עיצב בסרטים כמו "הבלתי נסלח" ו־"הנוקם", ואף שלכאורה הסוף ידוע מראש הסיפור עובד! קשה שלא להתחבר לעלילה ולרצות לקרוא כיצד ריצ'ר מנצח את הרעים. צ'יילד כתב סיפור מתח טוב ואמין שנעים לקרוא. אחד מהטובים שבספרי ריצ'ר. מומלץ בחום!!!

וואו איזה ספר מטלטל. לפני הכל וכמו תמיד. אנחנו חוזרים למתכונת הקבועה של רע מול טוב. אנוכי מול תם. שמחה אל מול עצב וכך נמשך לו הניגון הניצחי ביו הטובים והרעים. אני לא נתקל בארץ כיום בטיפוסים כמו ריצר. ייתכן והם ישנם אך בחיי האישיים חוץ ממקרה אחד בימי נעוריי לא פגשתי לאחר מכן באדם כמוהו. את מי שפגשתי שדיי דמה לו אספר מתישהו בהמשך.
לי ציילד הוא סופר מדהים בעיניי , אחד כזה שגם אם אינך באמת מתחבר לסגנון או לסיפורים מהתחום, יצליח לטוות אותך בכתיבתו כשם שעכביש טווה חוטי קורים. הכתיבה שלו מופשטת , קלה נורא וכייפית לקריאה ובעצם מהרגע שאתה קורא , מיידית אתה נסחף לעבור דפים אחרי דפים. הוא יודע לכתוב באופן שכזה שאתה פשוט מזדהה עם דמותו. אולי לנו הגברים זה טיפה קל יותר מכיוון שריצר הוא גבר גבר. מאצו אמיתי , שחיי אולי כפי שהרבה גברים היו רוצים לחוש באמת, חופשיים , עצמאיים כמו הרוח , התחושה הזו של חוסר התחייבות לדבר , לטוב ולרע כמובן. בסיפור הנוכחי כמובן ריצר מגיע למרגריב שם הוא בעצם נופל על לא עוול בכפו לקונספירציה שמעמידה אותו בפני מצב בעייתי מאד , וריצר כמו ריצר הוא האדם שיחלץ בסוף מהכל. כשם שאני רושם תמיד עד כה בביקורותיי ספויילירים לא יצאו ממני לפני אלה שעדיין לא קראו ולא נחשפו לסדרת ספרים מאלפת. מומלץ ביותר \ ממכר ביותר. הנאה מובטחת!!!