אירמְגַרְד קוֹיְן נולדה בברלין ב-6 בפברואר 1905. ב-1913 עברה משפחתה לקלן, וקוין החלה ללמוד בבית ספר אוונגלי פרטי לנערות. ב-1921, עם סיום לימודיה, למדה קצרנות והקלדה ועבדה כקצרנית. בין השנים 1927-1925 למדה משחק בקלן. בהופעותיה על הבמה לא השיגה את הפריצה המיוחלת, וב-1929 נטשה את עולם התיאטרון והחלה לכתוב בעידודו של ידידה אלפרד דֶבְּלין, מחבר יצירת המופת "ברלין אלכסנדרפְּלאץ".
בגיל עשרים ושש כבר היתה קוין לכוכבת זוהרת בשמי הספרות ברפובליקת ויימר. רומן הביכורים שלה "גילגי — אחת מאיתנו" (1931), היה לרב-מכר ועשה אותה למפורסמת בִּן לילה. הרומן, שעלילתו דומה במידת מה לעלילת ספרה השני, "נערת המשי המלאכותי", מספר על בחורה תמימה המפלסת בחריצות דרך בעולם, יוצאת מבית הוריה, מוצאת עבודה כקצרנית, מתאהבת בגבר מבוגר ממוצא אריסטוקרטי, ולבסוף, כשהיא מובטלת והרה, עוזבת את קלן כדי לנסוע לברלין.
ב-1932 ראה אור "נערת המשי המלאכותי", שנחל הצלחה מסחררת, הן בחנויות והן אצל המבקרים, ובתוך כמה שנים תורגם לשפות רבות. סגנונו הכמו-קולנועי היטיב לקלוע לרוח הזמן ותאם להפליא את פריחת תרבות ההמונים ושגשוגה של האמנות השביעית ב"שנות העשרים העליזות" באירופה.
בסוף 1932 נישאה קוין לבמאי והסופר יוֹהאנֶס טְראלוֹב, שהיה מבוגר ממנה בעשרים ושלוש שנים (ושממנו התגרשה כעבור כחמש שנים). בשנים 1934-1933 הוקיעו הנאצים את שני הרומנים שכתבה כ"ספרות אספלט [מנוונת, בזויה] עם נטייה אנטי-גרמנית", ואסרו את הפצתם ומכירתם. קוין עזבה את בעלה בגרמניה וגלתה מארצה – בתחילה לבלגיה ובהמשך להולנד. עם חוג מכריה בגלות נמנו סופרים גרמנים בולטים כמו שטפן צווייג והיינריך מאן. בין 1936 ל-1938 היא ניהלה מערכת יחסים עם הסופר יוזף רוֹת, נדדה בין ערים רבות ובילתה ארוכות בשתייה לשוכרה. באותן שנים היא גם פירסמה ארבעה רומנים. ביצירות אלה ערכה, בין היתר, חשבון נוקב עם גרמניה הנאצית. ברומן "אחרי חצות" (1937), היא ציירה דיוקן חריף של חיי היומיום בצל הנאציזם, והציגה תמונה פסימית על חוסר התועלת בהתנגדות היחיד למשטר הדיקטטורי.
ב-1940, עם פלישת הגרמנים להולנד, מצאה עצמה חסרת כול, בלי כסף ובלי דרכון. היא שיכנעה קצין אס-אס להמציא לה דרכון מזויף, דאגה לחזק שמועות מפוברקות על התאבדותה בפריז, וחזרה לגרמניה. שם חייתה באופן לא חוקי עד סוף המלחמה, בזהות בדויה, בשם שרלוטֶה טְראלוֹב.
לאחר המלחמה עבדה קוין כעיתונאית ומדי פעם כתבה טקסטים קצרים לתוכניות רדיו, למופעי קברט ולפיליטונים. לפרקים חייתה בתנאים עלובים, בבניין מט ליפול בפאתי קלן. רומן חדש פרי עטה הופיע ב-1950 ועורר תהודה דלה. גם לרומנים משנותיה בגלות לא נמצאו קוראים רבים. ב-1951 ילדה את בִּתה היחידה מרטינה. קוין שמרה בסוד על זהות האב. החל בשנות השישים הפסיקה לפרסם, התמכרה לטיפה המרה והתרוששה. ב-1966 אושפזה במוסד פסיכיאטרי בבּוֹן, ובו שהתה עד 1972. לאחר מכן התגוררה בבון, פרושׁה ומכונסת בעצמה, ומ-1977 — בדירה קטנה בקלן.
במחצית השנייה של שנות השבעים חזרה לעמוד באור הזרקורים. בעקבות גילוי מחדש של יצירותיה. ב-1979, עם הופעת מהדורות חדשות שלהן, השתפר גם מצבה הכלכלי. דומה היה שנסיקתה המטאורית המוקדמת, שנקטעה בעודה באִבה, נשנית בערוב ימיה. אך מחלת הסרטן הכריעה אותה במהרה: ב-5 במאי 1982 היא הלכה לעולמה ונקברה בקלן.

אירמְגַרְד קוֹיְן נולדה בברלין ב-6 בפברואר 1905. ב-1913 עברה משפחתה לקלן, וקוין החלה ללמוד בבית ספר אוונגלי פרטי לנערות. ב-1921, עם סיום לימודיה, למדה קצרנות והקלדה ועבדה כקצרנית. בין השנים 1927-1925 למדה משחק בקלן. בהופעותיה על הבמה לא השיגה את הפריצה המיוחלת, וב-1929 נטשה את עולם התיאטרון והחלה לכתוב בעידודו של ידידה אלפרד דֶבְּלין, מחבר יצירת המופת "ברלין אלכסנדרפְּלאץ".
בגיל עשרים ושש כבר היתה קוין לכוכבת זוהרת בשמי הספרות ברפובליקת ויימר. רומן הביכורים שלה "גילגי — אחת מאיתנו" (1931), היה לרב-מכר ועשה אותה למפורסמת בִּן לילה. הרומן, שעלילתו דומה במידת מה לעלילת ספרה השני, "נערת המשי המלאכותי", מספר על בחורה תמימה המפלסת בחריצות דרך בעולם, יוצאת מבית הוריה, מוצאת עבודה כקצרנית, מתאהבת בגבר מבוגר ממוצא אריסטוקרטי, ולבסוף, כשהיא מובטלת והרה, עוזבת את קלן כדי לנסוע לברלין.
ב-1932 ראה אור "נערת המשי המלאכותי", שנחל הצלחה מסחררת, הן בחנויות והן אצל המבקרים, ובתוך כמה שנים תורגם לשפות רבות. סגנונו הכמו-קולנועי היטיב לקלוע לרוח הזמן ותאם להפליא את פריחת תרבות ההמונים ושגשוגה של האמנות השביעית ב"שנות העשרים העליזות" באירופה.
בסוף 1932 נישאה קוין לבמאי והסופר יוֹהאנֶס טְראלוֹב, שהיה מבוגר ממנה בעשרים ושלוש שנים (ושממנו התגרשה כעבור כחמש שנים). בשנים 1934-1933 הוקיעו הנאצים את שני הרומנים שכתבה כ"ספרות אספלט [מנוונת, בזויה] עם נטייה אנטי-גרמנית", ואסרו את הפצתם ומכירתם. קוין עזבה את בעלה בגרמניה וגלתה מארצה – בתחילה לבלגיה ובהמשך להולנד. עם חוג מכריה בגלות נמנו סופרים גרמנים בולטים כמו שטפן צווייג והיינריך מאן. בין 1936 ל-1938 היא ניהלה מערכת יחסים עם הסופר יוזף רוֹת, נדדה בין ערים רבות ובילתה ארוכות בשתייה לשוכרה. באותן שנים היא גם פירסמה ארבעה רומנים. ביצירות אלה ערכה, בין היתר, חשבון נוקב עם גרמניה הנאצית. ברומן "אחרי חצות" (1937), היא ציירה דיוקן חריף של חיי היומיום בצל הנאציזם, והציגה תמונה פסימית על חוסר התועלת בהתנגדות היחיד למשטר הדיקטטורי.
ב-1940, עם פלישת הגרמנים להולנד, מצאה עצמה חסרת כול, בלי כסף ובלי דרכון. היא שיכנעה קצין אס-אס להמציא לה דרכון מזויף, דאגה לחזק שמועות מפוברקות על התאבדותה בפריז, וחזרה לגרמניה. שם חייתה באופן לא חוקי עד סוף המלחמה, בזהות בדויה, בשם שרלוטֶה טְראלוֹב.
לאחר המלחמה עבדה קוין כעיתונאית ומדי פעם כתבה טקסטים קצרים לתוכניות רדיו, למופעי קברט ולפיליטונים. לפרקים חייתה בתנאים עלובים, בבניין מט ליפול בפאתי קלן. רומן חדש פרי עטה הופיע ב-1950 ועורר תהודה דלה. גם לרומנים משנותיה בגלות לא נמצאו קוראים רבים. ב-1951 ילדה את בִּתה היחידה מרטינה. קוין שמרה בסוד על זהות האב. החל בשנות השישים הפסיקה לפרסם, התמכרה לטיפה המרה והתרוששה. ב-1966 אושפזה במוסד פסיכיאטרי בבּוֹן, ובו שהתה עד 1972. לאחר מכן התגוררה בבון, פרושׁה ומכונסת בעצמה, ומ-1977 — בדירה קטנה בקלן.
במחצית השנייה של שנות השבעים חזרה לעמוד באור הזרקורים. בעקבות גילוי מחדש של יצירותיה. ב-1979, עם הופעת מהדורות חדשות שלהן, השתפר גם מצבה הכלכלי. דומה היה שנסיקתה המטאורית המוקדמת, שנקטעה בעודה באִבה, נשנית בערוב ימיה. אך מחלת הסרטן הכריעה אותה במהרה: ב-5 במאי 1982 היא הלכה לעולמה ונקברה בקלן.