ביום שישי האחרון היו לי כמה שעות פנויות בבוקר. התיישבתי עם גשרים של זכוכית על המרפסת, יחד עם שמיכה וכוס תה. שלוש שעות מאוחר יותר (וחצי חבילת טישו מחוסלת) סיימתי את אחד הספרים היפים ביותר שקראתי. בעודי יושבת על המרפסת עקבתי אחר מסעה של הלנה, החל מימי משפחתה באוסטריה של לפני מלחמ"ע השנייה, דרך ההתמודדות של אימה ושלה בתקופת השואה בעודן מתגלגלות בדרכים ועד לתקופה שאחרי המלחמה- בעודן עושות עלייה ומתמודדות עם חיי היום יום במדינה חדשה שנאבקת על חייה.
את הלנה, המספרת אנחנו פוגשים כדמות מבוגרת שמשקיפה על חייה בשנות התשעים של המאה העשרים ומנסה לבנות אותם מחדש. יחסי אם- בת עומדים במרכז הרומן הכה מרגש וכה עצוב. החיים שלנו מורכבים בעצם מהרבה מאוד גשרים, מסוגים שונים, הגשר הראשון שנבנה אצל כל אדם, הוא הגשר בינו לבין אימו ונדמה כי אצל בנות הגשר הזה הרבה יותר מורכב והרבה יותר מגוון.
הרבה תחושות ומחשבות עלו בי לאורך 400 עמודים של היצירה המיוחדת הזאת. בעיקר, עלה בי הצורך להרים את הטלפון ולהתקשר לאימא.
בסופ"ש חורפי וקריר, בעודי יושבת על כורסא במרפסת מכוסה בשמיכה ותה מתקרר נבלעתי לתוך הסיפור של הלנה, סיפור על גשרים. חלק מהם נבנו, חלק מהם התפוררו וחלק מהם עוד אפשר לשמר. רומן כ"כ ישראלי שמתאר את סיפורם של אנשים ששרדו את התופת של שם ונשאו אותה איתם גם אחרי סיומה, רבים מהם כבר לא איתנו, אבל הטראומה של הדור השני והדור השלישי עדיין ממשיכה לפעום בליבה של החברה הישראלית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
