“הארי בוש הוא אחד הבלשים האהובים עלי. הוא שייך לז'אנר של הבלשים בעלי הבעיות האישיות, בעיות מול מפקדיו ומצד שני חריף שכל, בוטה, תמיד -אבל תמיד - נגד כל הציפיות מצלח להביא תוצאות. גם הפעם - 3 שנים לאחר פרישתו, מוחזר הארי למחלקת לפענוח פשעים ישנים שלא נפתרו. בעזרת שותפתו הותיקה ובצד התנכלות מצד מפקדו הקודם (כך בכל הסדרות שלו) ובעזרת אינטואיציה נדירה (ובעזרת הסופר שמעניק לו רמזים שמאפשרים לו...) הוא מפענח פשע של רצח נערה מלפני 17 שנה. כל זה על רקע משטרת לוס אנג'לס הנגועה בשחיתות, גזענות ועוד. ספר טוב ומהנה והוא המי יודע כמה בסדרה הזו שקראתי”

“ספר מתח? אולי 30 עמודים אחרונים השאר עבודת משטרה סיזיפית ומשעממת הספר גולש על בעיות הגזע בארה"ב בצורה מאד בוטה. חבל שהתחלתי לקרוא”

“"שינה בשבת תענוג", גורס הנוטריקון הידוע. ואכן, אחרי שישה ימים עמוסים בעבודה, במטלות וביגיעה רבה, נראה שהכי טוב זה לנצל את שעות השבת למנוחה ולשינה הגונה. אלא שלכל שבת יש גם מוצאי שבת, ובמוצאי שבת אחרי שבת-רווית שינה מגיעים בלי שום צורך בשינה. ויש מחשב, ופייסבוק, ופורומים, ובלוגים. כך נמשך לו הלילה עד השעות הקטנות של הבוקר, ויום ראשון מתחיל בעייפות רבה. לקח לי זמן, ובסוף הבנתי שהשינה המענגת בשבת הורסת לי למעשה את כל השבוע שאחר כך. וכך החלטתי להתנזר משינה. ובמקום שינה - מה? כמובן ספרים. קיץ, שבת ארוכה, בלי שינה, עם הרבה חברים לילדים. בחישוב פשוט יש הרבה זמן לקריאה. וזאת אכן עשיתי. "המפענחים" הוא אחד משלושה ספרים שקראתי השבת. למה אני מתחילה דווקא איתו? לא יודעת. למה לקחתי אותו מהספריה? גם כן לא ברור. עד כה נרשמו לזכותו של מייקל קונלי שני ספרים טובים, ולחובתו ספר אחד, כך שבלי ספק היה כאן הימור. מצד שני, מלאי הספרים שלא קראתי בספריה הולך ואוזל, אז זה לא שיש לי הרבה ברירות. בקיצור, לקחתי אותו. ואפילו התחלתי לקרוא. מה יש לנו כאן? יש הארי בוש, בלש במשטרה. כאן הכריכה האחורית מכנה אותו "קשוח", בספר אחר הוא "מסוקס". נראה לי שאפשר לקחת כל תואר גברי אחר, ולחבר אליו, וזה יישמע סביר, כי מתוך הספרים עצמם לא עולה ממש דמות של אופי כלשהו. זה לא ריצ'ר הנפש החופשיה, ולא הארי הולה הדכאוני והאלכוהוליסט, וגם לא אחד מאותם עשרות בלשים ספרותיים שחצנים שעפים על עצמם. בלש. בספר הזה הוא חוזר מתקופת פרישה, היישר אל עולמם של תיקי הרצח הפתוחים, ואל דגימת דנ"א שמחזירה אותו אחורנית, לרצח שבוצע ב-1988. הוא גם חוזר לפוליטיקה פנים-משטרתית, לתככים ולאינטריגות. וכולם משתלבים יחד בתיק. מאוד קשה להבין מה הוא מרגיש כלפי הדברים, כי הוא בעיקר פועל. יש תחושת דאגה הורית עמומה, שכן הארי שלנו, הוא למרבה ההפתעה אב, ועוד לילדה שמתגוררת רחוק ממנו. דומה כי קטעי הדאגה ההורית האלה נשתלו בתשומת לב רבה, על מנת לעורר את רגשות הקוראים, ותו לא. כמו כן, גם כן לתועלת הקוראים, יש הרבה קטעי הסבר שתולים בתוך הדיאלוגים הרבים בספר. אותי זה עצבן. בטוח שיהיה מי שימצא בזה עניין. הכתיבה סבירה, חוץ מעניין ההסברים. גם העלילה סבירה, ואני מודה שהפיענוח הפתיע אותי לחלוטין, כמו גם כמה מהסיבובים העלילתיים בסוף. לא ידעתי איך לדרג את זה. נראה לי בסדר כזה. משהו שאפשר לקרוא כשאין דברים אחרים לעשות, אבל לא משאיר שום משקעים אחריו. אני בטוח אשכח את הספר כבר בשבוע הבא. אולי ספר אחר של המחבר יהיה טוב יותר. מי ידע?”

“ספר מתח פשוט יחסית. אין דרמות, אין פיתולים הזויים ולא צפויים ואין עלילה לא מציאותית. בלש חוזר ליחידה אחרי פרישה של שלוש שנים ומתחיל לעבוד במחלקת הבלתי מפוענחים. הוא מצטרף לשותפתו הישנה ויחד הם עובדים על תיק רצח בן 17 שנה, לאחר שהתקבלה התאמת דנ"א מהאקדח בו השתמשו לרצח. לפעמים נחמד לקרוא גם ספרי מתח כאלה, שעושים רושם שאין בהם ניסיון להמציא את הגלגל מחדש - אין רוצח סדרתי, אין מניעים אפלים, אין תוכנית על שלמה שמסתתרת מאחורי כל המקרה. בסך הכל רצח שלא פוענח, ועבור ספר מתח מהסוג הזה, הוא עושה את העבודה.”

“הארי בוש הוא אחד הבלשים האהובים עלי. הוא שייך לז'אנר של הבלשים בעלי הבעיות האישיות, בעיות מול מפקדיו ומצד שני חריף שכל, בוטה, תמיד -אבל תמיד - נגד כל הציפיות מצלח להביא תוצאות. גם הפעם - 3 שנים לאחר פרישתו, מוחזר הארי למחלקת לפענוח פשעים ישנים שלא נפתרו. בעזרת שותפתו הותיקה ובצד התנכלות מצד מפקדו הקודם (כך בכל הסדרות שלו) ובעזרת אינטואיציה נדירה (ובעזרת הסופר שמעניק לו רמזים שמאפשרים לו...) הוא מפענח פשע של רצח נערה מלפני 17 שנה. כל זה על רקע משטרת לוס אנג'לס הנגועה בשחיתות, גזענות ועוד. ספר טוב ומהנה והוא המי יודע כמה בסדרה הזו שקראתי”

“ספר מתח? אולי 30 עמודים אחרונים השאר עבודת משטרה סיזיפית ומשעממת הספר גולש על בעיות הגזע בארה"ב בצורה מאד בוטה. חבל שהתחלתי לקרוא”

“"שינה בשבת תענוג", גורס הנוטריקון הידוע. ואכן, אחרי שישה ימים עמוסים בעבודה, במטלות וביגיעה רבה, נראה שהכי טוב זה לנצל את שעות השבת למנוחה ולשינה הגונה. אלא שלכל שבת יש גם מוצאי שבת, ובמוצאי שבת אחרי שבת-רווית שינה מגיעים בלי שום צורך בשינה. ויש מחשב, ופייסבוק, ופורומים, ובלוגים. כך נמשך לו הלילה עד השעות הקטנות של הבוקר, ויום ראשון מתחיל בעייפות רבה. לקח לי זמן, ובסוף הבנתי שהשינה המענגת בשבת הורסת לי למעשה את כל השבוע שאחר כך. וכך החלטתי להתנזר משינה. ובמקום שינה - מה? כמובן ספרים. קיץ, שבת ארוכה, בלי שינה, עם הרבה חברים לילדים. בחישוב פשוט יש הרבה זמן לקריאה. וזאת אכן עשיתי. "המפענחים" הוא אחד משלושה ספרים שקראתי השבת. למה אני מתחילה דווקא איתו? לא יודעת. למה לקחתי אותו מהספריה? גם כן לא ברור. עד כה נרשמו לזכותו של מייקל קונלי שני ספרים טובים, ולחובתו ספר אחד, כך שבלי ספק היה כאן הימור. מצד שני, מלאי הספרים שלא קראתי בספריה הולך ואוזל, אז זה לא שיש לי הרבה ברירות. בקיצור, לקחתי אותו. ואפילו התחלתי לקרוא. מה יש לנו כאן? יש הארי בוש, בלש במשטרה. כאן הכריכה האחורית מכנה אותו "קשוח", בספר אחר הוא "מסוקס". נראה לי שאפשר לקחת כל תואר גברי אחר, ולחבר אליו, וזה יישמע סביר, כי מתוך הספרים עצמם לא עולה ממש דמות של אופי כלשהו. זה לא ריצ'ר הנפש החופשיה, ולא הארי הולה הדכאוני והאלכוהוליסט, וגם לא אחד מאותם עשרות בלשים ספרותיים שחצנים שעפים על עצמם. בלש. בספר הזה הוא חוזר מתקופת פרישה, היישר אל עולמם של תיקי הרצח הפתוחים, ואל דגימת דנ"א שמחזירה אותו אחורנית, לרצח שבוצע ב-1988. הוא גם חוזר לפוליטיקה פנים-משטרתית, לתככים ולאינטריגות. וכולם משתלבים יחד בתיק. מאוד קשה להבין מה הוא מרגיש כלפי הדברים, כי הוא בעיקר פועל. יש תחושת דאגה הורית עמומה, שכן הארי שלנו, הוא למרבה ההפתעה אב, ועוד לילדה שמתגוררת רחוק ממנו. דומה כי קטעי הדאגה ההורית האלה נשתלו בתשומת לב רבה, על מנת לעורר את רגשות הקוראים, ותו לא. כמו כן, גם כן לתועלת הקוראים, יש הרבה קטעי הסבר שתולים בתוך הדיאלוגים הרבים בספר. אותי זה עצבן. בטוח שיהיה מי שימצא בזה עניין. הכתיבה סבירה, חוץ מעניין ההסברים. גם העלילה סבירה, ואני מודה שהפיענוח הפתיע אותי לחלוטין, כמו גם כמה מהסיבובים העלילתיים בסוף. לא ידעתי איך לדרג את זה. נראה לי בסדר כזה. משהו שאפשר לקרוא כשאין דברים אחרים לעשות, אבל לא משאיר שום משקעים אחריו. אני בטוח אשכח את הספר כבר בשבוע הבא. אולי ספר אחר של המחבר יהיה טוב יותר. מי ידע?”

“ספר מתח פשוט יחסית. אין דרמות, אין פיתולים הזויים ולא צפויים ואין עלילה לא מציאותית. בלש חוזר ליחידה אחרי פרישה של שלוש שנים ומתחיל לעבוד במחלקת הבלתי מפוענחים. הוא מצטרף לשותפתו הישנה ויחד הם עובדים על תיק רצח בן 17 שנה, לאחר שהתקבלה התאמת דנ"א מהאקדח בו השתמשו לרצח. לפעמים נחמד לקרוא גם ספרי מתח כאלה, שעושים רושם שאין בהם ניסיון להמציא את הגלגל מחדש - אין רוצח סדרתי, אין מניעים אפלים, אין תוכנית על שלמה שמסתתרת מאחורי כל המקרה. בסך הכל רצח שלא פוענח, ועבור ספר מתח מהסוג הזה, הוא עושה את העבודה.”