ביקורת ספרותית על מולד הירח - דמדומים #2 מאת סטפני מאייר
ספר לא משהו

---

נו, כן. הכתיבה מקסימה, העלילה מרתקת, סטפאני יודעת להחזיק את העיניים עד המילה האחרונה.
אבל קראתם פעם ספר שאהבתם לקרוא אותו, אבל אתם שונאים את הדמות הראשית? זו סתירה שלא מאפשרת להנות מהספר עד הסוף.

העזיבה של אדוארד, והסיבות לעזיבה, היו צפויות מאוד ומובנות מאליהן. וחוץ מזה, כאן כמה דברים הפריעו לי:
אדוארד ובלה - שניהם כל כך אוהבים ליפייף את הנפש שלהם! קשה לי להסביר. אבל נדמה שהם בכלל לא קולטים אף פעם מה יגרום לזה לזו להיות מאושרים באמת. והם גם לא כועסים זה על זו בכלל, זה מוציא את כל הכיף, הטבעיות ויכולת ההזדהות ממערכת היחסים שלהם, והופך הכל למרוח ודרמטי ונפשות מגונדרות.
זאת אומרת, יש להכל פאן כל כך מגוחך - בעובדה שלבלה לא היתה טיפת אמון באהבה של אדוארד כלפיה. היא האמינה לו תוך שניה שהוא אדיש כלפיה ולא הטילה יותר צל של ספק בעובדה שהוא שיקר לה - והיה כל כך ברור צריך להיות, בייחוד לה, למה הוא הוא משקר לה - לא היה בה ניצוץ של תקווה, סטפאני כיבתה כל מחשבה אופטימית טבעית וזה יצר תחושה מאולצת, כאילו היא מנסה להגזים ולהעמיק את האבל והדרמה בצורה... לא נכונה.
ובלה נהייתה מעצבנת מתמיד. כי היא מתנשאת על כל העולם חוץ מערפדים. אנשים אנושיים משעממים אותה. התנהגות אנושית משעממת אותה, ופרט לכך שאני לא מזדהה איתה כי התנהגות אנושית זה דבר מאוד מעורר אהדה לדעתי - היא בעצמה ילדותית ומטופשת מכל בן-אנוש שם. איך היא יכולה לגלגל עיניים כשאנשים בגילה משתעשעים עם מצלמה, ומצד שני כשהיא מסתכלת בתמונה שלה עם אדוארד כל מה שהיא יכולה לראות זה שהיא לא יפה כמוהו ואז להתחיל להרגיש רגשי נחיתות כל כך מטופשים?
אין לה שוב אהבה בעולם כלפי אף אחד חוץ מאדוארד, שום רגש אמיתי כלפי ההורים שלה וזה כל כך מבחיל, לקרוא על בן אדם שכל כך מנותק מהחיים של עצמו. היא מתייחסת לחברים שלה כמו יויו חסר רגשות שאפשר לעשות איתו הצגה, לפגוע בו, לעבוד עליו, כי נו, מה כבר שווים הרגשות שלהם, רק היא יודעת להיות מה זה שבורה באמת והם כל כך לא לרמה שלה. היא מרגישה רעה על דברים אנוכיים שהיא עושה אבל באופן מרוחק, והיא בכלל לא מתנצלת לא משנה כמה פגעה וכמה היתה צבועה - אלא אם כם זה אדוארד, האדם היחיד בעולם שהיא אוהבת.
וחוץ מזה, אם היו לרגשות האכפתיות ביניהם משהו קצת בריא וטבעי, היא היתה כועסת עליו כמו שצריך. אבל לא. היא פשוט נהיית מתה. בלי חיים. זאת אומרת, אין לה חיים בלעדיו? איזה מן מסר זה? תתלו את כל חייכם בבן אדם שאתם אוהבים כדי שמכל בן אדם אחר בעולם, מההורים ומהחברים שלהם, מהתחביבים ומהעולם שבחוץ יפסיק להיות לכם אכפת, ואז החיים שלכם יהיו כמו של בלה
אותי זה מגעיל. העליונות של אהבת-בני-זוג מעל אהבת החיים, כל מי שאוהב אתכם, כל מה שאפשר לאהוב מסביב.
וזה בסדר, אם סטפאני היתה מנסה להעביר את המסר ההפוך בקונטרס, אבל לא! סטפאני כאילו מנסה להסביר כמה שבלה חזקה בגלל זה - וזה מסר כל כך שגוי! כשצ`רלי מדבר עליה ואומר שדווקא בגלל שהיא החליטה לשקוע במרה השחורה זה אומר שיש לה אישיות חזקה והיא עקשנית ואליס מסכימה ואומרת, "היא משהו" - זה גרם לי לגלגל עיניים. אלוהים אדירים!!!
והקולות! באמת שציפיתי להסבר יפה, לא למריחה האווילית הזאת הזאת על התת מודע וחוסר האמון עצמי של בלה, שרק שם דגש על כל מה ששנאתי בה!
בקיצור, כל העניין עם אדוארד ובלה - גרם לי לגלגל עיניים, והקשה עליי מאוד להתחבר לשניהם. בעיקר לבלה.

אבל ג`ייקוב חמוד! מגיעה לו מישהי טובה פי 100, לדעתי, מבלה. הוא הדמות האהובה עליי בספר, אני חושבת. הוא אמיתי כל כך, בנוי מהתחלה ועד הסוף, מעורר אהדה בצורה שאהרוס אם אתאר, ופשוט צריך לקרוא אותו. הייתי אומרת שהוא השמש של הספר הזה - וגם חם כמוה!
הדבר היחיד שמעצבן בו הוא שהוא מאוהב בבלה, אבל נו, יש את האנשים האלה שיש להם נטיה להתאהב באנשים שרחוקים מלהיות ראויים להם. נקווה שהוא יקבל קצת שכל...

סאם ואמילי: כאן היה שממש הרתיע אותי והטריד אותי. הצדקה רעיונית לעניין שגבר יכה את בחורה שלו, או שנדמה לי? דרך העיניים (המטופשות כל כך!) של בלה, אנחנו רואים שהיא מגיבה על זה ברחמים ובהערצה גדולה על האהבה שלהם, לא בדחייה ובכעס. זה פשוט מרגיש דוחה.
אני לא יודעת אם המסר היה צריך להיות הפוך, אבל הוא יצא מעוות. במיוחד בגלל כל ה... אנושיות שבזה, אנשי-הזאב מתנהגים בצורה אנושית כל כך, כל הזמן יש בתוכם חיה שרק מחכה לזנק מתוכם, וזה כאילו... אפשר להגיד את זה על אנשים מסוימים.
קשה לי להסביר, אבל יש כאן משחק מאוד מסוכן באש, במה שהיא כתבה. ואני לא אוהבת את זה לאור המצב העגום בחיים האמיתיים. במיוחד לאור העובדה שאוכלוסייה שלמה של בנות ברחבי כל העולם לוגמות כל מילה מספר הזה בשקיקה וזוכרות כל פרט. אני מקווה מאוד, מאוד, שלא יוצא מכאן שום מסר מעוות.

הערפדים שלנו, וקארלייל: הם כל כך פלקטיים, דמויות שטוחות. בעיקר קארלייל, המושלם-מכל-בחינה. זה מאוד מפריע שאנחנו בכלל לא מכירים את האופי שלהם, אולי בקושי, למרות שהם כביכול המשפחה של בלה. לדעתי סטפאני יכלה לבנות את זה כמו שצריך, במקום למרוח "הם-כולם-יפים-ומושלמים-אסמה-אמהית-קארלייל-מושלם-אליס-הכי-טובה-רוזלי-מרושעת-אמט-מצחיק-ג`ספר-כרזימטי".

» ביקורות נוספות של אאורה
» ביקורות נוספות על מולד הירח - דמדומים #2