ביקורת ספרותית על מולד הירח - דמדומים #2 מאת סטפני מאייר
ספר לא משהו

---

מכיל ספויילרים!

לא ציפיתי להרבה כשקראתי את הספר, אבל בכל זאת התאכזבתי בגדול.
קראתי את דמדומים ולא התלהבתי במיוחד, אבל הנחתי שזה בגלל שהיו לי ציפיות גבוהות ממנו (חברה שלי אמרה לי שהוא ממש טוב וכו') אז קראתי את New moon באנגלית, והדבר הראשון שעלה לי לראש הוא שצריך לקחת את הספר ולהוריד ממנו לפחות 200 עמודים. מה שסופר נורמלי היה כותב בעשרים, שלושים עמודים גג סטפאני מאייר פורשת על מאה לפחות, ומלווה את זה בהמון הערות נרגשות וחסרות ערך כמו "הבור שזה-שאין-לנקוב-בשמו-כדי-לא-להכאיב-לי-יותר-מדי-קאלן השאיר לי בחזה במקום לב הרגיש ריק יותר מתמיד כשמייק התחיל איתי כי הוא היה משוכנע שהשטח פנוי", בניסוח מסורבל וניחוח תינוקי ודביק.

לאורך הספר גיליתי שהתחושה שליוותה אותי לאורך כל "דמדומים", למרות שמאייר מנסה להציג אותה כילדה מגניבה וחמודה עם תסביכי נחיתות קלים והמון חוויות סף-המוות, שבלה היא בסך הכל סנובית עם אופי של ילדה בת חמש התאמתה לגמרי. דבר ראשון: ברגע ש(הו! אני לא מאמינה כמה הוא מושלם, אפילו כשהוא זורק אותי!)אדוארד עוזב אותה לאנחות, היא ממשיכה לנסות להצטרף לסרט האימה החי שמגלמת המשפחה של החבר-לשעבר שלה, והופכת לזומבית חסרת חיים ומזילת ריר. מסתבר שתקופת המשבר בעקבות העזיבה של משפחת קאלן וההתנוונות של בלה בעקבותיה כוללות גם להתייחס אל ג'סיקה, שאולי היא לא החברה הכי נאמנה בעולם אבל בסך-הכל היא באמת אחלה בן אדם, כמו אל יצור מעצבן שמנסה להשכיח מבלה שלנו עד כמה היא מסכנה כי אדוארד עזב אותה, ואחרי חצי שנה כשנמאס לג'סיקה לנסות לעודד את בלה כל מה שיש לבלה לומר זה ש"אני לא מאמינה שזה שהעלבתי אותה אחרי הסרט ביום שישי גורם לה להיות כל כך מרושעת" ולהתפלא שהיא "עברה לצד של הרעים". כלומר: לורן, טיילור וכל בן אדם נורמלי שנמצא בפורקס.
גם אל מייק ואנג'לה, שלא עברו "לצד של הרעים", לפי החלוקה האדיוטית של איזבלה סוון, היא מתייחסת כמו אל שני דברים ממש-מעצבנים שנדבקו לה לעקב של הנעל, וגורמת לקורא לרצות לפתוח לא את הראש ולנסות להחדיר לה קצת שכל לגולגולת, מה שלא קורה אפילו בסוף הספר, כי נראה שסטפאני מאייר לא חושבת שבלה עשתה עוול לחברים שלה, ולא חשה צורך לגרום לה להתנצל בפניהם על ההתנהגות הגועלית שלה.

אבל, בלי שום ספק, העוול הכי גדול שנעשה בספר הזה הוא לג'ייקוב בלאק, שהוא, דרך אגב, הדמות היחידה שגרמה לי לשרוד את הספר הזה עד הסוף. ג'ייק הוא בחור חביב, אופטימי ביותר, שמצליח לגרום לבלה לצאת מדמות-הזומבי סוף סוף, ולהוכיח לנו שאפשר לשרוד גם אחרי שהחבר שלך זורק אותך, ותמיד יש עוד בחורים (שאנחנו לא מתכוונות באמת לצאת אתם, כמובן, אבל הם יהיו הפראיירים שלנו ויעשו הכל בשבילנו, כי הם כל כך נואשים) שאפשר לנצל ולנסות לעודד אותם להידבק אל בלה ולנסות לגרום לה לזרוק את זכרו של הדפוק הזה, קאלן, ולצאת אתם.
ג'ייקוב בהחלט רוצה לצאת עם בלה, ואין לי שמץ של מושג למה, אבל סטפאני מאייר גורמת לו להשפיל את עצמו בכל דרך אפשרית. בנוסף, היא גם מתארת את הרגשות של בלה ביחס להשפלה-העצמית של ג'ייק ("ידעתי שאני חייבת להסביר לו שאני לא מתכוונת לצאת אתו, והוא פשוט דרך לסתום את הבור שזה-שאין-לנקוב-בשמו השאיר בתוכי, אבל היה לי נעים שהוא חיבק אותי אז דחיתי את ההסבר להזדמנות אחרת ונתתי לו לצאת מטומטם"). בקיצור, היא מתעללת בכל דמות שמנסה להיות נחמדה ולתמוך בבלה - וכל זה, כשאני לא טורחת לדבר על צ'רלי, כי נכון שהוא אבא של בלה, אבל לדעת הפרינססה הקטנה הוא דמות שולית ביותר, שכל תפקידה הוא לראות משחקי בייסבול בטלוויזיה ולאכול את מה שבלה מבשלת.

בקושי שרדתי את כל הספר, שהיה צפוי עד כדי בחילה וחסר אופי ייחודי. בנוסף למה שכבר ציינתי מסתבר שסטפאני מאייר בטוחה שאין סיכוי לעניין קוראים (סליחה, קוראות) אם היא לא דוחפת יצורים לא אנושיים לספרים שלה, ומכיוון שהקאלנים נעלמים מהשטח צריך להכניס לעלילה אנשי זאב, שלמרות היריבות המיתולוגית בין הערפדים לאנשי זאב היו נחוצים בסדרת "דמדומים" בערך כמו שהם נחוצים ב"סינדרלה".

"מולד הירח" הוא בזבוז של המון דפים, ואם לא היו דמויות כמו ג'ייקוב (ששכחתי לציין: מאייר דואגת שגם הוא יצא זבל ברגע שאדוארד חוזר לתמונה, כדי שלא נחשוש לרגע שעלול להתפתח רומן עם הבחור היותר-חמוד שהיא הצליחה ליצור) וג'סיקה, הייתי עוזבת אותו בייאוש עוד לפני האמצע.

ובקיצור:
אם את טינייג'רית חולת רומנטיקה עם נטייה מלודרמטית במיוחד את תאהבי את הספר הזה. אם לא - אין סיכוי.

» ביקורות נוספות של עצמילי
» ביקורות נוספות על מולד הירח - דמדומים #2