“אל סדרת הספרים הקטלניים של הצמד לי צ'יילד וג'ק ריצ'ר, אני מתייחסת כמו אל מתנה נהדרת. מפעם לפעם מפציע ספר אחד בארוני, רומז לי, קורץ לי, מדרבן אותי לקרוא אותו.
ואני, מלכת המידות הטובות, זו שלומדת מדי יום לדחות סיפוקים, לוחשת לו: רק רגע, חכה שבוע שניים, יש כמה שמחכים מזמן מכל אותם מבצעי המאה, נקרא כמה אחרים ונחזור אליך. זה לא קל, אני אומרת לכם, בלב כבד אני מחזירה את הריצ'ר התורן לחשכת הארון ומתחברת למישהו אחר.
כמו אמא סובייקטיבית קשה לי לשמוע משהו בגנות צ'יילד-ריצ'ר. כמו אחת שאיבדה מזמן את היכולת להיות שיפוטית ונזפנית כלפיהם, אני יכולה לומר הפעם בפה מלא: ספר מעולה.
הכי טוב? אינני יודעת. עדיין לא קראתי את כולם. רובם נעים על הסקאלה של מצויינים עד טובים. צ'יילד ביום רע, טוב יותר מבאלדאצ'י ביום מצויין וזה אומר משהו. כשאני מעניקה לספר של צ'יילד שלושה כוכבים אני עושה את זה בלב כבד. יותר כמו כעס של אכזבה מאשר ציון אמיתי. בבחינת עם צדיקים מדקדקים כחוט השערה.
אורח קטלני הוא הספר הרביעי בסדרה. קשה לומר שדירוג הספרים קשור איכשהו להתפתחות הכתיבה של צ'יילד. תוכלו ליפול על אחד מספריו הטובים פחות בניסיון ראשון ולנטוש אותו לנצח בלי להקשיב לעדת מעריציו. מכיוון שמדובר בגיבור אחד הנודד ברחבי ארצות הברית ומדלג מספר לספר, לא תפסידו כלום אם תתחילו מהספר העשירי ותמשיכו עם השלישי. ריצ'ר לא משתנה, הביוגרפיה הקצרה שלו היא המניע למהלכיו, אבל היא אפופת סוד ממילא. מה שידעתם בספר השלישי שקראתם, תדעו עליו מן הסתם בספר השביעי.
ובכן מה?
ג'ק ריצר שירת 13 שנה כקצין במשטרה החוקרת של צבא ארצות הברית ויצא לגימלאות בגיל 38. לריצ'ר רקורד עשיר בפיצוח פרשיות סבוכות בעזרת מוחו האנליטי ובעזרת נשק רב תכליתי הכולל את ידיו, רגליו וגולגלתו. ריצ'ר שונא להתביית, אוהב לנדוד, מתעב רכוש ואוהב מברשת שיניים מתקפלת. אין לו חברים (מלבד כמה מעברו הצבאי, כמה שהוא רוכש בכל פרשיה ספרותית ובחורה מכוחות הביטחון בכל ספר, על תקן נערה בכל נמל). ריצ'ר הוא בחור גדל קומה ורב תושיה. אם אתם אנשים חיוביים הוא יחרף נפשו להגן עליכם אפילו אם היכרתם רק לפני דקה. אם אתם שייכים לכוחות האופל, מוטב שתזמינו את חדר טיפול נמרץ הקרוב לסמטה שבה תיפגשו.
בספרנו הקטלני, שהוא הספר שנכתב לאחר מוקש קטלני, ריצ'ר מזגזג עם ג'ודי ג'ייקוב, בתו של לאון גרבר, והוא מתחבט ומתלבט בין התיישבות מתורבתת בבית שהוריש לו גרבר, ומערכת יחסים יציבה עם ג'ודי ובין הדחף שאינו ניתן לכיבוש לנדוד.
והנה, בכמה מקומות בארצות הברית נרצחות נשים צעירות, שכל מה שמקשר ביניהן הוא היותן נשים שהוטרדו בצבא ועזבו את השירות.
הרצח טיקסי ומוזר, הרוצח אינו משאיר סימנים והאפ.בי.איי מאלץ את ריצ'ר להגיע לקוונטיקו ולשהות שם במסגרת סיעור מוחות ממושך עם טובי הסוכנים במטרה ללכוד את הרוצח.
הספר הזה הוא אלים באופן מינורי ביותר. בניגוד לקודמו, מוקש קטלני, שבו האלימות הייתה בוטה ומפחידה, בספר הזה מינון האפים המנותצים, הידיים המרוסקות והגולגלות הנזקקות לשיפוץ, הוא קטן ביותר. גם הרוצח אינו משתמש באלימות כדי לרצוח ודווקא בגלל זה, הוא מפחיד ביותר. רמת המתח בספר הזה נשמרת לכל אורכו על ידי המונולוגים החולפים במוחו של הרוצח.
קשה היה לי להניח את ספר מידי, ובכל זאת הפסקתי מפעם לפעם (אתם יודעים: עבודה, פסח, ושוב פסח...) ובאותן שעות רחש הסיפור במוחי.
אלא שדא עקא, כמו שאומרים. גיליתי מי הרוצח כבר באמצע הספר. ההסתברויות עם רמזים שונים ומשונים הביאו אותי למסקנה שהתבררה כנכונה.
וכאן אני נאלצת לשתף אתכם בלבטי. האם העובדה שבשלושה ספרים בזמן האחרון חשפתי את הרוצח בטרם עת, קשורה לעובדה שנעשיתי מיומנת ואפשר לצרף אותי לסוכנות בטחונית כלשהי לאלתר? או שהעובדה שחשפתי את האמת מוקדם מדי קשורה לרשלנותו של הסופר.
אינני יודעת. למרות אהבתי הגדולה לספרי מתח (אהבה שבוודאי הצלחתם להבחין בה, ואם לא, תישלחו לאיבחון...) אינני מאלה שקוראים כל עמוד ומנסים להמר על זהותו של הרוצח. בבחינת: אם אצליח, אוכל לבשר על כך לחברי בסימניה, ואם לאו, ידעו מזה רק קוני ואני.
ברוב ספרי צ'יילד המנוולים הם מנוולים מן הרגע הראשון, והספרים אינם כתובים בשיטה הקלאסית של חשדות שמוליכים בעמודים האחרונים לרוצח. המתח ברוב הספרים נבנה מרצף המאורעות ומן האסונות הנוחתים על ראשו של ג'ק על כל צעד ושעל, והצעדים שהוא נוקט כדי להפוך את הסיטואציה על פיה ולרקום מזימות כנגד אויביו.
דווקא ספר זה, הבנוי במבנה קלאסי של ספר מתח, מוליך אותך הקורא צעד צעד אל הקליימקס שבו אתה אמור לקפוץ מעורך בהפתעה גמורה.
וכאן לא יכולתי לקפוץ. כי כבר בלילה שעבר, בו נדדה שנתי, בין נים ללא נים הסתובבה התשובה במוחי וידעתי בפירוש מי עשה זאת. ולכן, מיד כשנחשפה דמות הרוצח בפני ריצ'ר וסוכנת האפ. בי.איי. רציתי לומר להם: אני ידעתי קודם!
להתראות בספר הבא. כמו תמיד אני יודעת, כי אוהביו הנלהבים יחייכו לעצמם כמו שאתם מחייכים כשאתם שומעים מחמאות על הילד באסיפת הורים, ואלה שמכירים אותו רק מן הביקורות בסימניה, יאנחו מן אנחה כבושה, כמו שנאנחים אלה שצריכים לשמוע מכם מה סיפרו על הילד שלכם באסיפת הורים...”
