“ספר שכיף לקרוא. שלוש מאות ומשהו עמודים מלאים ביופי, בהומור והרבה אמפתיה למין האנושי. זה לא תמיד מובן מאליו שספר טוב הוא גם ספר מהנה. להפך, ספרות טובה לרוב מצריכה מידה מסוימת של סבל. בין אם זה להתייסר בגעגועים לסימן הנקודה במשפט של סאראמאגו, או להיקלע להתקף עיטושים מהאבק במרתפי הביורוקרטיה של קפקא, הסופרים הגדולים בהחלט נוטים לסמוך על הנטיות המזוכיסטיות של הקוראים שלהם. העיירה הדמיונית "סטיי מור", שוכנת לה באזור הררי במדינת ארקנסו. התושבים שלה הם אנשים פשוטים, שעובדים קשה, ולא ממש פתוחים לשינויים ורעיונות חדשים. החיים בעיירה מתוארים לאורך כמאה ומשהו שנים, דרך סיפורה של שושלת אינגלדיו המהוללת. מייסד השושלת, ג'ייקוב אינגלדיו הוא גם מייסד העיירה (יחד עם אחיו נוח), המתיישב הראשון וראש העיר הראשון. לגבי נוח, הדבר העיקרי שאפשר לומר עליו זה שהוא היה חזק בקללות. הרינגטון פותח כל פרק בתיאור של מבנה ארכיטקטוני, שמאפיין את התקופה ב"סטיי מור", ומשליך משם על מי שבנה אותו ואופי העיירה באותה תקופה. אבל כל התיאורים האלה מפספסים את רוח הספר. כי מדובר בספר שיש בו איזה קסם, קסם שתופס אותך ככל שהספר מתקדם. לכל מקום קטן יש את הדמויות המיתולוגיות שלו. ההוא שאף פעם לא ישן, שתי סיבות לקרוא למישהו "דומי", האחיות שלא נפרדות, נוח והמבול, זוג שמתקשר באמצעות טלפתיה בלבד, ועוד ועוד. כמו כן תוכלו לגלות מה ההבדל בין הדוריסטים והג'לניסטים, מתי התחיל המנהג של יום שלישי השני בכל חודש ולמה אי אפשר לשחזר את הפיקניק הגדול. מה שמצא חן בעיניי זה שאין כאן איזו רומנטיזציה של החיים הפשוטים והקשים. אמנם פה ושם מתגנבת לספר איזו נימה של געגועים, אבל הרינגטון לא חוסך מאתנו את כל הקשיים והייסורים הרבים של גיבוריו. כמו כן אין שום התנשאות כלפי הבורות והנאיביות הילדותית של תושבי חבל האורזק, אלא ליהפך, הם מתוארים עם הרבה כבוד, הבנה ואהבה. בקיצור, אם בא לכם לקרוא ספר שיגרום לכם לחייך בהנאה, לצחוק במקומות הלא נכונים, והעיקר לפגוש הרבה דמויות מרתקות ובלתי נשכחות, אל תפספסו את הספר הנפלא הזה.”

“איך נאפיין את הספר הזה? הוא תוסס, הוא מבעבע, לפעמים הוא עולה על גדותיו וגולש מעבר לעצמו. הוא שונה מספרים אחרים במלוא מובן המילה - גודלו הבלתי שיגרתי, הפונט החדש ("שפע"!), צבע הדפים הצהבהב וכמובן הכתיבה והסיפור. דונלד הרינגטון, למדתי, היה פרופסור להיסטוריה של האמנות באוניברסיטת ארקנסו. הוא פרסם 13 רומנים העוסקים באותה עיירה - מומצאת אבל לא דמיונית - "סטיי מור" ובתושביה שלמרות נידחותם, מוגבלותם, תמימותם ובערותם מהווים נדבך חשוב להבנת "אמריקה" זאת למרות שאמריקה הנאורה מתכחשת להם ומרבה ללעוג להם, מכנה אותם "אדומי הצוואר" ואינה רוצה כל חלק ונחלה בהם. הרינגטון הושווה לפוקנר (עם הומור, אבל) והוגדר על ידי אחד ממבקריו "הסופר הגדול ביותר שאמריקה לא מכירה". הסיפור הוא על אנשים שהתיישבו באמצע שום מקום, הפכו לעיירה, שמרו על בערותם ותמימותם, נשמרו מכל מה שמבטא "קידמה", חיו כמו אבותיהם וכשמתו זכו שישירו על קברם: "לאורך הדרך נדע את הכל, לאורך הדרך נבין מדוע: התעודד, אחי, חיה באור החמה, עם הזמן הכל יהיה ידוע" אהבתי מאד את הספר הזה. הרינגטון כותב בתחכום, משתמש בהמון הומור, הרבה סיפורי סקס (בלי ארוטיקה...), מתבל בקורטוב של פנטזיה, אינו שופט את מושאי סיפורו ואינו מתנשא עליהם. הסיפור כפי שמרמז שמו עוסק במבנים שבנו אותם מתיישבים, עם איורים שאייר המחבר הפותחים כל פרק. קצת קשה לזכור כל דמות שנוספת (תחשבו על סידרה גאומטרית. לכל אחד יש בממוצע 8 ילדים...) אבל ממש לא הכרחי לזכור מי הוא מי. הגעתי לספר הזה בזכות הביקורות של עמיר, אליהו, קוראת הכל וdushka ואני ממש מודה להם על החוויה, כי כמו אמריקה גם אני לא היכרתי את הסופר המרתק הזה לפני כן. יאהבו אותו חובבי הסאגות וגם המחבבים כתיבה הומוריסטית וחוסר תקינות פוליטית.”

“הרבה נכתב כאן על הספר הזה ואין לי חידושים מרעישים ובכל זאת- אני מסכימה עם "קוראת הכל" שהספר מזכיר במבנהו את 'מאה שנים של בדידות' של מארקס . הוא מזכיר במשהו גם את ספריו של מאיר שלו (כפי שהוזכר באחת הביקורות). את 'מאה שנים של בדידות' קראתי בשנות העשרה שלי כשזכרוני היה חד כתער ויכולתי לשייך כל חוזה אאורלינו, אאורלינו חוזה ורמדיוס למקומם הנכון ולזכור מי עשה מה ולמה. לא נראה לי שאני מסוגלת לחזור על הפרוייקט, גם אם באותן שנים נשכחות קראתי אותו מספר פעמים. אני אוהבת את מארקס וגם את שלו (ואני לא ממש כורכת אותם יחד) אבל בתכלס רק כשרונם הרב גורם לי להימשך לסיפורים על מרק עוף מיתולוגי שמוגש על ידי דמויות מיתולוגיות וגורם לאנשים בעלי תכונות על לעוף/ ללכת כסהרורים אחרי ריחו של לחם/ להזיל דמעות מתוקות וכיוצא בזה. הם פשוט טובים בלכתוב סיפורים מהסוג הזה ולצייר את הדברים באופן מאוד מוחשי ובתור מי שגדלה במשפחה די מיתולוגית אני אפילו מוצאת שמץ של מקום להזדהות או לפחות להנהון מבין. אז גם כאן יש סיפור על משפחה שבעלייתה ונפילתה, המקבילה לעלייתו ונפילתו של מקום מגוריה, מסמלת כל מיני דברים- א. יחי החיים הפשוטים. הקידמה (קיד- מה) הרסנית. ב. כמאמר הלהקה (המיתולוגית אף היא) "דם, יזע ודמעות": What goes up must come down / spinning wheel got to go round אם כי כאן זה לא בדיוק גלגל , יותר בכיוון של קשת (Arc), מוטיב חוזר בספר. ג. מלבד עקרון הקשת, החיים נעים במין מעגליות של פנים המשפיע על חוץ המשפיע על פנים המשפיע על חוץ ומכאן עניין הארכיטקטורה- האופן בו האדם בנה את המבנה ששרת אותו עד שהשתנו צרכיו החומריים והנפשיים והוא בנה מבנה אחר ששרת אותו וכן הלאה וכן הלאה. בקיצור נשמע ספר כמעט מיסטי, במיוחד אם נוסיף שפע של דמויות בעלות תכונות לא ממש אנושיות ואירועים לא ממש טבעיים. אבל (ציטוט): "שום דבר לא קרה לתירל, אפילו לא מוות, למרות שייתכן שהוא ימות עד שתקראו את זה; יש לקוות שלא, אלא אם כן הוא צחק על חוסר התועלת של החיים במידה כזו שהוא הבין שההומור שבחוסר התועלת של החיים הוא בדיוק הסיבה שהחיים יקרים, ובהעריכו אותם, הוא איבד אותם." אז זהו כל העניין. הספר צוחק מלמעלה על הכל. לא בלעג מבטל. צחוק חביב וחכם, שהוא לב ליבו של הסיפור וזה מה שעושה אותו כל כך כייפי. זוהי מיתולוגיה שלא לוקחת שום דבר ברצינות. להפך. "העולם מצחיק, אז צוחקים". אני מאמינה בזה בכל ליבי. ישנם הרבה קטעים ממש מבריקים (כמו הזוג שמתקשר בטלפתיה) וישנן כמה בדיחות מוכרות (כמו הילד שלא דיבר עד גיל שמונה עשרה כי לא היה לו משהו חשוב להגיד). התרגום מוזר אבל מאוד מוקפד וממש עובד. אחרי קריאת חצי ספר מתחילים לדבר בניב האוזרקי מתורגם לעברית. מזכיר את ספרי הילדים המתורגמים מאנגלית, בהם הקוקנים הפכו כל ה"א לאל"ף. ובקשר לפורמט ולפונט- אני מתה על פונטים חדשים ו"שפע" הוא אחלה. הדפים בצבע ממממ שמנת? וניל? המאורכים גורמים לספר ממש ארוך להכנס לשלוש מאות ומשהו עמודים, שזה נחמד. נראה שמישהו שם לב למה שהוא עושה, שגם זה נחמד. שהרי א.ג.ש.י. נמצא בפרטים הקטנים. מי זה א.ג.ש.י.? תקראו - תדעו. או שתצטרפו לבונים החופשיים.”

“סיפורם הספק-הזוי, ספק-ריאליסטי של שישה דורות בני משפחה אחת של מתיישבים בעיירה דמיונית (שמבוססת על עיירות דומות אמיתיות) בדרום ארצות הברית. החל באב המייסד האגדי שייסד את העיירה, המשך בבניו, וכלה בנכדי-נכדיו. וכל זאת על רקע של מאורעות אמיתיים מתולדותיה של ארצות הברית. או בקיצור: "מאה שנים של בדידות", שמתרחש בדר' ארה"ב ולא בדר' אמריקה... מפליא בעיני שאני הראשונה שעומדת על הדמיון בין שני הספרים, או שאולי מישהו כבר כתב את זה ופספסתי... בכל מקרה, בעיני הדמיון הזה רב מכדי להיות מקרי. שני הספרים עוסקים במשפחה אחת לדורותיה, ומגוללים בחן רב ועם המון הומור מעשיות משעשעות שאופייניות להיסטוריה המקומית ולטיפוסים שהתפתחו בה. גם כאן, הכל מתחיל מאיש אחד שמקים את ביתו באמצע שומקום ובעקבותיו נבנית עיירה שוקקת-חיים שהולכת ודועכת עם הזמן. גם כאן יש את דמות הרוכל שמגיע אחת לזמן מה ובאמתחתו המצאות משונות מהעולם הגדול, שמדהימות את בני העיירה התמימים ומוציאות אותם משלוותם. (אלא שבספר הזה ההמצאות הן אמיתיות לגמרי ולא "שטיחים מעופפים"). גם כאן יש את מלחמת האזרחים ששואבת אליה חלק מבני המשפחה, וגם כאן יש מי שהופך לנערץ בזכותה... ובכלל, משפחת אינגלדיו, דומה כל כך למשפחת בואנדייה, גיבורת ספרו המפורסם של גבריאל גרסיה מרקס, בשיגעונות, במחלות, בסיפורי האהבה ואפילו בנדודי השינה, שבלי לדעת דבר על הרקע של המחבר, אני בטוחה ש'מאה שנים של בדידות' הוא הספר האהוב עליו, והוא ניסה ליצור גרסה צפון אמריקאית לאותו רעיון... ובגדול – הוא מצליח. מי שלא השתגע על "מאה שנים.." , כמוני, צפוי למצוא ב"ארכיטקטורה..." את אותם החסרונות: ריבוי מעייף של דמויות, סיפורים שבשלב כלשהו מתנתקים לחלוטין מהמציאות, ואוסף של טיפוסים מוזרים והתנהגויות הזויות. אבל מצד שני, הספר הזה, כנראה בזכות היותו חדש יותר, קל יותר לקריאה, שפתו קולחת ושנונה, יש בו את היבט החביב והמקורי של התבוננות על התפתחות העיירה דרך התפתחות המבנים שלה, והוא הרבה פחות 'כבד'. בייחוד בחציו הראשון. כל עוד נצמדים לדור הראשון של המשפחה, הספר לא יכול היה להיות יפה יותר. הוא מצחיק, נוגע ללב, חכם ומקסים. נהניתי הנאה צרופה מכל רגע. התחלתי לחשוב במושגים של יצירת מופת... אך למרבה הצער, ככל שמתקדמים, ונולדים ילדים, ומתרבים השמות, והדמויות יוצאות להן מהתנור כשהן חצי-אפויות, קסמו של הספר הולך ומתעמעם. הסיפור הופך ליותר הזוי, פחות מצחיק, פחות מרגש, והרבה הרבה פחות מעניין. את הרבע האחרון בקושי גמעתי. ממש כמו רץ מרתון שמדדה לקו הסיום בשארית כוחותיו. למען האמת, במחשבה לאחור, הרגע שבו על פי הכתוב 'סטיי-מור' מתחילה להתדרדר, זה גם הרגע שבו הספר עצמו מתחיל לדעוך... לסיכום, לאוהבי "מאה שנים של בדידות" – ספר חובה. אתם בטוח תאהבו. לכל השאר, אני מאוד ממליצה על החצי הראשון המופלא והמקסים, אבל איפשהו באמצע, הספר ממצה את עצמו. אולי עדיף להפסיק אז ולהישאר עם טעם טוב...”

“ספר שכיף לקרוא. שלוש מאות ומשהו עמודים מלאים ביופי, בהומור והרבה אמפתיה למין האנושי. זה לא תמיד מובן מאליו שספר טוב הוא גם ספר מהנה. להפך, ספרות טובה לרוב מצריכה מידה מסוימת של סבל. בין אם זה להתייסר בגעגועים לסימן הנקודה במשפט של סאראמאגו, או להיקלע להתקף עיטושים מהאבק במרתפי הביורוקרטיה של קפקא, הסופרים הגדולים בהחלט נוטים לסמוך על הנטיות המזוכיסטיות של הקוראים שלהם. העיירה הדמיונית "סטיי מור", שוכנת לה באזור הררי במדינת ארקנסו. התושבים שלה הם אנשים פשוטים, שעובדים קשה, ולא ממש פתוחים לשינויים ורעיונות חדשים. החיים בעיירה מתוארים לאורך כמאה ומשהו שנים, דרך סיפורה של שושלת אינגלדיו המהוללת. מייסד השושלת, ג'ייקוב אינגלדיו הוא גם מייסד העיירה (יחד עם אחיו נוח), המתיישב הראשון וראש העיר הראשון. לגבי נוח, הדבר העיקרי שאפשר לומר עליו זה שהוא היה חזק בקללות. הרינגטון פותח כל פרק בתיאור של מבנה ארכיטקטוני, שמאפיין את התקופה ב"סטיי מור", ומשליך משם על מי שבנה אותו ואופי העיירה באותה תקופה. אבל כל התיאורים האלה מפספסים את רוח הספר. כי מדובר בספר שיש בו איזה קסם, קסם שתופס אותך ככל שהספר מתקדם. לכל מקום קטן יש את הדמויות המיתולוגיות שלו. ההוא שאף פעם לא ישן, שתי סיבות לקרוא למישהו "דומי", האחיות שלא נפרדות, נוח והמבול, זוג שמתקשר באמצעות טלפתיה בלבד, ועוד ועוד. כמו כן תוכלו לגלות מה ההבדל בין הדוריסטים והג'לניסטים, מתי התחיל המנהג של יום שלישי השני בכל חודש ולמה אי אפשר לשחזר את הפיקניק הגדול. מה שמצא חן בעיניי זה שאין כאן איזו רומנטיזציה של החיים הפשוטים והקשים. אמנם פה ושם מתגנבת לספר איזו נימה של געגועים, אבל הרינגטון לא חוסך מאתנו את כל הקשיים והייסורים הרבים של גיבוריו. כמו כן אין שום התנשאות כלפי הבורות והנאיביות הילדותית של תושבי חבל האורזק, אלא ליהפך, הם מתוארים עם הרבה כבוד, הבנה ואהבה. בקיצור, אם בא לכם לקרוא ספר שיגרום לכם לחייך בהנאה, לצחוק במקומות הלא נכונים, והעיקר לפגוש הרבה דמויות מרתקות ובלתי נשכחות, אל תפספסו את הספר הנפלא הזה.”

“איך נאפיין את הספר הזה? הוא תוסס, הוא מבעבע, לפעמים הוא עולה על גדותיו וגולש מעבר לעצמו. הוא שונה מספרים אחרים במלוא מובן המילה - גודלו הבלתי שיגרתי, הפונט החדש ("שפע"!), צבע הדפים הצהבהב וכמובן הכתיבה והסיפור. דונלד הרינגטון, למדתי, היה פרופסור להיסטוריה של האמנות באוניברסיטת ארקנסו. הוא פרסם 13 רומנים העוסקים באותה עיירה - מומצאת אבל לא דמיונית - "סטיי מור" ובתושביה שלמרות נידחותם, מוגבלותם, תמימותם ובערותם מהווים נדבך חשוב להבנת "אמריקה" זאת למרות שאמריקה הנאורה מתכחשת להם ומרבה ללעוג להם, מכנה אותם "אדומי הצוואר" ואינה רוצה כל חלק ונחלה בהם. הרינגטון הושווה לפוקנר (עם הומור, אבל) והוגדר על ידי אחד ממבקריו "הסופר הגדול ביותר שאמריקה לא מכירה". הסיפור הוא על אנשים שהתיישבו באמצע שום מקום, הפכו לעיירה, שמרו על בערותם ותמימותם, נשמרו מכל מה שמבטא "קידמה", חיו כמו אבותיהם וכשמתו זכו שישירו על קברם: "לאורך הדרך נדע את הכל, לאורך הדרך נבין מדוע: התעודד, אחי, חיה באור החמה, עם הזמן הכל יהיה ידוע" אהבתי מאד את הספר הזה. הרינגטון כותב בתחכום, משתמש בהמון הומור, הרבה סיפורי סקס (בלי ארוטיקה...), מתבל בקורטוב של פנטזיה, אינו שופט את מושאי סיפורו ואינו מתנשא עליהם. הסיפור כפי שמרמז שמו עוסק במבנים שבנו אותם מתיישבים, עם איורים שאייר המחבר הפותחים כל פרק. קצת קשה לזכור כל דמות שנוספת (תחשבו על סידרה גאומטרית. לכל אחד יש בממוצע 8 ילדים...) אבל ממש לא הכרחי לזכור מי הוא מי. הגעתי לספר הזה בזכות הביקורות של עמיר, אליהו, קוראת הכל וdushka ואני ממש מודה להם על החוויה, כי כמו אמריקה גם אני לא היכרתי את הסופר המרתק הזה לפני כן. יאהבו אותו חובבי הסאגות וגם המחבבים כתיבה הומוריסטית וחוסר תקינות פוליטית.”

“הרבה נכתב כאן על הספר הזה ואין לי חידושים מרעישים ובכל זאת- אני מסכימה עם "קוראת הכל" שהספר מזכיר במבנהו את 'מאה שנים של בדידות' של מארקס . הוא מזכיר במשהו גם את ספריו של מאיר שלו (כפי שהוזכר באחת הביקורות). את 'מאה שנים של בדידות' קראתי בשנות העשרה שלי כשזכרוני היה חד כתער ויכולתי לשייך כל חוזה אאורלינו, אאורלינו חוזה ורמדיוס למקומם הנכון ולזכור מי עשה מה ולמה. לא נראה לי שאני מסוגלת לחזור על הפרוייקט, גם אם באותן שנים נשכחות קראתי אותו מספר פעמים. אני אוהבת את מארקס וגם את שלו (ואני לא ממש כורכת אותם יחד) אבל בתכלס רק כשרונם הרב גורם לי להימשך לסיפורים על מרק עוף מיתולוגי שמוגש על ידי דמויות מיתולוגיות וגורם לאנשים בעלי תכונות על לעוף/ ללכת כסהרורים אחרי ריחו של לחם/ להזיל דמעות מתוקות וכיוצא בזה. הם פשוט טובים בלכתוב סיפורים מהסוג הזה ולצייר את הדברים באופן מאוד מוחשי ובתור מי שגדלה במשפחה די מיתולוגית אני אפילו מוצאת שמץ של מקום להזדהות או לפחות להנהון מבין. אז גם כאן יש סיפור על משפחה שבעלייתה ונפילתה, המקבילה לעלייתו ונפילתו של מקום מגוריה, מסמלת כל מיני דברים- א. יחי החיים הפשוטים. הקידמה (קיד- מה) הרסנית. ב. כמאמר הלהקה (המיתולוגית אף היא) "דם, יזע ודמעות": What goes up must come down / spinning wheel got to go round אם כי כאן זה לא בדיוק גלגל , יותר בכיוון של קשת (Arc), מוטיב חוזר בספר. ג. מלבד עקרון הקשת, החיים נעים במין מעגליות של פנים המשפיע על חוץ המשפיע על פנים המשפיע על חוץ ומכאן עניין הארכיטקטורה- האופן בו האדם בנה את המבנה ששרת אותו עד שהשתנו צרכיו החומריים והנפשיים והוא בנה מבנה אחר ששרת אותו וכן הלאה וכן הלאה. בקיצור נשמע ספר כמעט מיסטי, במיוחד אם נוסיף שפע של דמויות בעלות תכונות לא ממש אנושיות ואירועים לא ממש טבעיים. אבל (ציטוט): "שום דבר לא קרה לתירל, אפילו לא מוות, למרות שייתכן שהוא ימות עד שתקראו את זה; יש לקוות שלא, אלא אם כן הוא צחק על חוסר התועלת של החיים במידה כזו שהוא הבין שההומור שבחוסר התועלת של החיים הוא בדיוק הסיבה שהחיים יקרים, ובהעריכו אותם, הוא איבד אותם." אז זהו כל העניין. הספר צוחק מלמעלה על הכל. לא בלעג מבטל. צחוק חביב וחכם, שהוא לב ליבו של הסיפור וזה מה שעושה אותו כל כך כייפי. זוהי מיתולוגיה שלא לוקחת שום דבר ברצינות. להפך. "העולם מצחיק, אז צוחקים". אני מאמינה בזה בכל ליבי. ישנם הרבה קטעים ממש מבריקים (כמו הזוג שמתקשר בטלפתיה) וישנן כמה בדיחות מוכרות (כמו הילד שלא דיבר עד גיל שמונה עשרה כי לא היה לו משהו חשוב להגיד). התרגום מוזר אבל מאוד מוקפד וממש עובד. אחרי קריאת חצי ספר מתחילים לדבר בניב האוזרקי מתורגם לעברית. מזכיר את ספרי הילדים המתורגמים מאנגלית, בהם הקוקנים הפכו כל ה"א לאל"ף. ובקשר לפורמט ולפונט- אני מתה על פונטים חדשים ו"שפע" הוא אחלה. הדפים בצבע ממממ שמנת? וניל? המאורכים גורמים לספר ממש ארוך להכנס לשלוש מאות ומשהו עמודים, שזה נחמד. נראה שמישהו שם לב למה שהוא עושה, שגם זה נחמד. שהרי א.ג.ש.י. נמצא בפרטים הקטנים. מי זה א.ג.ש.י.? תקראו - תדעו. או שתצטרפו לבונים החופשיים.”

“סיפורם הספק-הזוי, ספק-ריאליסטי של שישה דורות בני משפחה אחת של מתיישבים בעיירה דמיונית (שמבוססת על עיירות דומות אמיתיות) בדרום ארצות הברית. החל באב המייסד האגדי שייסד את העיירה, המשך בבניו, וכלה בנכדי-נכדיו. וכל זאת על רקע של מאורעות אמיתיים מתולדותיה של ארצות הברית. או בקיצור: "מאה שנים של בדידות", שמתרחש בדר' ארה"ב ולא בדר' אמריקה... מפליא בעיני שאני הראשונה שעומדת על הדמיון בין שני הספרים, או שאולי מישהו כבר כתב את זה ופספסתי... בכל מקרה, בעיני הדמיון הזה רב מכדי להיות מקרי. שני הספרים עוסקים במשפחה אחת לדורותיה, ומגוללים בחן רב ועם המון הומור מעשיות משעשעות שאופייניות להיסטוריה המקומית ולטיפוסים שהתפתחו בה. גם כאן, הכל מתחיל מאיש אחד שמקים את ביתו באמצע שומקום ובעקבותיו נבנית עיירה שוקקת-חיים שהולכת ודועכת עם הזמן. גם כאן יש את דמות הרוכל שמגיע אחת לזמן מה ובאמתחתו המצאות משונות מהעולם הגדול, שמדהימות את בני העיירה התמימים ומוציאות אותם משלוותם. (אלא שבספר הזה ההמצאות הן אמיתיות לגמרי ולא "שטיחים מעופפים"). גם כאן יש את מלחמת האזרחים ששואבת אליה חלק מבני המשפחה, וגם כאן יש מי שהופך לנערץ בזכותה... ובכלל, משפחת אינגלדיו, דומה כל כך למשפחת בואנדייה, גיבורת ספרו המפורסם של גבריאל גרסיה מרקס, בשיגעונות, במחלות, בסיפורי האהבה ואפילו בנדודי השינה, שבלי לדעת דבר על הרקע של המחבר, אני בטוחה ש'מאה שנים של בדידות' הוא הספר האהוב עליו, והוא ניסה ליצור גרסה צפון אמריקאית לאותו רעיון... ובגדול – הוא מצליח. מי שלא השתגע על "מאה שנים.." , כמוני, צפוי למצוא ב"ארכיטקטורה..." את אותם החסרונות: ריבוי מעייף של דמויות, סיפורים שבשלב כלשהו מתנתקים לחלוטין מהמציאות, ואוסף של טיפוסים מוזרים והתנהגויות הזויות. אבל מצד שני, הספר הזה, כנראה בזכות היותו חדש יותר, קל יותר לקריאה, שפתו קולחת ושנונה, יש בו את היבט החביב והמקורי של התבוננות על התפתחות העיירה דרך התפתחות המבנים שלה, והוא הרבה פחות 'כבד'. בייחוד בחציו הראשון. כל עוד נצמדים לדור הראשון של המשפחה, הספר לא יכול היה להיות יפה יותר. הוא מצחיק, נוגע ללב, חכם ומקסים. נהניתי הנאה צרופה מכל רגע. התחלתי לחשוב במושגים של יצירת מופת... אך למרבה הצער, ככל שמתקדמים, ונולדים ילדים, ומתרבים השמות, והדמויות יוצאות להן מהתנור כשהן חצי-אפויות, קסמו של הספר הולך ומתעמעם. הסיפור הופך ליותר הזוי, פחות מצחיק, פחות מרגש, והרבה הרבה פחות מעניין. את הרבע האחרון בקושי גמעתי. ממש כמו רץ מרתון שמדדה לקו הסיום בשארית כוחותיו. למען האמת, במחשבה לאחור, הרגע שבו על פי הכתוב 'סטיי-מור' מתחילה להתדרדר, זה גם הרגע שבו הספר עצמו מתחיל לדעוך... לסיכום, לאוהבי "מאה שנים של בדידות" – ספר חובה. אתם בטוח תאהבו. לכל השאר, אני מאוד ממליצה על החצי הראשון המופלא והמקסים, אבל איפשהו באמצע, הספר ממצה את עצמו. אולי עדיף להפסיק אז ולהישאר עם טעם טוב...”